רהיט עירוני

ירד או לא ירד? יהיה או לא יהיה? אלא השאלות שמעסיקות רוב הזמן את האנשים שמסביב. השבוע, בעקבות הטבח בבית הספר בקונטיקט, התחלפו השאלות הרגילות בשאלה "למה זה קורה לנו?" אירועים כאלה מציתים מיד את הויכוח אודות הזמינות הבלתי נסבלת של כלי נשק בארה"ב. אני לא מתיימר להיות פסיכולוג או סוציולוג (אני בכלל בלשן - זה מהמילים לא מהמשטרה) אבל אני חושב שחברה שמצמיחה מדי כמה חודשים מישהו שנוטל נשק ויוצא למסע רצח, חייבת להבין שמדובר בתופעה תרבותית עמוקה שדורשת טיפול - זמינות הנשק אמנם מסייעת, אבל היא אינה חזות הכל.

ובחזרה לשאלות השגרתיות - ירד שלג או לא ירד שלג? יהיה ערב Christmas לבן או לא? לכל אחד דיעה (לפחות אחת) שנסמכת על תחזית מטאורולוגית המבוססת על מעוף הציפורים ושירת הצרצרים. אנחנו מצפים לשלג השבוע, אבל לא בטוח שהוא ייערם. גם אם הוא ייערם - לא ברור מה עומד לקרות בשבוע הבא. בקיצור - קשה להתנבא, בעיקר לגבי העתיד. ההתנבאות לגבי העבר קלה קצת יותר. בחמישה בפברואר שנת 1950 ירד בתל אביב שלג. בשעות הערב החל לרדת שלג שכיסה את העיר, צבע אותה לבן, ומספק עד היום נושא לשיחה עבור זקני תל אביב.

הפעם הקודמת בה תל אביב הייתה "עיר לבנה" החלה בשנות השלושים של המאה העשרים ונמשכה עד לקום המדינה. מדובר במצבור של אלפי בתים שנבנו בסגון הבינלאומי באזור שמכונה היום "הצפון הישן". שני גורמים אחראים לכינונה של העיר הלבנה:

• תוכנית מתאר לעיר גנים שהוכנה על ידי האדריכל הבריטי פטריק גדס, ואושרה על ידי מועצת העיר בשנת 1927.
• עלייתם לארץ, בשנות השלושים, של אדריכלים יהודים ממוצא גרמני. אדריכלים אלה הביאו איתם את סגנון האדריכלות הבינלאומי, שהתפתח באירופה בתקופה שבין מלחמות העולם. רובם למדו בבית הספר "באוהאוס", שהיה מוביל הסגנון הבינלאומי - סגנון של בנייה פשוטה ופונקציונלית.

כבר שנים אני משתעשע ברעיון של בניית רהיט בהשראת העיר הלבנה. כשהגעתי לכאן, החלטתי שזה יהיה הפרויקט הראשון שלי. עיינתי - חזור ועיין - בספרה (המצוין) של ניצה מצגר-סמוק "בתים מן החול" ולבסוף נפל הפור על רחוב פינסקר 23 - בית מינץ ואלנברג (בית העוגן) פרי תכנונו של האדריכל פנחס היט.


View Larger Map

בשלב מוקדם החלטתי שלא לבצע העתקה מדויקת של הבית, אלא להתמקד בשני מאפיינים. הראשון - הניגוד בין האופקי (המרפסות) והאנכי (חדר המדרגות). השני - חדר המדרגות כיחידה עצמאית הבולטת קדימה ולמעלה. החלטתי גם לבנות את הארון על רגליים - בתחושות שלי ארון בלי רגליים הוא ארון מטבח (או ארון אמבטיה), וזה ממש לא היה הכיוון שרציתי ללכת אליו. החלטתי גם לוותר על החלונות בחדר המדרגות - מה שנראה יפה מאוד בבניין נראה מצועצע ומקושקש בקנה מידה של ארון.

בתחילה נבנה הארון עם שמונה רגליים, ובעקבות המלצה (משובחת) שקיבלתי, החלטתי להוריד את שתי הרגליים הקדמיות המרכזיות. חיתוך הרגליים התבצע בשלב מאוחר של הבנייה, והיה מלווה בדפיקות לב חזקות.

בחירת הידיות הייתה מסע יסורים ארוך. בשלב כלשהו הציעה הרופאה ללכת על משהו שקוף, ומשם הדרך לזכוכית הייתה קצרה. היישום היה מסובך קצת יותר (מציאת זגג טוב באיזור התבררה כמשימה בלתי אפשרית, וכך מצאתי עצמי משייף את ידיות הזכוכית על אבן יהלום על מנת ליישר אותן), אבל אני מאוד מרוצה מהתוצאה.

ולנו לא נותר אלא להמתין עוד שבועיים ימים כדי להשיב על השאלה - יהיה Christmas לבן או לא יהיה?

פלא יועץ

אני צופה לאחרונה בסדרה הבריטית עטורת השבחים אודות המלך הנרי השמיני (The Tudors). קשה שלא לתהות האם באמת כל מה שהעסיק אותם היה מין, שקרים, ואלימות. אבל למה להיתלות באילנות זרים כאשר אפשר לדלג כשלושת אלפים שנה אחורה לימי מלכותו של דוד. גם שם הסיפור המקראי רצוף אותם מאפיינים. בשלב כלשהו (לפרטים נוספים אתם מוזמנים לפשפש בזיכרונכם או פשוט לגשת לתנ״ך) מחליט אבשלום, בנו של דוד, למרוד באביו ולבצע הפיכה.

אל אבשלום מצטרף היועץ אחיתופל. אחיתופל מתואר במקרא כיועץ טוב מאוד, וכך היו גם העצות שהעניק לאבשלום. אחיתופל הציע לאבשלום לשכב עם פילגשי דוד, ובכך להצהיר בגלוי על רצינות כוונותיו. אבשלום קיבל את העצה, והמטרה ההסברתית הושגה. העצה השניה שהעניק אחיתופל לאבשלום הייתה להתנפל על מחנה דוד בעודו עייף ומצומצם. אבשלום דחה את העצה (סוכן כפול של דוד בסיוע יד האלוהים), וסוף הסיפור ידוע - המרד נכשל ואבשלום נהרג.

העצות שהעניק אחיתופל היו אכזריות ולא מוסריות, אבל בהחלט היו עצות טובות ששירתו את האינטרס של אבשלום. ברבות הימים קיבל המושג ״עצת אחיתופל״ משמעות של ״עצה רעה״ - ככל הנראה בשל אופיין של העצות ובשל התדמית הציבורית החיובית ממנה נהנה דוד המלך. אחיתופל, אגב, בשומעו כי עצתו השנייה לא התקבלה (ומתוך הבנה כי סופו של אבשלום מתקרב) שב לביתו ושם קץ לחייו. מעניין כמה מיועצי מק-קינזי היו נוקטים צעד דומה.

כפי שסיפרתי התחלתי לבנות מנורת הליקס. האתגר הגדול בבניית המנורה הוא יצירת ההליקס עצמו. מדובר בהדבקת שכבות (למינציה) תלת ממדית של שכבות בארוך שלושה וחצי מטרים. ברור שהפתרון של תבנית ותבנית הידוק לא יכול לעבוד, כך שצריך לחפש פתרונות יצירתיים יותר. כאן הגיע תורם של היועצים להכנס לתמונה.

התייעצתי עם לא מעט אנשים (ומספר לא פחות של אנשים השיאו לי עצתם בלי שנשאלו) וקיבלתי שלל עצות. לחלק הראשון של הבעייה - יצירת מבנה כלשהו סביבו יכרך ההליקס - יש פתרון פשוט למדי. יוצרים גליל בקוטר ובגובה המתאימים, ומסביבו כורכים גובלים המגדירים את הנתיב של ההליקס. לאחר יומיים רועשים ומאובקים במיוחד (במהלכם נחתכו והודבקו זו על גבי זו 60 דיסקיות MDF, סומן נתיבו של ההליקס והודבקו הגובלים) היה בידי הגליל המבוקש.

לחלק השני של הבעייה - הידוק השכבות המודבקות - אין פתרון פשוט כל כך. חלק מן היועצים הפטירו בנון-שלנטיות "just put it in the bag" (תרגום: אני מציע להשתמש בשקית הוואקום). בחמש הדקות הראשונות זה נראה פתרון מבריק. כשחופרים קצת לעומק מבינים שצריך להכין שקית וואקום מיוחדת (גלילית) על מנת ליצור לחץ אחיד, ובנוסף צריך למצוא קסם כלשהו שיחזיק את השכבות במקומן עד שהשקית מתרוקנת מאוויר והוואקום נכנס לפעולה. פתרון אחר עירב בניית מנואלה ענקית שתסובב את הגליל, ושימוש במשקולת (דלי מים שיועבר דרך רצפת החדר) על מנת להדק את השכבות.

מאחר שכובע הקסמים שלי נשאר בארץ ולא ממש התחשק לי להיזכר בתור ״הישראלי שעשה חור ברצפה״, בחרתי בפתרון אחר. החלטתי להדק את השכבות באמצעות בלוקים קטנים שממוקממים בצפיפות לאורך נתיבו של ההליקס. הבלוקים מהודקים, באמצעות אומים, על מוטות הברגה שהודבקו אל תוך הגליל. לאחר יומיים של עבודה (במהלכם נחתכו 256 מוטות הברגה, נקדחו 256 חורים בגליל, הודבקו 256 מוטות הברגה למקומם, נחתכו 128 בלוקי הידוק ונקדחו 256 חורים בבלוקים) הייתי מוכן להדבקה.

 אני חש את את המתח באוויר, ולכן אציין מיד כי ההדבקה עברה בשלום. השתמשתי בדבק אפוקסי עם מקשה איטי, כך שעמדה לרשותי למעלה משעה להשלים את הידוק הבלוקים. בנוסף, השתמשתי במקדחה (הקלה והמופלאה) של festool על מנת להדק את האומים. חמישים ושש דקות אינטנסיביות מתום ערבוב הדבק הסתיים לו התהליך.

 ונסיים בהערה אודות הכותרת - פלא יועץ הוא שם אחד מספריו של הרב אליעזר פאפו שחי לפני כמאתיים שנה. מדובר בספר מוסר שדן בנושאים שונים ומסודר על פי הא"ב. עיון ברשימת הנושאים מגלה כי סוגיות בתחום הנגרות לא מצאו את מקומן אל בין דפי הספר.

סוד הגן הנעלם

הנציגה הצעירה של המשפחה הולכת לגן ילדים מקומי בשם People Place (מקום של אנשים). אני יודע ש"אסור לההשוות", אבל ההשוואה לגני הילדים הישראלים שחווינו במהלך השנים בלתי נמנעת.

• בסוף כל יום הגננות והילדים אוחזים ידיים ושרים שיר פרידה (goodbye song). קשה מאוד שלא להזכר במוסד "המנגנת" הישראלית העכשווית - אותה אישה שנוזפת בילדים ובהורים "למה לא שומעים אותכם", תוך שהיא דופקת בחוזקה על האורגן (או מפעילה את נגן התקליטורים), ונותנת קולה בשירה רועמת. לי, אגב, אין מה להתלונן - המנגנת שלי הייתה דתיה בן דור.
• בישראל, עם ירידת הטמפרטרות מתחת לעשרים מעלות ו/או ירידת מספר טיפות גשם מוכרז מיד "מצב חירום חורפי", במסגרתו ננעלים כל הילדים בתוך הגן על מנת שלא יצטננו, חס וחלילה. כאן ברור לכולם כי למעט מצבי קיצון של סופת שלג חזקה, הילדים משחקים בחוץ - נא להביא בגדים הולמים, ולא לשכוח לסמן אותם. השבוע האחרון היה קר למדי (בצהריים, בשיא החום, הטמפרטורות נשקו לאפס מלמטה) - הילדים שיחקו בחוץ, והיו מאושרים.

הבה נדלג לגן ילדים אחר - Berrybrook School שנמצא במחוז דוקסברי שבמדינת מסצ'וסטס. גן הילדים הזה זוכה לאחרונה להתעניינות רבה, ולאו דווקא בתחום החינוכי. ההתעניינות באה מצד העולם הנגרי. Peter Follansbee (התמונות המופיעות בהמשך לקוחות מהבלוג שלו) התחיל לפזר רמזים בכיוון כבר באוגוסט השנה, אבל הפרסום המלא והרשמי הופיע לפני כשבוע בבוסטון גלוב.

בגן הילדים נמצא מחסן ישן בגודל 5 * 10 מטר. Michael Burrey, מומחה לשיחזור רהיטים הגיע (בנסיבות שאינן ברורות לי) לגן הילדים על מנת לבחון את המחסן. במקום התגלה אוצר בלום - סדנה (נגריה) מושלמת מהמחצית השנייה של המאה ה - 18. הגילוי מוגדר על ידי מומחים "נדיר שבנדירים", "גילוי של פעם בחיים". מדובר בסדנה הישנה ביותר בארה"ב, שעודנה נמצאת במקומה הראשוני.

בסדנה נמצאים שני שולחנות עבודה מקוריים. האחד פצוע ומצולק מכלי עבודה שונים. השני, ששימש להקצעה, נשמר חלק לחלוטין. השולחן מוקם הרחק מהאח, על מנת ששבבי ההקצעה לא יתלקחו. לשולחן זה הוספה, בשלב מאוחר יותר, מחרטה שמונעת בכוח הרגל. במקום נמצאים מתקנים לאחסון כלי עבודה שונים, וגם שירבוטים על הקירות. על פי הרישומים, הסדנה הייתה שייכת לנגר ידוע בשם Luther Sampson. כרגע נעשים מאמצים לגייס כסף על מנת להתחיל בפעולות שימור ראשוניות של הסדנה.

בפעם הבאה שאתם מזדמנים לגן של הילד (הנכד), אני מציע לבדוק היטב את המחסנים שמסביב.

ביקור בעיר הגדולה

לרגל חג ההודיה ולאות הזדהות עם תושבי הדרום, החלטנו להדרים אל העיר הגדולה ניו יורק. יצאנו מהבית בשעה 16:30 והגענו אל ניו יורק קצת אחרי חצות. נסיעה ארוכה למדי, אבל החלופה (נסיעה של שעה ומחצה לשדה התעופה של פורטלנד, טיסה לניו יורק, ונסיעה לתוך העיר) לא פחות מייגעת והרבה יותר יקרה.

הנסיעה במכונית חסכה מאיתנו וממזוודותינו חשיפה לגילוי בן 117 שנה - קרני רנטגן. החודש, בשנת 1895 גילה הפיסיקאי הגרמני ווילהלם רנטגן את קרני ה - X, שמאוחר יותר זכו לכינוי קרני רנטגן. על גילויו זה הוא זכה בפרס הנובל הראשון לפיזיקה, אותו קיבל בשנת 1901. בהערת אגב נציין כי לא רק שאת כספי הפרס הוא תרם לאוניברסיטה בה עבד, הוא גם סרב לרשום פטנט על הגילוי - איש מוזר.

בשעה שהרופאה והילדים בילו ב - Americam Museum of Natural History, אני חציתי את הסנטרל פארק לעבר ה - Metropolitan Museum of Art על מנת לחזות בעבודתם של רנטגנים אחרים - אב ובנו - אברהם ודייויד רנטגן. השניים ניהלו חברת בוטיק לרהיטים, שנוסדה בשנת 1742, פעלה במשך שישים שנה, והתפרקה בתחילת המאה התשע עשרה.

הרהיטים שהחברה ייצרה הצטיינו ברמת אומנותית (craftsmanship) מדהימה ששולבה עם רמה הנדסית גבוהה ביותר. התוצאה הייתה רהיטים המשלבים מראה עשיר ומפואר (בסגנון רוקוקו וניאו-קלאסי) עם ריבוי המצאות ותעלולים (מגירות נסתרות, תאים עולים ויורדים וכיו״ב). במקביל לעבודת הייצור, הקדישה החברה מאמצים רבים לשיווק בינלאומי - איתור לקוחות פוטנציאליים (עשירים) והתאמת הרהיטים לטעמם האישי.

בתערוכה מוצגות כשישים עבודות. השלב הראשון, מבחינתי, היה להתגבר על המראה של הרהיטים. מדובר ברהיטים שנוצרו לפני למעלה ממאתיים שנה, ובעדינות המתבקשת אפשר לומר כי הטעם העיצובי השתנה משהו במהלך שתי המאות האחרונות. אחרי שמתגברים על המראה עומדים משתאים לנוכח הרהיטים, מתוסכלים שאסור לגעת ולהתעסק, ומסופקים חלקית הודות לסרטונים המדגימים את דרך פעולתם.

מייקל, המורה שלי, אמר לי פעם כי אם אתה רואה בתערוכת רהיטים מישהו שמתכופף ומתבונן מתחת לרהיטים היה סמוך ובטוח שמדובר בנגר. על מנת שלא לאכזב אותו התכופפתי (תחת מבטם העוין של השומרים) והתבוננתי מתחת לרהיטים ומאחוריהם. הופתעתי לגלות כי כל החלקים שאינם גלויים לעין הושארו ברמת גימור נמוכה ביותר - פשוט עץ גס. בפעם הבאה שאצפה את החלק האחורי של ארון בפורניר הכי זול בסביבה, אוכל לומר לעצמי - הרנטגנים אפילו את זה לא טרחו לעשות.

אתמול חזרנו מהעיר הגדולה אל הכפר השקט, ולא נותר אלא לסיים בשירו של מאיר בנאי ״וביניהם״.

 

 

שיעור בגיאומטריה

הליקס (Helix) היא עקומה חלקה במרחב. החפצים בדיון מתמטי מעמיק מוזמנים למצוא את מבוקשם במקומות אחרים. אנחנו נפנה לכמה דוגמאות:

• קפיץ
• DNA
• מקצוע עובי (thicknesser באנגלית, planer באמריקאית)
• מנורה

כולנו יודעים כי קפיץ הוא הליקס - יש אפילו המתרגמים את המילה "הליקס" למילה "קפיץ". כולנו גם יודעים כי מבנה ה - DNA הוא הליקס כפול, אבל מה עושים כאן מקצוע העובי והמנורה?

בשבוע שעבר הגיע לבית הספר מקצוע עובי מכובד של חברת POWERMATIC.  המקצוע מצויד במספר רב של סכינים, שמסודרים במבנה של הליקס. רוב המקצועות החדשים והמקצועיים מצוידים בסכינים מסוג זה. יש הסכמה גורפת כי הגימור המתקבל תוך שימוש בסכינים כאלה (ובמיוחד כשמדובר בעצים מאתגרים) טוב בהרבה מזה המתקבל תוך שימוש בסכינים הקלאסיים. יש גם הסכמה כי מכונות המצוידות בסכינים אלה שקטות בהרבה מאלה המצוידות בסכינים הקלאסיים.

למרבה הצער, המכונות המצוידות בסכיני ההליקס יקרות בהרבה מאלה המצוידות בסכינים הקלאסיים. אבל, אם מחשבים את העלות הכוללת של השימוש במכונות החדשות לאורך זמן, כולל עלות החלפת הסכינים, נראה כי למעשה הן זולות יותר (החפצים בדיון מעמיק יותר מוזמנים לדלג למאמר הבא).

לפני די הרבה שנים בניתי מנורה בצורה של הליקס. אני מאוד אוהב את העיצוב של המנורה, ובמיוחד את טבעות הצל שהיא מטילה על הקירות. אהבתי מאוד גם את האתגר שבבניה - הדבקה של עשר רצועות ארוכות של פורניר מסביב לגליל לאורך "שביל" שמוגדר על ידי מוטות עם תבריג אליהם מחוברים clamping blocks.

חרף אהבתי למנורה אני חייב להודות בשתי בעיות. הראשונה - מקור האור נמוך מאוד. השנייה - ברבות השנים, ובהעדר תמיכה חיצונית, החל הקפיץ לנטות על צידו.החלטתי לבנות מנורה חדשה (למעשה אני מעוניין לבנות סדרה של מנורות) שתשמור על האופי של המנורה המקורית ותפתור את שתי הבעיות שהזכרתי.

התחלתי בשירבוטים במחברת, ומשם עברתי למודלים ממוחשבים ב - SketchUp. עוד כמה דיונים על המודלים הממוחשבים ועברתי לבנות מודל מוחשי בגודל מלא (1). הייתה הסכמה כי ההליקס צריך להכנס קצת פנימה וצריך פתרון לקצה העליון של הרגליים - כך נולד לו דגם מספר (2). כובע הטבחים נראה די טפשי, והרגליים היו צריכות עוד עידון - כך נולד לו דגם מספר (3) - הרגליים מתחדדות מלמטה למעלה, ההליקס (שלא כמו בדגם) יעשה ארבעה וחצי סיבובים עד למעלה, שם הוא יפגוש טבעת עבה (פי שלושה מאשר בדגם).

זהו זה - עכשיו נותר רק לבנות את המנורה. ביום שישי התחלתי להקציע את העץ עבור ההליקס (כהכנה לחיתוך של רצועות פורניר בעובי 1.5 מ"מ ובאורך 3.5 מטר) תוך שימוש במקצוע העובי החדש, זה שמצויד בסכינים המסודרים בצורת הליקס.

לאור האירועים אסיים באיחולי "שבוע טוב". לדרומיים, למרכזיים ולצפוניים (ממרחק של 8,600 ק"מ המרחק בין שדרות לתל אביב הוא בגדר טעות מדידה), לאלה שקיבלו צו 8 ולאלה שרכשו חלונות 8 (לא בטוח מה מסוכן יותר :-) - שיהיה לכולם שבוע טוב.

כריכים

האיש הראשון שמתועד אוכל כריך (סנדוויץ', בלעז) הוא ככל הנראה הלל הזקן, שחי במאה הראשונה לספירה. מסופר כי בתקופת בית המקדש, הלל הזקן "היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר: על מצות ומרורים יאכלהו." אנשי יחסי הציבור של הלל כנראה לא היו מוצלחים כל כך, וכך נפקד מקומו מספר ימי ההיסטוריה הקולינרית כממציאו של הכריך.

במאה השמונה עשרה הצליח ג'ון מונטגיו במקום בו נכשל הלל הזקן. ג'ון מונטגיו היה הרוזן הרביעי של סנדוויץ' - עיירת חוף מנומנמת במחוז קנט שבאנגליה. הרוזן נודע בחיבתו הרבה למשחקי קלפים. על מנת שלא יצטרך להפסיק את המשחקים, היה אוכל חתיכות בשר בין שתי פרוסות לחם. אנשים החלו לבקש את המאכל ש (הרוזן) סנדוויץ' אוכל, ומשם הדרך לשימוש במילה הגנרית "סנדוויץ'" לתיאור כריך הייתה קצרה.

מי שמצפה לבידים (וגם עצים מלאים) בפורניר יודע כי צריך לצפות את הלביד משני הצדדים, גם אם אחד הצדדים לא יהיה גלוי לעין. הסיבה לכך היא הצורך לשמור על איזון בין שני הצדדים של הלביד - אם האיזון מופר, הלחות הנספגת בכל אחד מן הצדדים תהייה שונה, ועד מהרה הלביד יתעוות. מאחר שההתעוותות מהירה מאוד (עניין של שעות ספורות), המהדרין מקפידים לצפות את הלביד בפורניר משני הצדדים בעת ובעונה אחת.

במקרים רבים חותכים בצורה מדויקת את החתיכה אותה רוצים לצפות בפורניר, מדביקים עליה פורניר שגדול במעט מהמידה (5 מ"מ לכל כיוון), ממתינים לייבוש הדבק ונפטרים משאריות הפורניר. הדרך המקובלת בימינו להיפטר מן העודפים היא באמצעות ראוטר עם כרסום ישר עם מיסב. המיסב רץ על דופן הלביד והכרסום מגלח את הפורניר המיותר. אם הדבקנו פורניר משני הצדדים בעת ובעונה אחת אנחנו בבעיה - המיסב (והבורג שמעליו) לא יצליחו להכנס בין שני דפי הפורניר (ואם מדובר במיסב תחתון, קרוב לראוטר, העסק פשוט לא יעבוד).

כמה אפשרויות לפנינו לפתרון הבעייה. אפשר לחזור לימי קדם ולגלח את הפורניר באמצעות מקצוע - תענוג מפוקפק למדי עם תוצאות בינוניות ומטה, במיוחד כשצריך לגלח את צד הפורניר שהוא הגדם (end grain). אפשר לרוץ לחנות ולקנות כרסום ישר עם מיסב שממוקם באמצע (בתמונה משמאל שלקוחה מהקטלוג של WPW) - פתרון יקר שעשוי להיות בעייתי אם הלביד דק או שהצטבר הרבה דבק על צד הלביד (תופעה שכיחה כאשר מדביקים את שני הצדדים בעת ובעונה אחת.

הפתרון השלישי הוא להשתמש בג'יג הכריך. הג'יג מפתיע בפשטותו וביעילותו. כורכים חתיכת פורמייקה ישרה בין שתי שכבות דקות של לביד (או כל חומר אחר). במרכז הכריך חותכים חור עגול. את הגי'ג מחברים לשולחן ראוטר, כאשר הכרסום עובר דרך החור והקצה שלו מיושר עם קצה הפורמייקה. כעת מעבירים את הלביד עם שתי שכבות הפורניר, כאשר דופן הלביד מוצמדת לפורמייקה, והכרסום מגלח לו את שתי שכבות הפורניר.

כמה הערות:

1. חשוב שהפורמייקה תהייה ישרה (מה שנקרא באנגלית dead straight).
2. הפורמייקה צריכה לבלוט (מחוץ לכריך) יותר מאשר הפורניר בולט (מעבר ללביד).
3. מומלץ להשתמש בכרסום בעל קוטר גדול ככל האפשר - כך זווית התקיפה קהה יותר והחיתוך טוב יותר.
4. מומלץ לבצע את הגילוח ב - climb cutting, במקרה של שולחן ראוטר מניעים את הלביד עם הפורניר מצד שמאל אל צד ימין (הפוך מכרגיל). כך מקטינים את הסיכון של שבירת הפורניר ומשפרים את איכות החיתוך.
5. הפורמייקה הדקה מתמודדת היטב עם שאריות הדבק על דופן הלביד - בוודאי טוב יותר מההתמודדות של מיסב.

בתאבון.

ממתקים וכלים

לא כך כך נעים להודות, אבל מי שיבקר בימים הקרובים במטבח שלנו יגלה ארון עמוס ממתקים - מזכרת מתוקה מליל כל הקדושים (Halloween) שחגגנו ביום רביעי האחרון. מהלכו של החג - ילדים מחופשים עוברים לעת ערב בין בתים מקושטים במוטיבים של דלעת, שואלים בנימה מאיימת  trick or treat (תעלול או ממתק), ומקבלים מבעלי הבית הנסחטים ממתקים אותם הם מוסיפים בחדווה לשקית השלל שלהם. בקיצור - סחיטה באיומים.

סביר להניח שבצעירותו נהג גם הנרי סטאדלי (Henry Studley) לאסוף ממתקים בליל כל הקדושים ולאחסנם בארון. כשבגר והפך לבונה עוגבים ופסנתרים הוא החל לאסוף כלי עבודה, ועל מנת לאחסנם בנה את אחד מארונות הכלים המפורסמים ביותר. סטאדלי בנה את ארון הכלים שלו בסביבות שנת 1900. רוחבו - 50 ס"מ, גובהו - 99 ס"מ, עומקו - 24 ס"מ. הארון נפתח כמו ספר, והוא בנוי מהגוני, רוזווד, וולנאט, אבוני, שנהב ואם הפנינה. לכל אחד משלוש מאות כלים המאוחסנים בארון מקום מיוחד משלו, לעיתים בשלוש שכבות. הארון מוצג במוזיאון הלאומי להיסטוריה אמריקאית, והעיתון Fine Woodworking הקדיש לו מאמר ופוסטר.

התשעה חודשים (כך מכונים בקיצור התלמידים של הקורס הארוך בן תשעת החודשים) השלימו השבוע את בניית ארון הכלים שלהם. מדובר בפרוייקט בו התלמידים נדרשים לבנות רהיט על פי עיצוב מוכתב מראש (הם רשאים לעצב את פנים הארון על פי בחירתם). אמנם לא מדובר בארון של סטאדלי, אבל עדיין מדובר בפרויקט מסובך למדי. תמונות של ארונות נוספים ושל תהליך העבודה ניתן למצוא באלבום הפייסבוק של בית הספר (כל התמונות הן של מרק ג'וליאנה).

אחד האתגרים של הפרויקט הוא שהתלמידים נדרשים לבצע את ההדבקה לבד - כשמדובר ברהיט גדול עם הרבה מחברים מדובר בתענוג מפוקפק למדי. נכנסתי אל הבניין של התשעה חודשים כשהתלמיד האחרון סיים להדביק את הארון שלו תחת עיניו הבוחנות של אלד (Aled) המורה. האלכסונים נמדדו, ולמרבה הצער הם לא היו שווים. התלמיד הסתכל באלד במבט מתחנן "תיישר לי את הקופסא". אלד הסתכל אלי במבט מתחנן "זה הארון השניים עשר שלי, אני כבר לא יכול לראות אותם יותר". אני הסתכלתי במבט מתחנן בארון הכרסומים "איפה אתה מתחבא כרסום 8 מילימטר".

אלד והתלמיד התגברו על הייאוש הרגעי, ובסיוע קליבה ארוכה דחסו את האלכסון הארוך. אני נאלצתי להסתפק בכרסום של 5/16 אינץ' - לא מה שרציתי, אבל מספיק קרוב.