יוקרה מקצועית

נפתח בחידה נוסטלגית - מה האיבר הבא בסדרה "לול, שבלול, חצי חצי, עזית של הצנחנים, צ'ארלי וחצי, חגיגה בסנוקר"? מדובר בסרטים הראשונים אותם ביים בועז דוידזון (מהישן (1969) לחדש (1975)), ואם השבתם "משפחת צנעני" אתם זוכים בשתי נקודות ובתהילת עולם.

"משפחת צנעני" הוא סרט בורקס שנכתב ובוים על ידי בועז דוידזון בשנת 1976. הסרט מספר על יריבות בין מוכר נעליים תימני (ציון צנעני הוא גבי עמרני) לבין מוכר נעליים פרסי (ישראל בן נעים הוא יוסף שילוח). לקראת סופו של הסרט מגלה ציון צנעני כי הטבעת היקרה אותה רצה להעניק לאישתו נעלמה, והוא מאשים את ישראל בן נעים בגניבתה.

בין גבי עמרני לבין יוסף שילוח מתפתח הדיאלוג הבא:

- אתה גנב
- אתה כלב
- אתה גנב בן גנב
- אתה כלב בן כלב
- אתה גנב בן גנב בן גנב
- אתה כלב בן כלב בן כלב

הדיאלוג מדגים את המבנה "X בן X", כאשר ה - X הוא לרוב כינוי גנאי - בין שמדובר בשם תואר (גנב) ובין שמדובר בשם עצם (כלב). מופע קדום יותר של המבנה קשור ליוסף אחר שלובש כתונת פסים. הבה נדלג אל פרשת "מקץ", המשך הסאגה המשפחתית של יוסף ואחיו.

בסופה של הפרשה מגיעים האחים בפעם השנייה אל יוסף, הפעם עם האח הצעיר בנימין. רגע לפני שיוסף משלח את אחיו בחזרה אל ארץ כנען הוא מצייד אותם באוכל רב ובכסף רב, אך בסתר הוא גם מטמין את הגביע שלו בתיקו של בנימין. האחים יוצאים לדרכם, אנשיו של יוסף רודפים אחריהם, מאשימים אותם בגניבת הגביע, האחים מכחישים, אך הגביע מתגלה בתיקו של בנימין המופתע - "וַיְחַפֵּשׂ--בַּגָּדוֹל הֵחֵל, וּבַקָּטֹן כִּלָּה; וַיִּמָּצֵא, הַגָּבִיעַ, בְּאַמְתַּחַת, בִּנְיָמִן (בראשית מ"ד י"ב)".

על פי בראשית רבה האחים המופתעים, הכועסים והחוששים פונים אל בנימין ואומרים לו "גנבא בר גנבתא" - "גנב בן גנבת". את אלה שתוהים מדוע גנבת ולא גנב, נפנה לבראשית ל"א - רגע לפני שיעקב עוזב עם משפחתו את בית לבן הארמי, גונבת רחל את התרפים מאביה - "וְלָבָן הָלַךְ, לִגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ; וַתִּגְנֹב רָחֵל, אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ". דרך אגב, אף אחד לא יודע בדיוק מהם "תרפים" (כנראה - אלילי בית עשויים טין) ומדוע הסתכנה רחל בגניבתם.

בכל אופן, הסיפור של יוסף המקראי התסיים בכי טוב - לאחר נאום חוצב להבות של יהודה, יוסף נחשף בפני אחיו והחשד מוסר מבנימין. הסיפור של יוסף הדוידזוני הסתיים אף הוא בכי טוב - אישתו של גבי עמרני מגלה כי הנכד בלע את הטבעת, וכל בני המשפחה יושבים סביבו ומעודדים אותו להוציאה בדרך הטבע. רק סיפורה של רחל הסתיים בצורה הרבה פחות חיובית - היא אמנם הצליחה להסתיר את דבר הגניבה, אך קללתו של יעקב את הגנב גרמה למותה זמן קצר לאחר מכן.

האל מרקוליס
(וויקיפדיה)

אז מה היה לנו עד עכשיו? גנבת, גנב בן גנבת, גנב בן גנב. על מנת לעבור לעולם הנגרות אנחנו מדלגים למסכת עבודה זרה, דף נ, עמוד ב. במסגרת דיון שעוסק בדיני עבודה זרה של האל הרומי מרקוליס, אנו מוצאים את הקביעה הבאה: "ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וסרטיאות אסורות". כלומר, אין להשתמש באבנים ששימשו לעבודת האל מרקוליס בתור אבני ריצוף לדרכים ולרחובות. אמנם אין להקל ראש באיסור, אבל אנחנו מתעניינים בעיקר בהמשך המשפט "ולית נגר ולא בר נגר דיפרקינה". ובעברית - "ואין נגר או בן נגר שיכול להסביר (איסור זה)".

רגע, רגע, רגע - נכון שאף נגר (או בן נגר או נגר בן נגר) לא זכה בפרס נובל, אבל למה צריך להעליב? ובכן, ממש אין סיבה להעלב. לפי מבנה המשפט קשה לראות בביטוי "נגר בן נגר" ביטוי שלילי, וגם רש"י חושב כך ומפרש "נגר בן נגר - חכם בן חכם". הלב נרגע. אבל יש עוד. במדרש "ויקרא רבה" כתוב "שונה רבי שמעון בן יוחאי: מה נגרין הם ישראל שהם יודעים לרצות את בוראם". הלב מתרחב. אבל יש עוד. בהקדמה לספרו "כסף משנה" מציין משה קארו (ההוא משולחן ערוך) כי הוא כותב את הספר משום ש..."בכמה מקומות צריך נגר ובר נגר דיפרקינון (=שיסבירו)". הלב מתפוצץ. וגם יהודה אבן תיבון (אבי המעתיקים) מציין לטובה את הנגרים בספרו "ספר הרוח", וכותב - "השכל אשר בו יסתכל האדם בדבר שרוצה לעשותו איך יערים לעשותו כמו הנגרים והמלחים ועובדי האדמה ויתר בעלי המלאכות". אמנם איננו מוזכרים לבד, אבל בהחלט מוזכרים ראשונים. הלב מתפזר באושר עילאי במרחבי היקום.

מה אנחנו מבינים? פעם בעלי מלאכה היו מלומדים, ומלומדים היו בעלי מלאכה. תורה ומלאכה. דוד פלוסר בספרו "ישו" טוען כי איזכור הנגרות בהקשר של ישו (לא ברור אם ישו היה נגר, בן נגר או נגר בן נגר) לא בא להציג אותו כבעל מלאכה פשוט, אלא כאיש המשלב תורה ומלאכה - מלומד שהוא נגר, נגר שהוא מלומד. מתי ולמה נותק הקשר בין התורה והמלאכה? לשר ההיסטוריה הפתרון.

סדנא לכתיבה יוצרת

אני יודע שאם אבקש ממכם להמיר את קריאת הרשומה הזאת בהאזנה של שלושים דקות לראיון ששודר ב - BBC לפני מספר ימים זה לא יקרה. זה לא שאתם לא רוצים, אבל הילדים בחופשה, הרמקולים במחשב אינם עובדים, המבטא הבריטי עושה לכם רע בבטן, ובכלל אתם לא מאזינים ל - BBC מסיבות אידיאולוגיות.

מכיוון שאני חושב שהראיון עם פרופסור מרק מיודובניק (Mark Miodownik) חשוב ומעניין, אני מעניק בזאת לציבור שירותי תימלול וקצרנות. הנה עיקרי הדברים, ומי שבכל זאת רוצה להאזין לראיון המלא מוזמן לדלג לכאן.

מרק הוא פרופסור לחומרים ולחברה ב - University College London. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בסגסוגת של טורבינות של מנועי סילון. מרק מספר שהעניין שלו בחומרים החל כאשר יום אחד, בדרכו לבית הספר, הוא נדקר על רציף הרכבת. לאחר המעשה, הוא גילה שנדקר באמצעות להב של סכין גילוח, והופתע מהיכולת של חתיכת מתכת קטנה כל כך לגרום נזק גדול כל כך. הוא התחיל לחקור מתכות - מה עושה אותן חזקות כל כך וכיצד הן יכולות להיות חדות כל כך.

מרק טוען כי החומרים והדברים שאנו יוצרים מהם מגדירים אותנו כבני אדם. התקופות המשמעותיות בהיסטוריה של המין האנושי נקראות על שם חומרים - תקופת האבן, תקופת הברונזה ותקופת הברזל. מערכת היחסים שלנו עם העולם סובבת סביב חומרים - אנחנו לא רק יצורים שרואים וחושבים, אנחנו גם יצורים שנוגעים ומרגישים.

בעשר השנים האחרונות מרק עובד עם אומנים ויוצרים. מחד גיסא, הבנה מדעית מעמיקה יותר של החומר משפיעה על היצור ועל היצירה. מאידך גיסא, העבודה האינטימית והאינטנסיבית של היוצר עם החומר טומנת בחובה תובנות שאינן קיימות אצל המדענים. מרק טוען כי אסור להתעלם מההיבטים התחושתיים (הסנסוריים) של החומרים. כשמתעלמים מההיבטים הללו מקבלים מוצרים שאנשים פשוט לא רוצים אותם.

מדע החומרים - הכימיה, הפיסיקה, הביולוגיה, ההנדסה - נועד כולו לענות לצרכים של אנשים, בין אם מדובר בבניית חללית או בייצור חולצה. אסור להתעלם מהמימד האנושי במדע החומרים. לפיכך, צריך לצרף למדע החומרים אנשים מתחומים נוספים - אומנים, יוצרים, מעצבים, אנתרופולוגים, ארכיאולוגים, היסטוריונים, ואפילו בלשנים. מדע החומרים הוא מדע בין-תחומי. התוצרים של תחום המדע הבין-תחומי הזה אינם רק מאמרים, אלא גם תוצרים מוחשיים - דברים שאפשר לגעת בהם.

מרק מציין כי האנשים שחושבים ומדברים הם אלה שמגיעים לעמדות כוח והשפעה. הם אינם מעריכים את אלה שיוצרים חפצים, ולפיכך התקציבים שמופנים לתחום היצירה הולכים ומצטמצמים. מרק רואה עצמו כנציג היוצרים אצל אלה שחושבים ומדברים. בעיניו, יצירת דברים חשובה לא פחות מקריאה, כתיבה, חשבון, ספרות ומוסיקה. הידע שכרוך ביצירת חפצים הוא ידע שקשה מאוד לבטא במילים, ולפיכך קשה מאוד לחלוק אותו. מדובר, במקרים רבים, בידע פנימי, בידע חבוי.

מרק רואה את ההישג המדעי הגדול ביותר שלו בהקמתו של המכון ליצירה (Institute of Making). המכון מגדיר עצמו בתור "מועדון מחקר בין-תחומי לאנשים שמתעניינים בעולם היצירה: מיוצרי מולקולות ליוצרי בניינים, מיוצרי עור סינתטי ליוצרי מעבורות חלל, מיוצרי מרק ליוצרי יהלומים, מיוצרי גרביים ליוצרי ערים". המכון מכיל "ספריית חומרים" - מעל לאלף חומרים שונים, שעומדים לרשות החוקרים.

מרק מציין כי חברת הצריכה, בה אנו חיים, מאבדת את הידע שלה אודות החומרים ותהליכי הייצור של המוצרים בהם אנו משתמשים. איבוד הידע והיכולת ליצור דברים גורם לנו לאבד היבט משמעותי באישיות שלנו. בתי הספר מתרכזים בקריאה, כתיבה וחשבון אבל הם צריכים להתרכז ביצירת דברים, קריאה, כתיבה וחשבון. בכל בית ספר צריכה להיות סדנא ליצירה, בה התלמידים יוכלו להתנסות ביצירת דברים.

בסיום הראיון מרק מפציר ברשויות המקומיות להסב את הסיפריות העירוניות שלהם לסדנאות ציבוריות, פתוחות לשימושו של הקהל הרחב. מרק טוען כי בעבר הנגישות לכלים ולמרחב עבודה הייתה גבוהה, אבל הנגישות לספרים הייתה נמוכה - הפתרון נמצא בדמות הספריות הציבוריות. כיום המצב הפוך - הנגישות לספרים גבוהה מאוד, אבל הנגישות לכלים ולמרחב עבודה נמוכה ביותר - הגיע הזמן להסב את הסיפריות העירוניות לסדנאות ציבוריות. הרעיון הוא לעבור מתרבות של קניית דברים לתרבות של יצירת דברים. לעבור מתרבות של זריקת דברים לתרבות של מיחזור דברים.

השתכנעתם ? נראה אותכם הולכים לדבר עם מנהלת הסיפריה העירונית. בהצלחה.

צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים

נגריה על פי מילון אבן שושן היא בית מלאכתו של הנגר. היינו מצפים שבבית מלאכה יעבדו מלאכים, אבל מהיכרותי עם כמה בתי מלאכה אני יודע שלא כך הם פני הדברים. מה בכל זאת הקשר בין מלאך לבין מלאכה?

גם מלאך וגם מלאכה נגזרות מהשורש ל.א.כ. כבר במקרא אנו מוצאים שתי משמעויות לשורש - הראשונה במשמעות של עבודה יצירתית (מלאכה) והשניה במשמעות של שליחות (מלאך הוא למעשה שליח). כנראה שהמשמעות המקורית הייתה שליחות, וכעת נותר לבצע את הלולינות הלשונית כדי להגיע למשמעות האחרת של עבודה יצירתית.

מלאך הוא שליח - אדם שהוטלה עליו שליחות שאותה עליו לבצע. מלאכה היא אותה שליחות, משימה אותה יש לבצע. כלומר, על המלאך מוטלת מלאכה - על השליח מוטלת שליחות. אט אט התרחקה המשמעות של המילה מלאכה מהמקור (שליחות) וקיבלה את המשמעות של עבודה יצירתית. כיום אנו שומעים אנשים שאומרים כי הם רואים בעבודתם שליחות - הם יכולים פשוט לומר כי הם בעלי מלאכה.

בספרו The soul of a tree כותב George Nakashima את המשפטים הבאים:

We woodworkers have the audacity to shape timber from these noble trees. in a sense it is our Karma Yoga, the path of action we must take to lead to our union with the Divine. Each tree, each part of each tree, has its own particular destiny and its own special relationship to be fulfilled. We roam the world to find our relationships with these trees.

אני מחשיב עצמי בעל מלאכה אבל במובן העכשווי והצר של המילה. אני נהנה מאוד ליצור רהיטים. אני נהנה מאוד לראות את הלקוחות המרוצים. אני נהנה מאוד לחלוק את הידע שלי עם אחרים - נגרי כורסא, נגרים בפועל ונגרים לעתיד. אני מתקשה להתחבר למילותיו של נקשימה. אולי זה עוד יגיע, אבל כשאני קונה עצים במחסן בנתניה או בפתח תקווה, מנסה לבחור לוחות טובים תחת מבטו הנוקב וקצר הרוח של המוכר ("לא מספיק שהחוצפן משלם לי על העצים, הוא גם רוצה לבחור את הלוחות הטובים"), מנסה לוודא כי הסוחר איננו מודד את גודל הלוחות בנדיבות גדולה מדי (שאיכשהו תמיד מופנית נגדי) ואיננו טועה (לרעתי) בחישוב נפח הקנייה, קצת קשה לי לחוש כי לכל קרש יש שליחות בעולמינו, ועלי מוטלת המלאכה להביאו לידי הגשמת שליחותו.

ונסיים במילותיה של אימי - צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, קל וחומר רשעים.