הדואר בא היום

נפתח בשירה של נעמי שמר "הדואר בא היום"

   הדואר בא היום
   באוטו האדום
   ולי נתן
   מכתב קטן
   מכתב עם בול

   אולי הוא מאבי?
   אולי מתל אביב?
   אולי האח
   כתב לי כך
   מן הטיול?

   הדואר ממהר
   וטס מן החצר
   לכל מקום
   יבוא יום יום
   שלום שלום!

כדרכי בקודש להתרכז בפרטים קטנים ובלתי חשובים שימו לב כי נעמי שמר חורזת את המילה "אבי" עם המילה "אביב". היא פשוט הכירה היטב את נטייתם של הישראלים (ושל עמים אחרים) להשמיט עיצורים בסופי מילים. היא השתמשה בשיטה הזאת בשירים נוספים (למשל - אם תרצי שאראה לך את העיר באפור / בואי ונטייל בה על אבני מרצפות).

השנה (היהודית, יש לומר במקומות שזה לא מובן מאליו) מתחילה לה עוד מעט קט, ואנו  נדרשנו למנהג השנוטובות. השנה החלטנו לחזור לטכנולוגיה הישנה של שליחת כרטיסי ברכה אמיתיים, כאלה שמגיעים לתיבת הדואר בתוך מעטפה עם בול.

הרכבנו את רשימת התפוצה, ועבדכם הנאמן הלך אל סניף הדואר המקומי על מנת לרכוש בולים. הייתה בידי רשימה של כמויות בולים על פי ארצות היעד: ארצות הברית - 8, קנדה - 1, אוסטרליה - 1, אנגליה - 2, הולנד - 1, ישראל - 18. נכנסתי אל סניף הדואר המקומי, שם חיכתה לי הגרסא הנשית של ניומן מהסניף ברוקלנד.

אני: אני רוצה לקנות בולים לכמה ארצות.
היא: כן ..
אני: שמונה לארצות הברית, אחד לקנדה, אחד לאוסטרליה, שניים לאנגליה, אחד להולנד, שמונה עשר לישראל.
היא: רגע, רגע ... נתחיל עם ארצות הברית וקנדה ... (מגישה לי שמונה בולים לארצות הברית ואחד לקנדה) ...מה עוד?
אני: בול אחד לאוסטרליה.
היא: כל הבולים לאירופה זהים, מה הכמות הכוללת שאתה צריך?
אני: (מנסה שוב, היא בטח התבלבלה בין אוסטרליה לאוסטריה בגלל המבטא) אוסטרליה?!
היא: כל הבולים לאירופה זהים, מה הכמות הכוללת שאתה צריך?
אני: (מנסה שוב, די משועשע) אוסטרליה?! ישראל?!
 היא: כל הבולים לאירופה זהים, מה הכמות הכוללת שאתה צריך?
אני:  עשרים ושניים, בבקשה.
היא: (מגישה לי עשרים ושניים בולים לאירופה) בבקשה. עוד משהו?

אני עוד יכול לקבל את זה שישראל היא חלק מאירופה (אנחנו הרי שנים עובדים על עצמינו ועל כולם שאכן כך הם פני הדברים), אבל לחשוב שאנגליה היא חלק מאירופה - זה כבר ממש מוגזם !

שירות הדואר האמריקאי (USPS - United States Postal Services) נוסד בשנת 1775, והוא מוזכר במפורש בחוקה האמריקאית. שירות הדואר מעסיק מעל ל - 574,000 אנשים, ומפעיל 218,000 כלי רכב - צי הרכב הגדול בעולם. באיזורים של בתים פרטיים, שמרוחקים זה מזה, הדואר מחולק ע"י דוור שנוסע במכונית עם הגה בצד ימין ועם דלת פתוחה. הדוור עוצר את המכונית ליד התיבה, ומכניס לתוכה את הדואר. קיימות, כמובן, הנחיות ברורות לגבי מיקומה של התיבה - גובהה וריחוקה מצד הדרך.

קיימים לא מעט פתרונות למיקום התיבה על פי ההנחיות. הנה מספר דוגמאות מהסביבה הקרובה לביתי. בצד שמאל - הפתרון הפשוט ביותר. מוט באדמה שאליו מחוברת התיבה. באמצע - הפתרון הנפוץ ביותר. מוט אופקי שמחובר למוט אנכי, ונתמך באמצעות מוט אלכסוני. בצד ימין - פתרון נפוץ למדי. מוט אופקי המחובר למוט אנכי באמצעות halving joint, ונתמך באמצעות מוט אלכסוני.

והנה עוד כמה פתרונות. בצד שמאל - (קצת קשה לראות, אבל ...) על מנת להמנע מבניית המחבר, השתמשו בשני קרשים אופקיים המחוברים משני הצדדים של המוט האנכי. התמיכה האלכסונית נמצאת מצד ימין של המוט האנכי, והיא תומכת גם בעציץ הדקורטיבי. באמצע - מסיבה לא ברורה המוט האופקי חובר נמוך מדי, ולכן היה צורך לבנות הגבהה לתיבה. שימו לב גם למצוף (אחרי הכל, אנחנו בקמדן, מיין) מצד שמאל. בצד ימין - המבנה הרגיל, אלא שהפעם התיבה תלויה מתחת למוט האופקי.

לא משנה אם קיבלתם שנטובה בדואר, בדוא"ל, בטלפון, במסרון, או (שומו שמיים) פנים אל פנים - העיקר, שתהייה לכולנו שנה טובה.

שייק רהיטים

בשבוע שעבר חגגנו את ״יום העבודה״  - חג אמריקאי שבא לציין את תרומתם הכלכלית והחברתית של הפועלים. סוף השבוע הארוך זימן לנו את האורחים הראשונים שלנו (קרובי משפחה של העזר) שבאו לחגוג איתנו את Camden Windjammer Festival. הפסטיבל נחוג בקמדן, מזה כעשרים שנה, והוא בא לציין את המורשת הימית העשירה של קמדן.

בהערת אגב היסטורית - בלשנית נספר כי windjammer הוא סוג של ספינות שהחלו להיבנות בסוף המאה התשע עשרה. בתקופה הזאת החלו לבנות ספינות ממתכת (כתחליף לעץ, שהיה בשימוש עד אז) - כך התאפשר לבנות ספינות גדולות יותר ומהירות יותר. מקור השם הוא במילה ההולנדית jammeren שמשמעותה יללה. הכבלים והשרשראות של ספינות המתכת הגדולות והמהירות היו מייללים בעת השיט - יללות שהעניקו לספינות את שמן.

לאמריקאים יכולת מרשימה לשמר ולהלל את עברם. הציניקנים יאמרו כי בשל העבר הקצר (יחסית) מלאכת השימור לא כל כך קשה והצורך בדברי הלל רב עד מאוד. אנחנו, הישראלים, מצטיינים בכל הקשור לשימור ההיסטוריה הרחוקה (מאוד), אבל מתקשים משהו בתחום ההיסטוריה הקרובה. אולי בתמורה לכך שאנו נלמד אותם את ההבדל בין ישן לבין עתיק, הם ילמדו אותנו איך לקחת משהו ישן ולהפוך אותו לפסטיבל קהילתי שוקק חיים.

בכל הנוגע לכת השייקרס (Shakers) האמריקאים בהחלט מתעלים על עצמם בשימור (ולעיתים בשכתוב) ההיסטוריה. בהתחשב בכך שבתקופת הזוהר של הכת היא מנתה לא יותר מ - 4,000 חברים, קשה שלא להתרשם מהחלק המוקדש לה (במישרין ובעקיפין) במורשת האמריקאית - במיוחד בזו של New England.

כת השייקרס, שהאמינה בהופעתו השנייה של ישו, נוסדה באנגליה במאה ה - 18. בשנת 1774 הם היגרו לארצות הברית, בעקבות מנהיגתם האמא אן לי. הם שאפו להקים כאן קהילות שידמו את החיים הטהורים של ישו - חיים שיתופיים, ללא תאוות בצע, ללא שחצנות, וללא תאווה. השייקרס ייסדו בארה"ב תשע עשרה קהילות, מהן נותרה כיום רק קהילה פעילה אחת - Sabbathday Lake.

השייקרס ייצרו רהיטים (וחפצים) רבים. כאז כן עתה, הפופולריות של רהיטי השייקר גבוהה מאוד - רהיטים מקוריים נמכרים במחירים גבוהים מאוד, ורהיטים עכשווים "בסגנון השייקר" מיוצרים הן באופן מסחרי והן ע"י נגרים אומנים.

השייקרס העמידו את השימושיות לפני הכל - "כל דבר יכול להחשב מושלם, אם הוא עונה על הצורך שלשמו הוא תוכנן". הרהיטים שהם בנו מאופיינים בקווים פשוטים וסימטריים, והם נעדרים קישוטים שאינם תורמים לשימושיותו של הרהיט. רעיונות דומים ניתן למצוא - מאוחר הרבה יותר - אצל הארכיטקט לואיס סאליוון ("form follows function"), אצל פרנק לויד רייט, אצל אנשי הבאוהאוס, אצל המעצבים סקנדינבים המודרנים, ואצל עוד רבים וטובים.

 את העיצובים הפשוטים השלימה רמה גבוהה מאוד של אומנות (craftsmanship). השייקרים ראו בעבודה דרך נוספת לעבוד את האל - "בצע את עבודתך כאילו יש לך עוד אלף שנים לחיות וכאילו אתה עומד למות מחר" - ולפיכך שאפו לבצע כל מלאכה בצורה הטובה ביותר. השאיפה התבטאה גם בשיפור מתמיד של כלי ושיטות העבודה - השייקרים המציאו את המסור החשמלי, את הצפורן (חוד) המתכתית לעט, את המטאטא השטוח (כפי שאנו מכירים כיום), את מכונת הכביסה, ועוד המצאות כאלה ואחרות.

נסיים בשיר שייקרי "מתנות פשוטות" שנכתב והולחן בשנת 1848 ע"י המכובד ג'וזף ברקט. השיר "התגלה" לעולם כאשר אהרון קופלנד שילב אותו ביצירתו "אביב באפלצ'ים" (ומשם "הושאל" למקומות נוספים). ראשית המילים, ולאחריהן המנגינה.

'Tis the gift to be simple, 'tis the gift to be free

'Tis the gift to come down where we ought to be,

And when we find ourselves in the place just right,

'Twill be in the valley of love and delight.

When true simplicity is gain'd,

To bow and to bend we shan't be asham'd,

To turn, turn will be our delight,

Till by turning, turning we come 'round right.

מתנדנדים ברוקלנד

ביום רביעי נסענו לעיירה הסמוכה, רוקלנד, בנסיון שני להוציא לילדים דרכונים אמריקאיים. הגענו מצוידים בטפסים מודל 2012 ממולאים בעט שחור, בשלל מסמכים ובהרבה סבלנות. את פנינו קיבל דייויד - פקיד נחמד ונכון לסייע. עד מהרה התחוור לו גודל הצרה אליה נקלע, אך הוא שמר על חוש הומור וקור רוח. דייויד סיפר לנו כי הוא עוסק בהנפקת דרכונים במשך שתיים עשרה שנה, וזאת היא הפעם הראשונה בה הוא מנפיק דרכונים לזרים (המכונים ברגישות האמריקאית aliens).

מילוי הטפסים ארך כארבעים וחמש דקות, והנציגה הצעירה מצאה את התהליך משעמם משהו. בנסיון להפיג את שעמומה (ואת שעמומי שלי) החילותי לנדנד אותה על הידיים תוך שירה שקטה (בכל זאת אנחנו מייצגים את מדינת ישראל בפני אנשי מיין) של השיר נדנדה מאת חיים נחמן ביאליק.

נַד, נֵד, נַד, נֵד

רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!

מַה לְמַעְלָה?

מַה לְמָטָּה? –

רַק אֲנִי,

אֲנִי וָאָתָּה;

שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים

בַּמֹּאזְנָיִם

בֵּין הָאָרֶץ

לַשָּׁמַיִם.

כמעט כולנו מעוותים קצת את המילים המקוריות, ושרים: "מלמעלה עד למטה". אבל המילים המקוריות הן בפירוש: "מה למעלה? מה למטה?" עיון חפוז בתלמוד בבלי (סדר מועד, מסכת חגיגה, י״א, ב׳) מגלה שם פירוט של הדברים שאסור לו לאדם לעשות (שכן הם שקולים להטלת ספק בקיומו של האל): "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור". ביאליק, שהיה תלמיד ישיבה ויצא בשאלה, הגניב לשיר זה (וליצירות רבות נוספות) את מערכת היחסים המורכבת שלו עם האל ועם הדת. וכעת, צאו וחישבו מיהו אותו "אתה" בהמשכו של השיר.

בנג'מין פרנקלין נחשב לממציאו של כיסא הנדנדה, אבל אין לכך כל עדות היסטורית. כסאות הנדנדה הומצאו, ככל הנראה, בתחילת המאה השמונה. הרעיון התבסס על עריסות מתנדנדות שהיו בנמצא כבר במאה השש עשרה, ועל סוסי נדנדה שפותחו לאחר מכן. בשנת 1860 בונה לראשונה נגר גרמני כסא נדנדה מעץ מכופף. בהמשך פותחו גם כסאות נדנדה עם בסיס קבוע ומושב תלוי, שמתנדנד באמצעות קפיצים או באמצעות מערכת צירים ומתלים. המעמיקים לחקור מוזמנים לדלג לאתר של designboom ולקרוא שם חומר נוסף.

Sam Maloof שנולד בשנת 1916 ונפטר בשנת 2009 החל לבנות כסאות נדנדה בשנות החמישים. כסאות הנדנדה שיצאו תחת ידיו הם יצירות אומנות מדהימות (כפי שרואים בתמונה שמימין). למרות ההערכה הרבה שזכה לה (שלוותה בפרסים ובתארי כבוד לא מעטים) הוא סרב להגדיר עצמו "אומן" ותמיד דבק בהגדרה "נגר". יש ברשת לא מעט סרטונים המתעדים את עבודתו, ואני חותם רשימה זאת באחד מהם. אי אפשר שלא להעריץ את השליטה שלו בעבודה עם מסור סרט, ואי אפשר שלא להזדעזע מרמת הסיכונים שהוא לוקח. אבל, כמו שאומרים, אם אתה עובד בצורה מסוכנת עד גיל 93 אתה חי הרבה מאוד שנים.

החיים בפריפריה

למי שנמצא כאן אך ורק בגלל נגרות, וצלח איכשהו את שתי "רשומות האווירה" האחרונות מזומנת גם השבוע אכזבה. בשבוע הבא נשוב - במלוא האון - לעסוק בנגרות, אבל עד אז הנה עוד "רשומת אווירה".

המעבר מישראל לארה"ב היה עבורינו לא רק מעבר בין מדינות, אלא גם מעבר מחיים במרכז לחיים בפריפריה. לא שקודם חיינו במרכז תל אביב, אבל עשר דקות מכפר סבא / רעננה / נתניה מיקמו אותנו בהחלט במקום די מרכזי. מיין (Maine) מונה 1.3 מיליון תושבים המפוזרים על פני 91,000 קמ"ר (בישראל, לשם השוואה, 7.5 מיליון תושבים המפוזרים על פני 20,000 קמ"ר). עיר הבירה של מיין, אוגסטה, מונה 19,000 תושבים. העיר הגדולה במיין, פורטלנד, מונה 66,000 תושבים. שתי הערים האלה מרוחקות מאיתנו מרחק נסיעה של שעה וחצי.

האזור שבו אנו גרים מספיק מרוחק כדי שהפשיעה לא תגיע אליו. אנשים משאירים את הבתים פתוחים. אנשים משאירים את המכוניות פתוחות, ברוב המקרים עם המפתח בתוך מתג ההתנעה. אחד האנשים שגרים כאן סיפר לנו שבאחת החופשות שלו מן הקולג' הוא השתמש במכונית של אביו. כשחזר הביתה, הוא נטל עימו את המפתחות מן המכונית והכניס אותם לתוך הבית. אביו שאג עליו בתגובה למעשה הנפשע: "למפתחות של המכונית יש מקום אחד בלבד - מתג ההתנעה".

האזור שבו אנו גרים מספיק מרוחק כדי שאנשים ברחוב ממש ידברו זה עם זה (בואו נודה על האמת - זה לא שיש להם הרבה עיסוקים אחרים). ביום השני כאן נכנסו אל בית הקפה השכונתי. המקום מגיש קפה טוב מאוד, אבל מתעקש להגיש מזון "בריאות" שהותיר את הילדים מאוכזבים משהו ("אין כאן שום דבר נורמלי לאכול"). ראינו לידינו אבא עם שני ילדים, אוחזים בידיהם מזון "נורמלי" (קרואסון שוקולד). שאלנו בנימוס אם הם קנו את הקרואסון בבית הקפה, וקיבלנו הסבר כי השיטה היא לקנות את המזון ה"נורמלי" במאפיה ואז לבוא לשבת בבית הקפה. בתום ההסבר התעקש האבא לתת לנו את אחד הקרואסונים. התנהגות כמעט ישראלית.

האזור שבו אנו גרים הוא מספיק מרוחק כדי שתפעל בו רק חברת טלפונים סלולריים אחת - verizon. כל הדיבורים על תחרות (שמביאה להשתכללות השוק ולירידת מחירים) נמוגים להם כשמדובר בפריפריה. אני מציע לכל מי שמקטר על החברות הסלולריות בארץ שיבוא לכאן, וינסה את מזלו. בלי להלאות אתכם בכל הפרטים אספר כי נדרשו שלושה ביקורים למרכז השירות ומשהו כמו שש שעות עד שזכינו לקבל שני טלפונים עובדים, שיכולים אפילו לקבל ולהוציא שיחות לחו"ל. והתעריפים - אמנם לא תעריפי אורנג' של הימים העליזים אבל מאוד רחוקים מתעריפי רמי לוי.

האזור שבו אנו גרים הוא מספיק מרוחק כדי שנחשב לאקזוטיקה בעייתית. הלכנו להוציא לילדים דרכונים אמריקאיים (עוד אחת מן הדרישות של הבירוקרטיה האמריקאית). מלאנו את הטספים, הצטיידנו בתעודות לידה ובדרכונים ישראלים, ושמנו פעמינו לסניף הדואר בעיירה הסמוכה. במקום קיבל את פנינו ניומן (או לפחות הכפיל שלו) מהסדרה סיינפלד. הבחור הבין כי מדובר במקרה בעייתי, ואנחנו הבנו כי היום לא נצא עם דרכונים לילדים.

הוא: (עיון מעמיק בטפסים) יש לכם טופס I-123 ?

אנחנו: לא, יש לנו טופס I-234.

הוא: זה לא מתאים.

אנחנו: זה כן מתאים, הנה רשום כאן בטופס.

הוא: (עיון מעמיק בטפסים) זה טופס משנת 2008 ?!

אנחנו: זה הטפסים שנתנו לנו בקונסוליה בירושלים, הם עדיין בתוקף.

הוא: (עיון מעמיק בטפסים) מילאתם את הטפסים בעט כחול ?

אנחנו: כן, לא כתוב שאסור למלא בעט כחול.

הוא: הנה הטפסים של שנת 2012, כאן כתוב שחייבים למלא בעט שחור. קחו את הטפסים החדשים, מלאו אותם בעט שחור, והתקשרו לקבוע פגישה (כך אוכל לוודא שאני לא אהיה פה לטפל בכם).

אנחנו: (מנסים להסתיר את החיוך) להתראות.

בקיצור - החיים בפריפריה אינם פשוטים, אבל מי חושב על זה כשהוא שוחה בשעות הערב בנהר המגנטיקוק (Megunticook) שנמצא במרחק של עשר דקות הליכה מן הבית.

אף מילה על נגרות

הוצאת המטלטלין מן המזוודת כמעט והושלמה לה, והגיע הזמן להוציא גם את הבלוג מן האריזה.

יום רביעי, ה - 8.8.2012, הוקדש לגמיעת המרחק בין רעננה לקמדן, מיין (Camden, Maine). מצוידים בשלושה ילדים, כלבה אחת, ארבעה הורים (שלנו), שמונה מזוודות, כלוב ענק לכלבה, כסא בטיחות אחד, עגלה אחת, וארבעה תיקי יד הגענו לשדה התעופה בשיירה בת שלוש מכוניות.

שלב ה"ארזתם לבד?" עבר בזריזות. גם שלב השיקוף היה קצר (שתי מזוודות נבדקו, השלישית תקעה את המכשיר. שני נסיונות איתחול של מכונת השיקוף הסתיימו במעקף אלגנטי - הדבקת מדבקות אישור על כל המזוודות תוך נעיצת מבט עמוק בדרכונים שלנו).

עברנו לתור של לופטהנזה. בעוד אנחנו מנסים להבין באיזה תור עלינו לעמוד ניגשה אלינו האחראית והזמינה אותנו לתור צדדי. מה אומר ומה אספר - השירות של לופטהנזה היה פשוט נהדר. נשלחתי לשלם עבור הטסת הכלבה ועבור מזוודה אחת עודפת ("על כיסא תינוק אני לא מחייבת, ושמונה מזוודות פחות חמש שמותר לכם יוצא בדיוק מזוודה אחת עודפת"). על הכלוב של הכלבה הודבקו אין סוף מדבקות - חלקן מדבקות זיהוי וחלקן מדבקות This side up. הסתובבנו עוד שעה קלה עם הכלבה, לפני שהכנסנו אותה לתוך הכלוב, ובלב חושש מסרנו אותה למסע הארוך.

הגענו לפרנקפורט, עברנו את שדה התעופה מצד אל צד, המתנו שלוש שעות, ועלינו לטיסה לבוסטון. כשישבנו במטוס מחכים להמראה, ראינו את הכלבה מצטרפת אלינו (הארגז במרכז התמונה). לאחר טיסה ארוכה ומייגעת, נחתנו נחיתה קשה למדי ("אמרתי לכם שהייתם צריכים לטוס אל-על"), המתנו ארוכות לעגלה, ופתחנו בשלב הסופי של המסע הבירוקרטי לתוך ארצות הברית.

הצטרפנו לתור של בדיקת הדרכונים, המתנה ארוכה, בדיקה ראשונית על ידי פקידה (סליחה, קצינת הגירה) שעיינה במבט חמור סבר במסמכים מן הקונסוליה, המתנה נוספת, בדיקה שניה על פקיד (סליחה, קצין הגירה) רם דרג שעיין במבט משועשע במסמכים מן הקונסוליה, טביעת אצבעות, חתימה על טפסים, מפגש מרגש עם הכלבה ("אל תוציאו אותה מן הכלוב עד שלא תעברו את המכס"), איסוף המזוודות, מעבר דרך המכס, עיון ממושך במסמכים של הכלבה, והנה אנחנו בתוך ארה"ב.

לקחנו את הרכב השכור ("מה? אין לכם מספר טיסה חזרה? מה אני אמלא בטופס?"), ופתחנו בנסיעה ארוכה של ארבע שעות מבוסטון אל קמדן. התקווה להגיע באור יום אל הבית החדש לא הצליחה לעצור את סיבוב כדור הארץ (ליהושע היו כנראה קשרים טובים יותר), וכך הגענו בתשע וחצי בערב אל ביתינו החדש. חושך מוחלט מסביב. חושך שבהשוואה אליו ניווט בלילה חסר ירח במכתש רמון נראה כמו משחק ילדים באור זרקורים. את פנינו קיבלה ליסה (מישהי נחמדה שהעזר פגשה בעת ביקורה הקודם בקמדן), כשהיא מצוידת במפתחות לבית, שמיכות פיקניק, ועוגיות. נכנסו פנימה, וגילינו שהבית לא חובר לחשמל. התרסקנו על השטיחים ושמיכות הפיקניק, התכסנו בבגדים, ושקענו בשינה עמוקה.

השכמנו קום, והתחלנו לעכל היכן אנו נמצאים.

אורזי המזוודות

הבית ארוז. נשארו כאן כמעט אך ורק הדברים שאנחנו לוקחים איתנו - בגדים, קצת ספרים, קצת חפצים אישיים וכלי נגרות, כמובן. עלות השילוח הגבוהה והמחירים הנמוכים בארה"ב גרמו לנו להצטרף בלב כבד אל תרבות הצריכה המערבית.

אני ממתין לשיחה עם הבודק הביטחוני.

הוא: ארזתם לבד?
אני: כן, זה מה שאנחנו עושים בשבועות האחרונים.
הוא: יש לכם נשק או משהו שנראה כמו נשק?
אני: לא משהו מיוחד - כמה סכינים, שני סטים של מפסלות, כמה מקצועות וכמה מברגים.

גם הבלוג אורז את עצמו לכמה שבועות. תודה לקוראים הנאמנים, ולהתראות מעברו השני של האוקיינוס. הודעה על יציאה מן האריזה תינתן בפורום וב - facebook.

איל

גיל הפרישה

סבא של אשתי הכריז לא מזמן שהגיע לרגע בו הוא בילה יותר שנים בפנסיה מאשר בעבודה. ככל הנראה, הכרזתו הגיעה לאוזנו של הממונה על הביטוח במשרד האוצר, וגם הוא הבין שכדאי לעשות משהו לגבי הפנסיה של תושבי ותושבות המדינה. הגדרת הבעייה פשוטה למדי - אנחנו חיים יותר אבל לא הגדלנו את מספר השנים בהן אנו עובדים וחוסכים. מתמטיקה פשוטה, גם אם לא כל כך עריבה לאוזן.

בתוך כל הדיון בנושא הפנסיה שמתרגש עלינו בימים האחרונים נזכרתי במאמר שקראתי על מוריס פרנקלין.

מוריס נולד בשנת  1920 במזרח לונדון. הוא נולד וגר (יחד עם אחד עשר אחים ואחיות) בקומה שמעל לבית המלאכה לחריטה של אביו - מה שהיום נקרא גלריה. מוריס החל לעבוד אצל אביו כחרט מתלמד בשנת 1933, והוא עודנו עובד באותו בית מלאכה (שהחליף מאז בעלים).

לפני מספר שנים הוא התבקש על ידי המלכה לחרוט חלקים עבור גרם מדרגות שנשרף בטירת ווינדזור. לאחר שהעבודה הושלמה, המלכה הזמינה את מוריס לשיחה. במהלך השיחה היא אמרה לו: "בטח הייתה לך ילדות קשה במזרח לונדון?" הוא השיב לה: "הייתה לי משפחה אוהבת. זה כל מה שצריך בשביל ילדות שמחה. לא צריך ארמונות בשביל זה."

אני מניח שמוריס איננו מכיר את מיקי או נתן (מהרשומה הקודמת) אבל גם הוא אומר: "העבודה יצירתית, ובסוף היום אתה רואה מה עשית. אני גאה בכל מה דבר שאני עושה, אחרת לא הייתי עושה אותו."

עוד ציטוט מופלא מן המאמר: "אני מתעורר כל בוקר, פורש ידיים לרווחה. אם אני לא מרגיש עץ - אני יודע שאני יכול לקום."

אני ממליץ לכולם לקרוא את המאמר או לכל הפחות להנות מן התמונות.

וכמו שאמר לי פעם נגר מאזור התעשייה בנתניה - נגרים לא מפסיקים לעבוד, הם מתים בנגריה.