שוב נדרשים לשיטה

חופשת הפסח שהסתיימה לה אתמול הוליכה אותנו אל הדרום. ברשומה קודמת שיבחתי כבר את הדרום - בעוד רוב עמישראל נמשך אל הצפון הסואן והפקוק, אנו שמים פעמינו אל המרחבים השקטים והפתוחים של הדרום. על פי רוב אנו מדירים רגלינו מטיולים מאורגנים, אבל הפעם חרגנו ממנהגינו והצטרפנו לטיול גלישה (סנפלינג) של החברה להגנת הטבע.

ביום הראשון של הטיול ביקרנו וגלשנו בנחל פרת / ואדי קלט (כל אחד מוזמן לבחור את השם על פי "הנרטיב" המתאים לו). שילוב של חופשת פסח ויום שישי הביא למקום יהודים וערבים (ישראלים ופלסטינים), שהתערבבו אלה באלה, והפליאו לצלות בשר ולהעלות עשן. הפקח שהשגיח על המתרחצים בבריכה המיר את את משפטי האינתיפדה שלו - JIB EL HAWIYA, ROOCH MIN HOON למשפטי פיקוח הולמים - SAGARNA EL BIRKA, ROOCH MIN HOON.

למחרת, השכמנו קום, טיפסנו כשלושים דקות במעלה נחל רחף, ואת שאר היום בילינו בגלישה במורד הנחל. הגלישה במפל האחרון (משהו כמו 40 מטר, רובם בשיפוע שלילי) סיפקה לגולשים האמיצים אפשרות להנות מן הנוף. הנגר שבינינו ניצל את הגלישה להתבונן בעצים - בהם עצי שיטה - ולהרהר בפוטנציאל הטמון בהם.


 השיטה (Acacia) היא סוג של עץ או שיח שמונה כ - 1,300 מינים. רוב המינים נמצאים באוסטרליה (כ - 950). בישראל אנו מוצאים מספר סוגים של שיטה - שיטה סלילנית, שיטת הסוכך, שיטת הנגב ושיטה מלבינה. לצערינו, אנו מוצאים בארץ גם את השיטה המכחילה, שהוא מין פולש שהובא לארץ מאוסטרליה על יד הבריטים בשנות העשרים של המאה הקודמת. השיטה המכחילה היא אחד מן המינים הפולשים המזיקים ביותר, ומתנהלת נגדה מלחמת חורמה.

השיטה מוזכרת פעמים מספר בתורה. השיטה שימשה לבניית ארון הברית, המשכן, המזבח, ומזבח הקטורת. גם כיום משתמשים במינים שונים של שיטה לבניית רהיטים. קיים שימוש נפוץ ב - Australian Blackwood וב - Australian Myall Wood שניחן בריח טוב (ויכול לשמש כתחליף לארז הלבנון). לשיטה שימושים נוספים - כמזון, כחומר ברפואה עממית, כבושם, כמקור לצבע, וכיו"ב.

בשנים האחרונות מתרחשת תופעה מדאיגה של תמותת עצי שיטה בנגב ובערבה. הסיבות לתמותת העצים אינן ברורות, ונעשה מאמץ מחקרי נרחב על מנת להבין את הסיבות לתמותה ועל מנת לשפר את מצבם של העצים שעודם חיים. בנובמבר 2011 נערך כנס בנושא, והמתעניינים מוזמנים לעיין בחוברת התקצירים של ההרצאות שניתנו בכנס.

ונסיים באיזכור נוסף (בלחנו של דובי זלצר, ובביצועה של נתנאלה) של השיטה בתנ"ך, הפעם מישעיהו מ"א, י"ט - אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה, וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן; אָשִׂים בָּעֲרָבָה, בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר--יַחְדָּו.

על מקלות ולוחות שנה

ליל הסדר והפקקים מאחורינו. אנו יודעים כי חוגגים את חג הפסח בט"ו בניסן, אבל איך יודעים מתי חל ט"ו בניסן? השאלה אולי נשמעת טפשית, אבל העניינים אינם כל כך פשוטים.

השיטה הפשוטה לשמירת התאריך היא הסתמכות על הירח. מתבוננים אל השמיים, מחכים למולד הירח, וסופרים את ימי החודש. השיטה פשוטה ליישום על ידי כל אדם באשר הוא, איננה מצריכה ידע אסטרונומי כלשהו, וגם אם בחודש מסוים טועים ביום - בחודש הבא מתקנים את הטעות.

הבעייה המרכזית של השיטה הירחית היא שהקפה אחת של כדור הארץ סביב השמש אורכת 365.25 ימים בקירוב, ומספר זה אינו מתחלק באורך חודש ירחי שהוא 29.53 ימים בקירוב. הקפת כדור הארץ סביב השמש (שנה טרופית / שנה סולארית) היא הקובעת את עונות השנה, את אורך היום וכיו"ב. כלומר, אם שומרים באדיקות על לוח שנה ירחי מאבדים עד מהרה את הקשר לכל אותן תופעות הנובעות מהקפת השמש על ידי כדור הארץ.

על מנת לשמור על קלות החישוב של הלוח הירחי ועל המסורות הקשורות בו בלי לאבד את הקשר לשנה הסולארית פותח (ע"י היהודים ואחרים) הלוח הלוניסולארי, המתבסס על רעיון השנים המעוברות. הרעיון הוא שע"י הוספה של 7 חודשים ירחיים לאורך כל 19 שנים ירחיות מגיעים (כמעט) ל - 19 שנים סולאריות. בשנת 359 לספירה קבע הרב הלל נשיאה את השיטה של הלוח העברי עם השנים המעוברות, כפי שהיא מוכרת לנו כיום. באותה הזדמנות בוטל הצורך בהתבוננות בירח לשם קביעת ראשי החודשים, ומכאן ואילך הסתמכו על החשבונות האסטרונומיים של הלל נשיאה.

וכאן אנו מגיעים אל לוח השנה הרוני (Runic calendar). לוח השנה הרוני היה בשימוש העמים הגרמנים והצפון אירופאים החל מתקופת ימי הביניים. הלוח העתיק ביותר שהשתמר הוא מהמאה ה - 13 לספירה. הלוח הרוני מזכיר את לוח השנה העברי - זהו לוח לוניסולארי שמציג 19 שנה. חדי הראייה שבינכם יכולים להבחין (סוף סוף) בקשר לנגרות. לוחות השנה הרוניים היו נחרטים על גבי מקלות עץ. ישנו חריץ עבור כל יום, וסימנים מיוחדים לימים מיוחדים - סולאריים (יום השיוויון) וירחיים (חג ה - Easter הנוצרי).

לוחות השנה הרונים משתייכים למשפחה גדולה ומכובדת של מקלות לוחות שנה. מקלות כאלה מוצאים במקומות רבים בצפון ובמזרח אירופה. חלק מן המקלות מציגים רמה אומנותית גבוהה, בעוד חלקם מאוד פשוטים. חלק מן המקלות הם מקלות סולאריים בלבד, וחלקם לוניסולאריים. המקלות נפוצו עם התפשטותה של הנצרות, בנסיונה להחיל לוח שנה אחיד על כל המאמינים. למקלות היה תפקיד חשוב בחיי היום-יום של האנשים, והם הועברו בירושה מדור לדור.

ככל הנראה בלי קשר למקלות לוחות השנה האירופאים, אנו מוצאים מקלות בעלי שימוש דומה בצפון אמריקה, שם השתמשו בהם התושבים האינדיאנים. בתרבות האינדיאנית אנו מוצאים את המקלות משמשים לא רק לצורך קביעת התאריך, אלא גם לצורך תיעוד אירועים משמעותיים בחיי הקהילה - יצירת יומן באמצעות סימנים על פני ציר הזמן, השנתות במקל.

אז בפעם הבאה שאתם מחפשים מתנה מיוחדת, כזאת שמתפתחת ומשתבחת לאורך השנים, למה לא להכין ולהעניק מקל לוח שנה?

דרך האמצע

העזר כנגד העירה כי הגיע הזמן לרשומה שתעסוק בנגרות ממש - הרף לנו מפטריות, עצים וסירות עתיקים, כובעי שעם ושאר קישקושים. את הערתה היא השמיעה בעדינות, כמובן, על מנת שלא לפגוע בצפור נפשי. האמת היא שעל מנת לפגוע בצפור נפשי היא תזקק להרבה יותר מהערה (מנומסת) - היא תזדקק למכת קראטה מכוונת היטב.

בתלמוד הבבלי (מסכת בבא קמא צ' ב') כתוב: "יודעין כמה הכהו ועל מה הכהו אם על שוקו או צפר נפשו". צפור הנפש היא הגרוגרת, החלק הבולט שבגרון. על פי התלמוד, מכה בצפור הנפש (בגרוגרת) עלולה להסתיים בהרבה יותר מאשר בהעלבות, היא עלולה להסתיים בכאב גרון.

המשמעות המושאלת, המוכרת לנו כיום, התפתחה בשלב מאוחר יותר. כיום אנו משתמשים בביטוי "צפור הנפש" אך ורק במשמעות המושאלת - משהו חשוב ויקר לנו מאוד. על פי מיכל סנונית (בספרה צפור הנפש, שנכתב בשנת 1985, וזכה מאז להצלחה כבירה שסיבותיה אינן נהירות לכותב שורות אלה) צפור הנפש "עשויה מגירות מגירות". וזה נושא הרשומה היום - מגירות. וליתר דיוק - המסילות שבהן נוסעות המגירות.

אם אתם לא בעניין של מגירות עשויות עץ שנוסעות בתוך מסילות עץ - זה הרגע לעזוב. אם גם אתם שואבים הנאה יתרה מבניית (או לפחות מפתיחת) מגירות עץ שנוסעות בתוך מסילות עץ בדיוק בהתנגדות הנכונה - לא חזקה מדי אך גם לא חלשה מדי - המשיכו לקרוא. על מנת להגיע לאותה התנגדות נכונה גם המגירה וגם המסילה חייבות להיות ישרות ומדויקות. סטייה של מילמטר לכאן והמגירה נתקעת, סטייה של מילימטר לשם והמגירה חופשית מדי.

על מנת שהמגירה תיסע כהלכה יש לתמוך בה כך שהיא תנוע בצורה ישרה - גם במישור האופקי וגם במישור האנכי. תפקידן של המסילות הוא לספק את התמיכה הזו. יש כמה אפשרויות לבניית המסילות.

מסילות בצדדי המגירה - בשיטה זו חורצים חריץ בכל אחד מצדדי המגירה, ובהתאמה מחברים לתוך הארון פסי עץ (או מתכת, רחמנא ליצלן) עליהם נוסע החריץ. היתרון הבולט של השיטה הוא בפשטותה. החסרון הבולט של השיטה הוא בכך שהיא פוגעת במגירה עצמה. לטעמי, החריצים בצדי המגירה נראים די רע. למרות שהשיטה מוזכרת בתנ"ך (Joyce) מעטים הנגרים האומנים שמשתמשים בה.



פסים בצדדי המגירה - בשיטה זו יוצרים פס בכל אחד מצדדי המגירה, ובהתאמה חורצים חריצים בארון בו נוסעים הפסים. המקרה המובהק (וכמעט היחיד בנגרות אומנותית) בו משתמשים בשיטה זו הוא עבור מגירה שממוקמת מתחת לשולחן כאשר לא רוצים לבנות קופסא שתכיל אותה. בעיצוב נכון ובביצוע מדויק ניתן להגיע לתוצאות יפות מאוד. היתרון הבולט של השיטה הוא בכך שלא נזקקים לקופסא עבור המגירה, החסרון הוא בחוזק - לא מומלץ להעמיס את המגירה יתר על המידה, שכן הפסים עלולים להישבר.

תומכים בצדדי הארון - בשיטה זו יוצרים בתוך הארון "קופסא" הדוקה (למדי) בה נוסעת המגירה. יישום אחד הוא חיבור פסי עץ בתוך הארון, כך שיתמכו בתנועה ישרה של המגירה. הפסים תומכים הן בתנועה האופקית והן בתנועה האנכית של המגירה. את השיטה הזו ניתן ליישם כאשר בונים את הארון בשיטה של Frame & Panel - הרגל (המסגרת) של הארון עבה יותר מהדופן, ויש מרווח בו ניתן למקם את הפסים בצדדי המגירה. יישום שני הוא שימוש בדפנות הארון עצמן כתומכים. שיטה זו מיושמת כאשר לדופן הארון ולרגל עובי זהה, או כאשר כלל אין רגל (מסגרת) ולפיכך אין מקום עבור הפסים.

שתי שיטות התמיכה (פסים פנימיים / דופן הארון עצמה)  מקובלות בשימוש, אבל לשימוש בדופן הארון עצמה יש שני חסרונות. הראשון, המגירות עלולות לחבוט בצדדי הארון בעת השימוש, ולאורך זמן החבטות עלולות להחליש את מבנה הארון. השני הוא הקושי להגיע לרמת דיוק גבוהה. הדפנות שהן משטחים גדולים יחסית, נוטות להתעוות - במיוחד אם מדובר בעץ מלא. עיוות של מילימטר או שניים ואיבדנו את ההתנגדות הנכונה. נגרים אומנים ישתמשו בתמיכת הדפנות רק כאשר מדובר במגירות קטנות בתוך ארוך קטן (הדוגמא המובהקת - הארונות של קרנוב).

מסילה אמצעית - בשיטה זו יוצרים חריץ בתחתית המגירה שנוסע על פס עץ שמותקן בתוך הארון. על פי רוב לא משתמשים בתחתית המגירה עצמה, אלא מוסיפים במרכז התחתית פס עץ שבו חורצים את החריץ. אמנם מדובר בעבודה לא מעטה, אבל כך מונעים מהמגירה לחבוט בצדדי הארון ומוסיפים אלמנט עיצובי נאה. Robert Ingham, שבונה כמעט את כל המגירות שלו באופן זה, הביא את השיטה לכדי שלמות מעוררת הערצה.

בפעם הבאה שאתם בונים ארון עם מגירות אתם מוזמנים לנסות את שיטת המסילה האמצעית. בפעם הבאה שאתם רוכשים ארון מגירות אל תשכחו לדרוש מן הנגר להשתמש בשיטת המסילה האמצעית. ותהא זו תרומתנו לחיזוקו של המרכז השפוי.

מגרדת, טעימה או מוסיפה עניין

בלי שהיות מיותרות נשים פעמינו דרומה בכביש 40. עם הגיענו לצומת טללים נפנה מערבה בכביש 211, נחלוף על פני הפנייה לשיבטה, ובין צומת קציעות לצומת ניצנה נפנה צפונה ונגיע אל המושב כמהין. המושב הוקם בשנת 1992, והוא מונה כיום כשלושים משפחות - רובן עוסקות בחקלאות ובתיירות. המושב שואב את שמו מפטריית הכמהה (כמהין היא צורת הרבים) הגדלה באזור.

הפטריה המקומית כמהת הנגב היא קרובת משפחה רחוקה של הפטרייה האירופאית - Truffle. הפרטיה האירופאית גדלה מתחת לפני הקרקע, בצמוד לשורשים של עצים מסוימים. הפטריה נחשבת למעדן מלכים. מחיר השיא ששולם עבור כמהה לבנה ששקלה 1.5 קילוגרם היה 330,000 דולר. על מנת למצוא את הפטריות משתמשים בחזירים או בכלבים. לשני המינים חוש ריח מפותח דיו על מנת לאתר את הפטריה. בעוד שהחזירים תרים אחר הפטריות באופן טבעי, הרי שאת הכלבים יש לאמן. אבל, בעוד שהחזירים אוהבים לאכול את השלל (הפטריות) וקשה לשלוט בהם, הרי שהכלבים קלים לשליטה, ובכל מקרה אינם גרגרנים כל כך.

הכמהה שלנו גדלה בנגב על יד שיח שמשון מדברי, וניתן למצוא אותה מאמצע עונת החורף ועד לסיומו. יוצאים אל הנגב ומחפשים מרבצים של שיח שמשון מדברי. מחפשים חריצים או תפיחות קלות המרמזות על המצאות פטריות מתחת לפני הקרקע. חופרים קלות ועם קצת (הרבה) מזל מוצאים את כמהת הנגב.

עם כל הכבוד לפטריות הכמהין, הרי שאני מתעניין יותר בפטריות אחרות - כאלה שגדלות בתוך עצים. פטריות שגדלות בתוך העצים יוצרות דוגמאות מרהיבות. התופעה נקראת spalting, ובעברית ספולטינג (אגב, אל תטרחו לחפש את המילה במילון - היא פשוט לא מופיעה שם). קיימים שלושה סוגים של ספולטינג: 

1. פיגמנטציה נוצרת כאשר פטריה בעלת צבע כהה גדלה בתוך שכבת ה - sapwood (הבהירה) של העץ. הפטריה אמנם מחלישה את העץ, אבל איננה גורמת רקבון.
2. רקבון לבן נוצר כאשר פטריה לבנה מלבינה את העץ על ידי צריכת הליגנין שבו. הרקבון הלבן גורם להחלשת העץ ולרקבון (לפחות חלקי) שלו.
3. קווי גבול נוצרים באזורי המפגש שבין מושבות של פטריות שונות, כאשר הן מנסות להגן על המושבה שלהן מפני המושבה המתחרה. קווי הגבול הם על פי רוב כהים. הקוים לכשעצמם אינם מחלישים את העץ, אבל המושבות בהחלט גורמות לחולשה ולרקבון של העץ.

בתמונה שמשמאל ניתן לראות בוק שעבר תהלך של ספולטינג. ניתן לראות אזורים של רקבון לבן וקווי גבול שחורים.

ישנם עצים שנוטים לספולטינג יותר מאחרים. העצים הקלאסיים הם אדר (maple), לבנה (birch), ובוק (beech). עצים שעוברים תהליך של ספולטינג יפים מאוד אבל גם בעייתיים מאוד לשימוש. העצים הללו נוטים להיות חלשים, להשבר ולהסדק. מומלץ מאוד שלא להשתמש בהם לכל אלמנט קונסטרוקטיבי.

יש גם טענות כי (לפחות) חלק מן הפטריות אינן בריאות יתר על המידה לגוף האדם, במיוחד לא אם נושמים אותן לתוך הריאות. אינני יודע אם זה נכון, אבל מי אני שאוותר על האפשרות לעורר קצת היסטריה בימים טרופים אלה.

מדוד פעמיים - חתוך פעם אחת

הנה קטע מתוך ספר הג'ונגל (החלק המעניין אותנו נמצא באמצע הדקה השנייה (01:30)).

קינג לואי (מחווה ללואי ארמסטרונג ששר את השיר), מלך הקופים, חוטף את מוגלי. המלך מעוניין בעסקת חליפין - הוא יעזור למוגלי להשאר ביער, ובתמורה מוגלי יגלה לו את סוד האש, סוד הידוע אך ורק לאדם.

על פי המיתולוגיה היוונית, לאחר מלחמת האלים בטיטנים ונצחון האלים, ביקש זאוס מפרומתאוס ומאחיו אפימתאוס לאכלס את העולם החדש ולחלק מתנות לברואים החדשים. אפימתאוס ברא את החיות, ואילו פרומתאוס ברא את האדם. אפימתאוס חילק את כל המתנות ליצירי כפיו החיות, ופרומתאוס ברצונו להגן על יציר כפיו האדם העניק לו את האש. מיותר לציין כי כיאה למיתולוגיה היוונית, הסיפור מורכב ומסובך יותר, והוא מופיע בכמה גרסאות.

לו הבלוג הזה היה נכתב לפני שנת 1964 הייתי כותב כי פרומתיאוס הוא גם כינויו של העץ החי העתיק ביותר בעולם. פרומתיאוס היה עץ אורן מהמין אורן האיצטרובל הזיפני. הוא גדל ב - wheeler peek שבמזרח נבדה. בתחילת שנות השישים העץ נבדק ע"י חוקרים, ונקבע כי גילו לכל הפחות 4,844 שנים. מאוחר יותר העלו חוקרים אחרים את גילו של העץ, והוסכם כי הוא לכל הפחות בן 5,000 שנה. העץ החי העתיק ביותר בעולם.

בשנת 1964 הגיע חוקר בשם דונלד קארי אל העץ. קארי עסק בחקר "עידן הקרח הקטן" (התקופה שבין המאה ה - 16 למאה ה - 19) באמצעות בחינה של טבעות הגדילה של עצים. קארי הגיע אל העץ במטרה לקחת דגימה של טבעות גדילה מפרומתאוס. לגבי המשכו של היום קיימות מספר גרסאות. על עובדה אחת אין מחלוקת - בסופו של היום העץ החי העתיק ביותר בעולם, פרומתאוס, היה כרות.

ככל הנראה קארי קדח במקדח מיוחד לתוך העץ. המקדח נתקע בתוך העץ. גרסא אחת טוענת כי קארי נלחץ מאוד מהמצב, שכן את כל תקציב המחקר שלו הוא השקיע במקדח המיוחד. ככל הנראה קארי ירד להתייעץ עם היערנים במקום. ככל הנראה הפתרון שנבחר על ידי היערנים וקארי היה לכרות את העץ. קארי מצידו טוען כמובן שהיערנים הם אלה שהעלו את ההצעה. הם, מיותר לציין, טוענים כי כלל לא היו מעורבים בעניין. מישהו (ועדיין לא ברור מי) כרת את העץ - על כך אין עוררין.

לא ברור גם עד כמה קארי והיערנים הבינו כי מדובר בעץ החי העתיק בעולם. יש טענה כי הם הבינו שמדובר באחד העצים העתיקים, אבל לאו דווקא בעתיק ביותר. נקודה נוספת שלא ברורה היא מדוע בכלל נזקק קארי לדגימה מעץ כל כך עתיק. הוא חקר את התקופה שהחלה לפני 500 שנה ונסתיימה לפני 100 שנה - למה היה זקוק לדגימות מעץ בן 5,000 שנה?

תגובת הציבור הרחב והעולם המדעי לא אחרה להגיע. התעוררה מחאה גורפת וחריפה לכריתתו של העץ. קארי נטש את תחום המחקר המקורי שלו, ועבר לתחום אחר בו זכה להצלחה רבה. הוא נפטר ממחלה בשנת 2004, ומעולם לא הסכים לדבר על אירוע הכריתה. עצי אורן האיצטרובל הזיפני זכו להכרה והגנה. האזור הוכרז פארק לאומי. חלק מן העצים הצעירים יותר נגישים למבקרים, והעצים העתיקים יותר מוצנעים ומיקומם ידוע אך ורק ליודעי ח"ן.

כולנו מכירים את כלל הנגרים הידוע: מדוד פעמיים - חתוך פעם אחת. כשמדובר בעץ בן 5,000 שנה תוצאות החיתוך עלולות להיות הרות גורל.

ותודה ל - Radio Lab שהפנו את תשומת לבה של העזר כנגד לסיפור של פרומתאוס.

שוטי שוטי ספינתי

"צליחת התעלה" עבורינו הישראלים (המבוגרים יותר, לפחות) מתקשרת מיידית לצליחתה של תעלת סואץ במהלך מלחמת יום הכיפורים. מבצע אבירי לב בוצע על ידי אוגדה 143 בפיקודו של אריאל שרון בתאריכים 15-18 לאוקטובר 1973. צליחת התעלה היוותה את אחד מרגעי המפנה במלחמה - היא אפשרה את הגעתו של צה"ל לקילומטר ה-101 בכביש סואץ-קהיר ואת כיתורה של הארמיה השלישית.

"צליחת התעלה" עבור הבריטי הממוצע מתקשרת מיידית לצליחתה של התעלה האנגלית או בשמה הצרפתי למאנש (או בשמה העברי תעלת למאנש). התעלה עוברת בין דרום אנגליה לצפון צרפת, והיא מחברת את הים הצפוני עם האוקינוס האטלנטי. אורכה כ - 560 ק"מ, ורוחבה משתנה בין 240 ק"מ (במקום הרחב ביותר) ל - 34 ק"מ (במקום הצר ביותר). החצייה הראשונה של התעלה בשחייה התבצעה על ידי קפטן Matthew Webb בשנת 1875, והיא ארכה 21 שעות ו - 45 דקות. מאז שנת 1875 היו 2,671 חציות של התעלה. 1,245 שחיינים השלימו 1691 חציות סולו, שאר החציות היו של קבוצות. הזמן הממוצע לחצייה סולו הוא 13 שעות ו - 25 דקות. היום המוצלח ביותר לחצייה הוא 28 לאוגוסט.

"הסירה העתיקה" עבורינו הישראלים היא הסירה מגינוסר או הסירה מהגליל או הסירה של ישו. הסירה מתוארכת לפרק הזמן שבין 50 לפנה"ס ל - 70 לספירה. היא התגלתה במקרה על ידי האחים יובל ומשה לופן, חברי קיבוץ גינוסר, שקועה בבוץ על שפת הכנרת. אורכה של הסירה 8.2 מ', רוחבה 2.3 מ' וגובהה 1.25 מ'. הוא הייתה מצוידת, ככל הנראה, במפרש, בשני זוגות של משוטים ובשני משוטי הגה. היא תופעלה על ידי ארבעה חותרים והגאי.

הסירה חולצה במבצע שארך 11 ימי עבודה (למעשה יממות) וכלל מתנדבים רבים לצד בעלי מקצוע. הסירה נעטפה בפוליאוריטון מוקצף, הועברה אל החוף והונחה בתוך בריכת מים לצורך שימורה. כעבור 14 שנים הסירה הייתה מוכנה להוצאתה מן המים. במבצע שנוהל לתפארת התנועה הקיבוצית היא הוצאה מן המים ומוקמה בבית יגאל אלון, שם היא מוצגת לציבור הרחב. התהליך כולו מתועד בגלריית תמונות של בית יגאל אלון - אני ממליץ להכנס ולהתרשם.

בניית הסירה החלה בבניית המעטפת, כאשר הקרשים מחוברים זה לזה באמצעות לשונות חופשיות. הקשתות הותאמו לאחר בניית המעטפת, וחוברו אליה באמצעות מסמרים. לבניית הסירה השתמשו בלא פחות משניים עשר סוגי עצים.

עברו הבריטים "הסירה העתיקה" היא הסירה מדובר (Dover Bronze Age Boat). בשנת 1992, בעת חפירת כביש חדש שכלל גם את החלפת מערכת הביוב של העיר דובר, התגלו בתחתית בור מספר קורות עץ בעומק של 6 מ' מתחת לפני הקרקע. בדיקה נוספת העלתה כי מדובר בחלק האמצעי של  סירה פרהיסטורית, שנשתמרה במצב טוב מאוד. לצוות הארכיאולוגים הוקצו (לאחר מסע שיכנועים נמרץ) שישה ימים לתעד ולחפור את הסירה. התנהלו דיונים רבים לגבי אופן ההרמה של הסירה - האם ניתן להרים את כולה בבת אחת או שיש לנסרה לחלקים ולהרים כל חלק בנפרד. לבסוף הוחלט שעדיף לנסר את הסירה. הסירה נוסרה לעשרה חלקים, שהורמו זה אחר זה, הוסעו אל אזור הנמל, ושם הונחו במכל מים לצורך שימור.

היה ברור כי חלקים נוספים של הסירה משתרעים מצפון ומדרום לחלק שהוצא. בצד צפון לא ניתן היה לחפור, שכן מעל האזור עמדו בניינים מהתקופה הויקטוריאנית, והיה חשש שהם יתמוטטו. במשך 8 ימים נחפר הצד הדרומי, ואכן התגלה שם חלק נוסף באורך של 3.5 מ' שהיווה את קצה הסירה (לא ברור אם מדובר בירכתיים או בחרטום). חלק זה נוסר אף הוא לחלקים קטנים יותר, שהורמו, הוסעו אל הנמל, והצטרפו לעמיתיהם בתוך מכל המים.

הסירה מדובר מתוארכת לתקופה שבין 1575 לבין 1520 לפני הספירה. מדובר בתקופה הברונזה, ובשביל למקם אותכם קצת ברצף ההיסטורי הרי שמדובר בתקופה שסטונהנג' היה בשימוש פעיל. הספינה בנויה מלוחות אלון שנתפרו זה לזה באמצעות ענפים של עץ  Yew (ראו התמונה שמשמאל) ומחוזקים על ידי כפיסי עץ שננעצו בחוזקה בתוך מגרעות. קיים עוד מספר קטן של ספינות שנשתמרו מתקופת הברונזה, וכולן בנויות בשיטת התפירה. בין המדענים קיימת הסכמה כי מדובר בספינה שהפליגה בים הפתוח. הספינה ננטשה עקב גילה, ומסיבה לא ברורה לא הוטבעה בים, אלא נגררה במעלה נתיב מים מתוקים, ושם מצאה את מנוחתה האחרונה.

רובין ווד שעל הבלוג שלו המלצתי באחת הרשומות הקודמות שותף כעת בפרויקט של בניית רפליקה של הספינה במחצית מגודלה המקורי. מדובר בפרויקט בן עשרה שבועות, בו קבוצה של בעלי מלאכה יינסו לבנות את הסירה תוך שימוש בכלים ובטכניקות של תקופת הברונזה. כמו שרובין אומר, הפרויקט הזה הוא התגשמות חלומותיו - לעשות את מה שהוא הכי אוהב ועוד לקבל תמורת זה כסף. פרטים נוספים על פרויקט הבנייה ניתן למצוא בכתבה בעיתון MailOnline.

ונסיים, איך לא, בשירה של להקת חיל הים - שוטי שוטי ספינתי.

צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים

נגריה על פי מילון אבן שושן היא בית מלאכתו של הנגר. היינו מצפים שבבית מלאכה יעבדו מלאכים, אבל מהיכרותי עם כמה בתי מלאכה אני יודע שלא כך הם פני הדברים. מה בכל זאת הקשר בין מלאך לבין מלאכה?

גם מלאך וגם מלאכה נגזרות מהשורש ל.א.כ. כבר במקרא אנו מוצאים שתי משמעויות לשורש - הראשונה במשמעות של עבודה יצירתית (מלאכה) והשניה במשמעות של שליחות (מלאך הוא למעשה שליח). כנראה שהמשמעות המקורית הייתה שליחות, וכעת נותר לבצע את הלולינות הלשונית כדי להגיע למשמעות האחרת של עבודה יצירתית.

מלאך הוא שליח - אדם שהוטלה עליו שליחות שאותה עליו לבצע. מלאכה היא אותה שליחות, משימה אותה יש לבצע. כלומר, על המלאך מוטלת מלאכה - על השליח מוטלת שליחות. אט אט התרחקה המשמעות של המילה מלאכה מהמקור (שליחות) וקיבלה את המשמעות של עבודה יצירתית. כיום אנו שומעים אנשים שאומרים כי הם רואים בעבודתם שליחות - הם יכולים פשוט לומר כי הם בעלי מלאכה.

בספרו The soul of a tree כותב George Nakashima את המשפטים הבאים:

We woodworkers have the audacity to shape timber from these noble trees. in a sense it is our Karma Yoga, the path of action we must take to lead to our union with the Divine. Each tree, each part of each tree, has its own particular destiny and its own special relationship to be fulfilled. We roam the world to find our relationships with these trees.

אני מחשיב עצמי בעל מלאכה אבל במובן העכשווי והצר של המילה. אני נהנה מאוד ליצור רהיטים. אני נהנה מאוד לראות את הלקוחות המרוצים. אני נהנה מאוד לחלוק את הידע שלי עם אחרים - נגרי כורסא, נגרים בפועל ונגרים לעתיד. אני מתקשה להתחבר למילותיו של נקשימה. אולי זה עוד יגיע, אבל כשאני קונה עצים במחסן בנתניה או בפתח תקווה, מנסה לבחור לוחות טובים תחת מבטו הנוקב וקצר הרוח של המוכר ("לא מספיק שהחוצפן משלם לי על העצים, הוא גם רוצה לבחור את הלוחות הטובים"), מנסה לוודא כי הסוחר איננו מודד את גודל הלוחות בנדיבות גדולה מדי (שאיכשהו תמיד מופנית נגדי) ואיננו טועה (לרעתי) בחישוב נפח הקנייה, קצת קשה לי לחוש כי לכל קרש יש שליחות בעולמינו, ועלי מוטלת המלאכה להביאו לידי הגשמת שליחותו.

ונסיים במילותיה של אימי - צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, קל וחומר רשעים.