מזרח ומערב

הבה נחזור אל שיעורי הספרות בבית הספר, ונתענג על שירו של רבי יהודה הלוי

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב

אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד

צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב

יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ

יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.

השיר מתאר את כמיהתו של רבי יהודה הלוי, שישב באותה תקופה (המאה ה - 12) בספרד, אל ארץ ישראל. לא צריך להיות מומחה מדופלם לשירת ימי הביניים כדי לעמוד על הניגודים הרבים בשיר, באמצעותם מובעת הכמיהה. המיקום הפיסי בספרד (מזרח) לעומת המיקום הנפשי במערב (ארץ ישראל), המצאות ישראל תחת שלטון נוצרי (חבל אדום) לעומת המצאות ספרד תחת שלטון ערבי (כבל ערב), השפע החומרי בספרד לעומת השפע הרוחני בארץ ישראל.

יום חמישי האחרון זימן לי ניגודים רבים. יצאנו, פורום הנגרות של תפוז, לסיור בצפון בתיזמורו ובניצוחו של יהודה רב הפעלים. הסיור החל בביקור במפעל WPW. המפעל, הממוקם בכרמיאל, מייצר נתבים וכרסומים לראוטר, מקדחים ושקענים. המפעל, שהוקם בשנת 1959, מנוהל כיום ע"י מיקי - בנו של אחד משלושת המייסדים.

לאחר הסבר קצר בחדר ישיבות ירדנו אל רצפת הייצור עצמה. כאן זומן לי הניגוד הראשון. המפעל הוא מפעל hi-tech של תעשיית low-tech. באולם הייצור שורר רעש, שאריות שבבים ושמן מפארים את הרצפה, מוטות מתכת וכרסומים (בשלבים שונים של עיבוד) מונחים על מדפים שכובשים להם כל שטח רצפה פנוי. אבל (וזה אבל גדול מאוד) כל תהליך הייצור נעשה תוך שימוש במכונות משוכללות ויקרות שנשלטות ע"י מחשב. חלק מן המכונות הן מכונות מסחריות וחלק מן המכונות הן מכונות שפותחו במיוחד עבור המפעל.

הניגוד השני שזומן לי הוא הפער בין האמונה הרווחת "היום, הכל מיוצר בסין" לבין המציאות. מדובר כאן במפעל שמעסיק ארבעים עובדים, שעוסק בייצור בארץ הקודש, מייצא למדינות רבות, ומתחרה בהצלחה בייצור הסיני. מיקי הסביר כי למרות שהמוצרים שלהם יקרים יותר (משל המתחרים הסיניים), חברות רבות מוכנות לשלם את תוספת המחיר בזכות האיכות העדיפה וההדירה.

מהמפעל בכרמיאל נסענו לבקר את תערוכת הבוגרים של בית הספר עץ הדעת של נתן וונטהוף שנמצא בקיבוץ בית העמק. נתן, נגר אומן שרכש הכשרתו בהולנד, שב לארץ בשנת 2009 ומאז הוא מנגר, מלמד ומעמיד דור חדש של נגרים. תערוכת הבוגרים הייתה מרשימה ביותר - עבודות יפות, שברובן לא יביישו נגרים ותיקים.

המעבר מהמפעל אל הנגריה היווה את הניגוד השלישי לאותו יום. מצד אחד מפעל מתכת רועש וממוכן שעוסק בייצור סדרתי (ומשתדל מאוד שהכרסום הארבע מאות שמיוצר יראה בדיוק כמו הכרסום הראשון שמיוצר), בו כל אחד מופקד על חלק מיצירת המוצר השלם. מצד שני נגריה שקטה, שעוסקת בעיבוד עץ, לרוב באמצעות כלים ידניים, מתגאה במקוריות וביחודיות של מוצריה (הרהיטים), ובה אדם אחד אחראי על יצירת המוצר מתחילתו ועד לסופו.

חרף ההבדלים שבין המפעל לבין הנגריה יש גם הרבה מן המשותף. בשני המקרים מדובר בעבודה שבסופה יש מוצר מוחשי, שאפשר לגעת ולמשש. בימינו, בהם גם החברים הם חברים וירטואליים, מתמעטים האנשים שתוצר עבודתם הוא משהו מוחשי. בשני המקרים מדובר באנשים שנהנים וגאים במה שהם עושים (באנגלית זה נשמע טוב יותר - they take pride in what they do). המבט של מיקי כשהוא מסביר ומלטף את אחד מן הכרסומים החדשים שלו זהה למבט של נתן כשהוא מסביר ומלטף את אחד מן המקצועות שלו.

לפני סיום - תודה רבה ליהודה על ארגון הביקור. תודה רבה למיקי על האירוח הלבבי ועל ההסברים המלומדים. תודה רבה לנתן על האירוח הלבבי ועל הפחת אופטימיות שיש מקום לנגרות אומנותית גם בארץ. תודה אחרונה לערן על התמונות מן הביקור.

ונסיים בשיר "עולם הפוך" פרי עטו של אביגדור המאירי (אף הוא איש של ניגודים - רביזיוניסט ואיש שמאל קיצוני, אנטי ממסדי וזוכה פרס ישראל, מחבר "מעל פסגת הר הצופים" ושירי שטות לתיאטרון הקומקום).

גומרים הולכים (חלק ב')

ברשומה הקודמת דיברתי על הצורך בגימור ועל ההכנות שיש לעשות לפני שמיישמים את הגימור. היום נצלול אל תוך עולם הגימורים עצמו - קחו נשימה עמוקה.

באופן כללי מאוד ניתן לחלק את הגימורים לשתי קבוצות:

• הקבוצה הראשונה היא קבוצת הגימורים המתאדים (הפיכים). קבוצה זו מכילה גימורים שמתקשים (מתייבשים) כתוצאה מהתאדות ממס. הגימורים האלה מתמוססים מחדש בעת מגע עם הממס. חלק מן הלכות נמנות עם קבוצה זו.
• הקבוצה השנייה היא קבוצת הגימורים המגיבים (בלתי הפיכים). קבוצה זו מכילה גימורים שמתקשים כתוצאה מתגובה כימית. גימורים אלה אינם מתומססים מחדש בעת מגע עם הממס. שמנים וחלק מן הלכות נמנים עם קבוצה זו.

שמנים
שמן משמש כגימור מזה אלפי שנים. ישנן עדויות כי כבר הפרעונים השתמשו בשמן כחומר גימור. ישנם שמנים רבים, ביניהם ניתן למנות את ה - linseed oil (שמן פשתן) שמופק מהזרעים של צמח הפשתן, את ה - tung oil ואת ה - teak oil.

השמנים מגיעים בשתי גרסאות - גרסא גולמית וגרסא מבושלת. זמן ההתקשות של הגרסא הגולמית ארוך מאוד (מספר ימים) וכיום כמעט ואין משתמשים בגרסא זו. זמן ההתקשות של הגרסא המבושלת קצר בהרבה (מספר שעות עד יום) ולכן היא הגרסא בה משתמשים. בתהליך הבישול / החימום עובר השמן תהליך של פולימריזציה, ולכן מתקצר זמן ההתקשות. למעשה, רוב הגרסאות המבושלות שנמכרות היום כלל אינן מבושלות - במקום תהליך הבישול הארוך, השמן עובר תהליך כימי קצר שמביא לפולימריזציה.

השמנים משתייכים לקבוצת הגימורים המגיבים - כלומר, תהליך ההתקשות שלהם הוא כתוצאה מתגובה כימית. השמנים חודרים אל תוך השכבה העליונה (עד כדי מספר מ"מ) של העץ. יישום הגימור באמצעות שמנים קל מאוד - מורחים כמות נכבדה על העץ, מנגבים את השאריות ומחכים לייבוש. לעיתים קרובות יש התרוממות של סיבי העץ לאחר מריחה של השמן, ולכן מומלץ לשייף את העץ בנייר לטש עדין, ולמרוח שכבה נוספת של שמן. שמנים אינם גימור נבנה - כלומר, שכבות השמן אינן נבנות זו על גבי זו כך שאין טעם במריחה של שכבות מרובות (אלא אם העץ "שותה" את השמן).

לכות
לכה היא תערובת של:

• שרף (resin) טבעי או סינתטי - זהו הגימור עצמו
• ממס (solvent) - ממשפחת החומרים הנדיפים (והדליקים) או מים
• חומר אלסטי - מקל על היישום, בעל חשיבות בתהליך ההתקשות, ומשפר את איכות הגימור
• חומרים נוספים

התערובת מתקשה כתוצאה מ:

• התאדות הממס
• תגובה כימית

נסקור עכשיו שישה סוגים של לכות - שלאק, וורניש, לכה ניטרוצלולוזית, לכה אקרילית, לכה פוליאוריתנית ולכה אפוקסית.

שלאק (shellac)
השלאק הוא גימור בו משתמשים מזה אלפי שנים. מקורו של השרף (השלאק) הוא בהפרשות של חיפושית בשם Coccus Lacca, שחיה בתאילנד ובהודו. השלאק מומס בכוהל מפוגל ומתקשה כתוצאה מהתאדות הכוהל. ניתן לקנות פתיתים  של שלאק (עם / בלי שעווה) ולהמיס לבד בכוהל. ניתן גם לקנות תמיסה מוכנה מראש. ניתן לקנות שלאק בצבע כתום או שקוף (מולבן). מידת החדירות של השלאק אל העץ מוגבלת מאוד, אך הוא גימור נבנה - כלומר שכבות השלאק נבנות זו על גבי זו.

יחידת המדידה לריכוז שלאק היא cut - המסה של פאונד שלאק בגלון של כוהל, ובעברית - המסה של 120 גרם שלאק בליטר כוהל. מקובל להשתמש בריכוזים שבין cut אחד לשלושה cut.

French Polishing היא טכניקת יישום של שלאק. בתחילה בונים את שכבת הבסיס - מספר (שלוש) שכבות של שלאק אותן מורחים באמצעות מברשת או מטלית כותנה עטופה סביב ספוג. יש להמתין להתייבשות בין מריחת השכבות, ולהמתין יום שלם עד להתייבשות מוחלטת של שכבת הבסיס. עם ההתייבשות המוחלטת מלטשים את השכבה בנייר לטש עדין. כעת מתחיל תהליך - שיש לו גרסאות "נכונות" רבות מספור - של מריחת שכבות שלאק דקות ומרובות. קיים גם יישום "נאיבי" של שלאק שהוא בעצם הסתפקות בשכבת הבסיס.

וורניש (Varnish)
וורניש היא תערובת של שרף טבעי, שמן וממס נדיף (טרפנטין). הורניש מתקשה כתוצאה מתגובה כימית - פולימריזציה. הוורניש מייושם באמצעות מברשת או מטלית. שימו לב כי השם וורניש מטעה משהו. מקור המילה בלטינית (מיוונית), ומשמעותה "שרף ריחני". בהקשרים שונים היא מציינת "לכה" באופן כללי, ובהקשרים מסוימים (ובמיוחד בארץ) היא שמורה לציון לכה המורכבת משרף טבעי, שמן וממס נדיף.

לכה ניטרוצלולוזית
כאשר אומרים "לכה" מתכוונים לרוב ללכה ניטרוצלולוזית. הלכה פותחה בשנות ה - 20, והיא תערובת של שרף ניטרוצלולוזי (ניטרציה של תאית כותנה), אלקיד (פוליאסטר) וממסים נדיפים מאוד. הלכה מתקשה כתוצאה מתגובה כימית, והיא מיושמת באמצעות ריסוס או מברשת. הלכה הזאת מיושנת למדי, וכמעט שאיננה בשימוש כיום.

לכה אקרילית
הלכה האקרילית פותחה בשנות ה - 50, והיא תערובת של שרף צלולוזה (תאית) שאיננו מצהיב, חומרים אקריליים (גומי סינתטי) וממס. הממס יכול להיות חומרים נדיפים או מים. ההתקשות של הלכה האקרילית היא כתוצאה מתגובה כימית. היישום הוא באמצעות ריסוס או מברשת.

לכה פוליאוריתנית
הלכה הפוליאוריתנית היא תערובת של פוליאוריתן (פולימר), אלקיד, ממס וזרז (חומצה). לעיתים הזרז מעורבב כבר אל תערובת הלכה, ולעיתים יש להוסיפו לפני השימוש. התערובת עשויה להכיל שמן (בדומה לוורניש). הממס יכול להיות חומרים נדיפים או מים. ההתקשות של הלכה הפוליאוריתנית היא כתוצאה מתגובה כימית. היישום הוא באמצעות ריסוס או מברשת.

לכה אפוקסית
הלכה האפוקסית היא תערובת של שרף אפוקסי (פולימר), אלקיד, ממס ומקשה. המקשה מוסף מיד לפני השימוש בלכה. ההתקשות של הלכה היא כתוצאה מתגובה כימית, שתלויה בטמפרטורה אך לא בלחות - כלומר הלכה האפוקסית מתקשה גם בנוכחות של מים. היישום הוא באמצעות ריסוס.

השוואה מסכמת בין סוגי הלכות השונות

סוג	שרף	חומר אלסטי	ממס	תוספות
שלאק	שלאק		כוהל	שעווה
וורניש	חומרים טבעיים	שמן	טרפנטין
לכה (ניטרוצלולוזית)	ניטרוצלולוזה	אלקיד	נדיפים
לכה אקרילית	תאית	חומרים אקריליים	נדיפים או מים
לכה פוליאוריתנית	פוליאוריתן	אלקיד ו/או שמן	נדיפים או מים	זרז
לכה אפוקסית	אפוקסי	אלקיד ו/או שמן	נדיפים	מקשה

 סיכום
אם הגעתם עד הנה אתם ודאי אומרים לעצמכם - "הכל בסדר, אבל באיזה גימור להשתמש"? ובכן, לשאלה הזאת אין תשובה ברורה. התשובה תלויה בסוג העץ, בשימוש ברהיט (מראה או שולחן אוכל), במיקום הרהיט (צל או שמש ישירה), בטיב הגימור, ובטעם האישי. כדי להוסיף על הבלבול כדאי לציין שלכה מסוימת של יצרן א' יכולה להיות שונה מאוד מאותה לכה אצל יצרן ב'. ויותר מזה, אפילו אצל אותו יצרן לכה מסוימת עם ממס נדיף יכולה להיות שונה מאוד מאותה לכה עם בסיס מים. המסקנה - אין מנוס מלהתנסות, להתייעץ ולפתח טעם אישי.

ולי לא נותר אלא לסיים במילותיו של הלל הזקן - ואידך זיל גמור.

גומרים הולכים

הפעם רשומה טכנית לגבי גימורים לעץ. לעיתים נדירות מזומנת לו לכותב הבלוג ההזדמנות לכתוב על נושא משעמם ומסובך כאחד (מישהו אמר הפרשות לקרן פנסיה?). להגנתי אומר כי מחד גיסא הנושא חשוב מאוד, ומאידך גיסא רמת הידע של רוב הנגרים בתחום נמוכה למדי.

בשביל מה צריך את זה ?
סיימנו את בניית הרהיט, למה צריך בכלל להוסיף לו גימור כלשהו? ובכן, יש לא מעט נגרים ששלב הגימור מהווה עבורם עונש חמור, יש גם מעט נגרים ששלב הגימור הוא עבורם פסגת הנגרות. הרוב מבצעים שלב זה בלי חדווה יתרה אך מתוך הבנת הצורך:

• אטימת העץ - כידוע עץ מתרחב ומתכווץ כתוצאה משינויים בלחות היחסית שבאויר. אטימת העץ באמצעות גימור מקטינה שינויים אלה. בנוסף, האטימה גם מונעת חדירת נוזלים (וחלקיקים קטנים אחרים) אל תוך העץ.
• הגנה מכנית - מניעת שריטות ושאר מרעין בישין הנגרמים כתוצאה ממפגש של הרהיט עם עצמים אחרים.
• הגנה כימית - הגנה על הרהיט מפני תגובה עם חומרים שבאים עימו במגע.
• הגנה מפני התלקחות - חומרי גימור יכולים להקטין את מידת הדליקות של הרהיט.
• הגנה מפני קרינה - עצים נוטים לשנות את צבעם כתוצאה מקרינה (UV). בחלק מן המקרים שינוי הצבע נחשב לדבר רצוי (דובדבן) ובחלק מן המקרים מנסים למנוע את שינוי הצבע (אדר) . חומרי גימור יכולים להקטין את מידת שינוי הצבע של הרהיט.
• מניפולציה אופטית - באמצעות הגימור ניתן להדגיש ולהעמיק את הצבע הטבעי של העץ. ניתן כמובן גם להשתמש בגימור שמשנה (מגוון) את הצבע. באמצעות הגימור ניתן להעניק ברק (במידות שונות) לעץ.

כמה מילים לפני שמתחילים
רוב הנגרים אומנם מדחיקים זאת, אבל זמן ההכנה של הרהיט לגימור ויישום הגימור עצמו זהה (פחות או יותר) לזמן שלוקח לבנות את הרהיט. אז נכון שהתעסקות בגימור רגועה בהרבה מבניית רהיט, אבל עדיין השעון מתקתק בדיוק באותו קצב.

לפני שמיישמים את הגימור חשוב להכין את הרהיט בצורה מיטבית. משטחים מחוספסים, פגמים בעץ, שאריות דבק וכיו"ב רעות חולות לא רק שאינם מוסווים על יד הגימור - על פי רוב הגימור רק מדגיש אותם.

רוב הנגרים נוטים כיום לשייף את הרהיט קודם ליישום הגימור. אפשרות אחרת היא שימוש במישע (ציקלינה, scraper). אמנם אפשר להגיע לתוצאות טובות מאוד על ידי שימוש במישע, אבל השימוש בו דורש נסיון. את התוצאות הטובות ביותר ניתן לקבל באמצעות הקצעה (ידנית), אבל כאן נדרשת רמה גבוהה מאוד של מיומנות.

ברוב המקרים סדר העבודה המקובל הוא לסיים את בניית הרהיט ואז לגשת להכנת הרהיט לגימור וליישם את הגימור עצמו. ישנם מקרים בהם עדיף ליישם גימור על חלקי הרהיט ורק אחר כך לסיים את בנייתו.

המראה (שמימין) בנויה ממסגרת אלון ומפסים קישוטיים של פאדוק. הפאדוק האדמוני ידוע בתור עץ "מדמם" - הוא צובע באדום כל מה שמסביבו. האלון ידוע בתור עץ "סופח" - הוא קולט לתוכו כל מה שנמצא בסביבתו. אם לא ננקטים אמצעי מניעה נאותים המפגש בין שני העצים מסתיים בכתמים אדומים (ומכוערים) באזורי המפגש. על מנת למנוע תופעה זאת יישמתי את הגימור על כל חלקי המראה לפני ההדבקה, רק אז עטפתי הכל בהרבה נייר דבק (masking tape), וביצעתי את ההדבקה תוך שימוש בכמות דבק מעטה ככל האפשר.

היפטרות משאריות דבק היא אחד השלבים המעצבנים יותר בהכנת הרהיט ליישום הגימור. כמעט לכל הדבקים יש את היכולת המופלאה לצוץ מתחת לכל גימור, כך שבאמת חייבים למחות כל זכר שלהם על גבי הרהיט לפני יישום הגימור. יש את אלה שמיד לאחר ההדבקה מנגבים את שאריות הדבק עם סמרטוט רטוב (והמהדרין משתמשים במים חמים) מתוך מחשבה שבכך הם פותרים את הבעייה. האמת העצובה היא שהם רק מרעים את המצב. המים (ובמיוחד מים חמים) פותחים את הגרעינים של העץ, והניגוב דוחף פנימה לתוך הגרעינים את הדבק. התוצאה - אזורים נרחבים ספוגי דבק בשכבה עמוקה למדי.

הגישה ההפוכה דוגלת בהמתנה להתייבשות הסופית של הדבק. או אז מגרדים את השאריות באמצעות מפסלת (או מישע) והרבה סבלנות. בשיטה זאת הדבק כמעט שאינו נספג לתוך העץ וקל, יחסית, להיפטר מכל שאריות הדבק. אבל, בהרבה מקרים תהליך הניקוי כרוך בשריטת העץ, במיוחד באזורי החיבור שבהם קשה מאוד להיפטר מהשריטות.

השיטה המיטבית היא המתנה לשלב בו שאריות הדבק הופכות לכמעין מסטיק - לא קשה מדי ולא רך מדי. כאשר הדבק נמצא בשלב המסטיק קל מאוד לקלף אותו בלי לגרום נזק לרהיט. שיטה זאת מחייבת להיות בקרבת הרהיט בעת התייבשות הדבק, כדי שאפשר יהיה לתפוש את הדבק בדיוק ברגע המתאים.

כחלק מן ההכנה של הרהיט ליישום הגימור יש לטפל בחורים ובחריצים כאלה ואחרים. יש מקרים בהם מנסים להעלים אותם באמצעות מילוי דומה ככל הניתן לעץ עצמו, ויש מקרים בהם הופכים אותם לאלמנט עיצובי באמצעות מילוי בעל נוכחות מודגשת. בכל מקרה, חשוב להתאים את המילוי לגימור אותו בוחרים. גימור על בסיס סינתטי יבלוט מתחת לגימור על בסיס שמן טבעי. גימורים על בסיס דבק ייבלטו מתחת לרוב הגימורים ולכן לא מומלץ להשתמש בהם. כאשר מטפלים בחורים גדולים מומלץ להימנע משימוש בחומרי מילוי יציבים מאוד (דוגמאת אפוקסי). העץ מתרחב ומתכווץ, מילוי האפוקסי נותר באותו גודל. התוצאה - היווצרות חריצים מסביב למילוי אם העץ מתרחב או התפוצצות העץ מסביב למילוי אם העץ מתכווץ.

ממש לא גמרתי לכתוב את כל שרציתי (האמת עוד לא התחלתי לדבר על הגימורים עצמם) אבל הגיע זמן ללכת. המשך בשבוע הבא.

מן הגורן ומן היקב

הלילה הקודם התחיל מאחור מדי ונגמר מוקדם מדי. היום עבר עלי בסידורים כאלה ואחרים. התקווה לכתוב רשומה בנושא גימורים (לקראת מפגש פורום הנגרות של תפוז ביום שישי הקרוב) נגוזה לה לנוכח העייפות וחוסר הריכוז. על מנת שלא להותיר את הקוראים הנאמנים בלא חומר קריאה, ליקטתי עבורכם כמה נושאים.

זוכרים את הסירה העתיקה מדובר עליה כתבתי באחת הרשומות הקודמות? ובכן בניית הסירה התקדמה, ולאחר שלושה חודשים של עבודה מאומצת, ב - 16.5.2012, נשלמה העבודה, והסירה הורדה ברוב טקס אל המים. מיד עם ההורדה אל המים התגלה כי הספינה דולפת ושוקעת, ולא נותרה ברירה אלא למשות אותה בזריזות בטרם תאבד במצולות. אני ממליץ לבקר בבלוג של רובין ווד, לעקוב אחר תהליך הבנייה המרתק ואחר ההתמודדות של הבונים עם הכשלון.

ובמעבר חד. שקיעתה של רשת Kika ושל רשתות נגרות מקומיות נוספות ביססו עוד יותר את מעמדה של Ikea כשליטה הבלתי מעורערת של סצינת הריהוט לבית. אבל יש גם אנשים שמנסים לשחות נגד הזרים ולהוכיח כי אפשר לחיות גם בלי הענק הכחול-צהוב. הנה קישור לשתי חוברת פרי עטו של Thomas Billas שנקראות בפשטות How to make it without Ikea. עיינו בחלק הראשון ובחלק השני - הנאתכם מובטחת.

ושוב, במעבר חד. קצת קידום של בית הספר בו אבלה בשנה הקרובה - Centre for Furniture Craftsmanship. הנה קישור לרשימת הקורסים לשנת 2012. ביוני מתארח בבית הספר Doug Stowe שעל הבלוג שלו המלצתי בעבר. ביולי מתארח בבית הספר Peter Follansbee (בתמונה מימין, מפצל גזע עץ) שגם הבלוג שלו מומלץ מאוד. לפוקדים את בית הספר (ולאלה שסתם נקלעו לסביבה) מובטח אירוח על בסיס חצי פנסיון עם נגיעה ישראלית.

נסו ותהנו - עדיף בקיץ.

שחור הוא יפה

שחור הוא לא רק יפה, הוא גם נדיר (ויקר).

כל מי שראה אי פעם גיטרה, כינור או פסנתר ראה אבוני (Ebony) - אותו עץ שחור שמשמש לבניית כלי מוסיקה או לגילוף חפצי נוי כאלה ואחרים. האבוני (קיימים מינים שונים של הזן Diospyros) הוא עץ שחור, דחוס וכבד (הוא שוקע במים), שגדל באזורים טרופיים. המצרים הקדמונים השתמשו בו בארונות הקבורה שלהם, והמילה המצרית hbny היא המקור לשמו של העץ. השימוש באבוני הלך והתרחב והגיע לשיא במאה ה - 17, אז נבנו מאבוני ארונות שלמים עם גילופים. המילה הצרפתית לנגר ebenistes לקוחה משמו של העץ. היום השימוש בעץ מוגבל לתעשיית המוסיקה ולגילוף חפצי נוי קטנים.

אבוני הוא שם כולל למשפחה של עצים - אמנם כולם שחורים (למדי) אבל תכונותיהם האחרות עשויות להיות שונות. חלק מן המינים נדבקים בקלות, בעוד שאחרים פשוט אינם נדבקים (תופעה אופיינית לעצים דחוסים). חלק מן המינים נוטים להשבר, בעוד שאחרים חזקים מאוד (כך שבכל מקרה חייבים לקדוח חורים מובילים לברגים - למנוע את שבירת העץ או הבורג). חלק מן המינים מוקצעים בקלות, בעוד שאחרים מותירים גם את המקצועות המשובחים אובדי עצות. המשותף לכל המינים הוא האבק הדק (והמעקצץ) שמתפזר לכל עבר ברגע שמתחילים לשייף אותם. חמש דקות של שיוף והסדנא נראית כמו מכרה פחם. אבל, לאחר הגימור מקבלים משטח שחור, חלק להפליא, עם ברק נפלא.

במשך ארבע מאות השנה האחרונות התבצעה כריתה אינטנסיבית של עצי אבוני על מנת לספק את הדרישה של החברה המערבית. עצי האבוני חוסלו למעשה בגבון, בקונגו ובסרי לנקה. המדינה האחרונה בה חוסלו עצי האבוני (ועצים מקומיים נוספים) היא מדגסקר. נותר מספר מצומצם של עצים בשמורות טבע, אבל גם הם נכרתים על ידי גנבים בקצב של כמאתיים עצים ליום. אתם מוזמנים לצפות בסרט מבית היוצר של EAI. לא צריך להיות "מחבק עצים" אדוק על מנת להשתכנע שהמצב בכי רע.

כיום, המקור המרכזי (אם לא היחיד) לאבוני חוקי הוא קמרון, שם נשארו - ככל הנראה - די הרבה עצי אבוני. מכאן העניינים מסתבכים במקצת - ננסה לדבוק בעובדות ואחר כך נעיר מספר הערות. לפני מספר שנים חברת Taylor Guitars, חברת גיטרות ידועה שנוסדה בשנת 1975 בארה"ב, השתלטה על חברה ספרדית בעלת זיכיון לכריתת עצי אבוני בקמרון. בנוסף לזיכיון, החברה עוסקת בכריתה עצמה, בניסור העצים, ובהפצתם (למערב). כיום, 75% מייצוא עצי האבוני מקמרון מתבצע באמצעות Taylor Guitar.

באחד מן הביקורים שלו בקמרון גילה בוב טיילור (מייסד שותף של חברת הגיטרות) כי חלק גדול מאוד (כ - 90%) מעצי האבוני שנכרתים אינם שחורים לחלוטין ולפיכך הם נזרקים. בוב קיבל החלטה להשתמש גם באבוני מסוג ב' לייצור גיטרות, כך שניתן למצוא היום גיטרות שלו עם צואר שאיננו שחור לחלוטין.

ועתה, להערות.

• בוב טיילור אומר בפה מלא כי המטרה הראשונית של ההשתלטות על החברה הספרדית הייתה כלכלית. אבל, טוען בתוקף כי מהר מאוד הם הבינו שיש להם אחריות חברתית וסביבתית אותה הם מממשים ככל יכולתם. הוא טוען כי השימוש באבוני סוג ב' הוא חלק ממימוש האחריות הזאת. הציניקנים יאמרו כי שוב אנו עדים לעטיפת צלופן חברתית / סביבתית לשיקולים עסקיים קרים.
• נקודה נוספת היא ההשתלטות של יצרן גיטרות על משאב מרכזי לייצור גיטרות - קשה להאמין שמחיר האבוני עבור Taylor Guitars זהה למחיר שנגבה מחברות גיטרות מתחרות. לא צריך להיות קפיטליסט שרוף על מנת לנוע בחוסר נוחות בכיסא נוכח הסיטואציה הזאת.
• נקודה אחרונה ומאוד חשובה היא ייעור מחדש. כלומר, העובדה שהוא איננו קיים. אחרי שמנקים את המילים היפות והמתחמקות של בוב טיילור מבינים כי הם אינם עוסקים בכלל בייעור מחדש. הם אפילו לא טורחים להתחבא מאחורי תוכנית "עץ-תחת-עץ". אמנם, התוכניות הללו הן לרוב חסרות משמעות (קחו בחשבון שעץ אבוני נכרת כשהוא מגיע לגיל 100 שנים לכל הפחות, וסיכויי השרידות של עצים חדשים להגיע לגיל זה נמוכים למדי), אבל קצת קשה לטעון לאחריות סביבתית כשלא עושים דבר לגבי ייעור מחדש.

בשורה התחתונה אני לא חושב שמדובר כאן באנשי עסקים ציניקנים שהדבר היחיד שמדריך אותם הוא כסף (אני מתקשה לראות במישהו שבונה גיטרות איש עסקים ממולח...). אני חושב שמדובר כאן באנשים שמנסים לאזן בין האחריות העסקית שלהם לבין האחריות החברתית / סביבתית שלהם. הם החליטו על נקודת איזון מסוימת. יכול להיות שאנו היינו שמים אותה במקום שונה. מי שמעוניין לשמוע את בוב (זה די ארוך ואיטי), לקרוא תגובות ולגבש את דעתו מוזמן לדלג את הלינק הבא.

ולסיום, איך לא, שירם של פול מקרטני וסטיבי וונדר - Ebony & Ivory.

בנימה חיובית

ביום שני האחרון ציינו האמריקאים את Memorial Day (יום הזכרון). יום הזכרון מצוין ביום השני האחרון בחודש מאי, והוא מסמל את תחילת הקיץ. עם סיומה של מלחמת האזרחים החלו האמריקאים לציין את Decoration Day לזכר החיילים שנפלו במלחמה. במשך השנים שינה היום את שמו ואת היקפו, וכיום הוא מצוין לזכר כל החיילים האמריקאים שנפלו במלחמות השונות. בעבור אמריקאים רבים זהו יום זכרון בו מבקרים בבתי הקברות ובמצבות זכרון, אבל עבור אמריקאים רבים לא פחות זהו יום קניות ובילויים.

מאחד הבלוגים האמריקאיים שאני קורא למדתי על מבצע הנצחה בשם Portrait Freedom אליו נרתמו 400 אומנים של מסור נימה. הרעיון שעומד מאחורי מבצע ההנצחה הוא חיתוך תמונה של כל הנופלים ב"מבצע חירות מתמשכת" (השם האמריקאי למלחמה באפגניסטן) ומסירתה למשפחה. התמונה נחתכת (לאחר תכנון קפדני ובקרה) באמצעות מסור נימה בלוח לביד דק, היא ממוסגרת כשמאחוריה קרטון שחור, ונשלחת למשפחתו של הנופל. כל זאת, ללא תמורה, כמובן. עד עתה הוכנו כ - 1,000 תמונות, ובכך הונצחו כמחצית מן הנופלים.




ובמעבר חד, אך עדיין בתחום מסור הנימה, נעבור אל Alan Bradstreet. אלן מייצר סימניות מעץ. זה אולי לא נשמע כל כך מיוחד, אבל - הוא מייצר 50,000 סימניות בשנה, הוא עובד לבד, והוא מצליח להתפרנס ממכירת הסימניות. אלן, כיום בן 64, עבר בשנות השבעים למדינת מיין. הוא החל לעבוד במפעל לייצור מטבחים, אבל בשנת 1985 החליט לעזוב ולפתוח מפעל משלו - מפעל של איש אחד לייצור סימניות מעץ.

אלן קונה (בזול) שאריות עצים מנגרים בסביבה. הוא חותך את השאריות לפרוסות דקות בגודל של סימניה, משייף את החתיכות, חותך בהן - באמצעות מסור נימה - את אחד מתוך 130 הדגמים שלו, ובסיום מבצע את הגימור. על השיווק והמכירות (כמעט כולן בסיטונאות) אחראית אישתו. אנחנו מכירים לא מעט עסקים שמרוויחים לא רע מייצור המוני ומכירה במחיר נמוך - אבל, כשמדובר במפעל של איש אחד זה בהחלט מרשים.

איך עושים את זה?

• התמקדות - אלן מייצר אך ורק סימניות מעץ בגודל זהה, ואך ורק 130 דגמים.
• יעילות - הסדנא (המפעל) מאורגנת בצורה מיטבית לייצור. אלן מחזיק, למשל, שני מסורי נימה עם שתי מסוריות שונות על מנת לחסוך את הזמן הכרוך בהחלפת המסוריות.
• משמעת ומוטיבציה - אלן מתחיל את השבוע ביום שני ולא מפסיק לייצר עד שהוא מגיע ל - 1,200 סימניות. אז הוא חופשי לעיסוקיו האחרים - קורסים בנגרות, עפי"ר.
• אסטרטגיה שיווקית ברורה - אלן (בעצם אישתו) מוכר בסיטונאות. הוא אמנם מרוויח פחות, אבל כך העיסוק בשיווק ובמכירות מצומצם ביותר.

ובנימה אופטימית זו - של נגר שמתפרנס בכבוד מעמל כפיו - נסיים.

רבי עקיבא היה נותן בהם סימנים

שביל האפלצ'ים (Appalachian Trail) הוא שביל הליכה שאורכו 3,515 ק"מ. הוא משתרע בין Springer Mountain שבמדינת ג'ורג'יה לבין Mount Katahdin שבמדינת מיין. הר קטדין נמצא לא הרחק (שלוש שעות נסיעה ועוד מספר שעות הליכה) מהמקום בו נגור במיין, כך שהסיכוי שבאחד הימים נעפיל אל הפסגה גבוה למדי. בשנת 1948 הושלמה ההליכה הראשונה לאורכו של כל השביל - אדם בשם Earl Shaffer הלך לאורכו של כל השביל מדרום לצפון. כמה שנים לאחר מכן הוא השלים הליכה נוספת לאורכו של כל השביל - הפעם מצפון לדרום. בשנת 1988, בהיותו בן שמונים, הוא השלים הליכה נוספות לאורכו של כל השביל.



שביל האפלצ'ים מסומן בצורה צנועה ביותר - מלבן צבע לבן בגודל 5 * 15 ס"מ. הטכנולוגיה בה משתמשים לצורך הסימון פשוטה למדי - טובלים מברשת ברוחב 2 אינץ' בפח צבע לבן, מעבירים על העץ המסומן, וממשיכים הלאה. הדיוק (שמימלא איננו נחוץ במקרה זה) נדחק לטובת הפשטות והמהירות.

אחד מכלי הסימון החשובים ביותר בנגרות הוא מד הסימון (Marking Gauge). המכשיר משמש לסימון קווים ישרים במקביל לדופן. מד הסימון מורכב משלושה חלקים (ולא, הוא לא הומצא בצה"ל): מוט, ראש ואמצעי סימון. את הראש מניעים על גבי המוט עד שמקבלים את המרחק הרצוי בינו לבין אמצעי הסימון. אז מקבעים אותו אל המוט באמצעות הבורג. כעת נותר להצמיד את הראש אל הדופן של חתיכת העץ אותה רוצים לסמן, ולסמן באמצעות אמצעי הסימון.

בתמונה שלמעלה ניתן לראות את שתי הואריציות העיקריות. למעלה - מד הסימון הקלאסי (של סטנלי, במקרה זה) בנוי עץ, המוט מרובע, ואמצעי הסימון הוא מסמר. למטה - מד הסימון המעוגל (של וריטס, במקרה זה) בנוי מתכת, המוט עגול, ואמצעי הסימון הוא עגול מתכת. למרות שמד הסימון המעוגל נחשב למודרני הרי שקיימות גרסאות מוקדמות למדי שיוצרו ע"י סטנלי.

לכל אחת מן הואריציות יש יתרונות וחסרונות. מד הסימון הקלאסי הוא פשוט, קל לבנייה עצמית (יש עשרות תוכניות ברשת), ונוח מאוד לסמן איתו את נקודת ההתחלה של הסימון. מדי הסימון האלה נוטים לאבד את הדיוק ברבות השנים (שחיקת הבורג, התעקמות אמצעי הסימון), ולעיתים קרובות סימון הקווים באמצעותם איננו נוח. מד הסימון המעוגל מדויק מאוד, הוא שומר על רמת הדיוק לאורך שנים, וקל מאוד לסמן איתו את הקווים. מדי הסימון האלה נוטים להיות יקרים יותר, לא מעשי לבנות אותם לבד, וקשה מאוד לסמן באמצעותם את נקודת ההתחלה של הסימון.

בן דוד של מד הסימון הוא מד הסימון הכפול המשמש לסימון סין וגרז. הרעיון הוא לסמן את שני הצדדים של הסין / גרז בעת ובעונה אחת במקביל לדופן. גם כאן יש שתי גישות. הראשונה היא להעביר שני מוטות עם אמצעי סימון דרך הראש (למעלה). השניה היא להרכיב את שני אמצעי הסימון על מוט הסימון (למטה). היתרון המרכזי שבסימון כפול הוא שגודל הסין / גרז נשמר קבוע גם אם גודלן של חתיכות העץ (אותן מסמנים) שונה.



ונסיים בשירם של הדודאים (שנכתב על ידי יוסי גמזו ללחן אירי מסורתי) - סימן שאתה צעיר.