לא קלה היא, לא קלה דרכינו

מדי חודש, ביום חמישי הראשון בחודש, נערכת בבית הספר ארוחת ערב משותפת (potluck dinner). כל אחד מביא דבר אוכל לחלוק עם השאר ודבר שתייה לחלוק עם עצמו. ארוחת הערב האחרונה היוותה הקדמה לערב כשרונות - החל בציטוט סונטות של שייקספיר, וכלה בהופעה של "רוד סטיוארט" (שנשמרה לסוף הערב על מנת שהמופיע יתדלק עצמו בכמות אלכוהול שתספיק לו להיכנס לדמות).

אחד הקטעים המצחיקים של הערב היה הופעתו של מייסון - קצין התחזוקה הכל יכול של בית הספר. מייסון עלה לבמה, ובמבטא מקומי (מיינרי) כבד דיקלם את אחד הקטעים הקלאסיים בהומור של מיין - איך מגיעים למילינוקט - which way to Millinocket ? המערכון הוא חלק מסדרה שנקראת Bert & I (ברט ואני) שנכתבה בשנות החמישים והשישים. במערכון מנסה המספר לתת הנחיות כיצד להגיע למילינוקט, אבל לאחר כמה נסיונות כושלים הוא משתכנע - "אי אפשר להגיע לשם (מילינוקט) מכאן". המשפט you can't get there from here הפך למטבע לשון מיינרי.

בימים האחרונים אני קורא (יותר נכון - משתדל לקרוא) ספר שעוסק בדרך להגיע לשם מכאן. מדובר בספרו של גרג פרדריקסון Piano-Hinged Dissection. לפני שאני מאבד את מעט הקוראים ששרדו את המערכון, הנה כמה הסברים. ביתור גאומטרי (geometric dissection) הוא חיתוך של צורה גאומטרית אחת לחתיכות, סידור החתיכות באופן שונה, וקבלת צורה גאומטרית חדשה. ביתור גאומטרי הודגם כבר ע"י אפלטון וע"י מתמטיקאים איסלאמיים קדומים.

אחת המגבלות שניתן להשית על ביתור גאומטרי היא לדרוש שהחתיכות יהיו מחוברות זו לזו באמצעות צירים. ובתוך מגבלה זו ניתן להגביל אף יותר, ולדרוש שהחתיכות יהיו מחוברות באמצעות ציר פסנתר (Piano Hinge). מגבלה זו מאפשרת לבנות דגמים בצורה קלה ופשוטה. יתרה מזאת, היא גם מאפשרת לבנות דגמים בהן לחתיכות יש עובי.

על עטיפת הספר ניתן לראות דוגמא של מעבר מכוכב מחומש לכוכב מעושר. אני מניח גם כי רוב הקוראים זוכרים את המשחק בו ישנה טבעת המורכבת מעשרים וארבעה משולשים שווי צלעות מהם ניתן ליצור צורות רבות (שלושים וחמש, למען הדיוק). המשחק המקורי נקרא GeoLoop, וחובבי הנוסטלגיה מוזמנים לצפות בסרטון הבא.

הספר עצמו קשה לקריאה (ואני מגייס כאן אדיבות שאיננה אופיינית לי) - הוא מאוד מתמטי ולא ממש ידידותי לנגר המצוי. בניסיון להקל על הקורא מצורף לספר דיסק עם סרטוני הדגמה קצרים, שגם הם לא להיט גדול. אבל, הספר מתאר בצורה מדוקדת מספר רב של ביתורים גאומטריים, כך שאפשר להתעלם מההסברים שמסביב ופשוט להעתיק את הביתור בו מתעניינים.

למה אני מתעניין בנושא? אני מקווה למצוא דרכים מעניינות ויעילות יותר להרחבת (לפתיחת) שולחנות. לא ממש ראינו התפתחות בתחום הזה בעשורים האחרונים - אולי בגלל שבאמת אין כבר מה לחדש, ואולי בגלל שלא חיפשנו במקום הנכון.

היכונו, היכונו

נותר לכם קצת יותר מחודש ימים לאימונים אחרונים. בשמונה לפברואר היא מתחילה - האליפות הארצית בטובוגן (Toboggan) לשנת 2013. התחרות נערכת כאן בקמדן, והיא נמשכת שלושה ימים. עדיין ניתן להירשם, ובוודאי ניתן לבוא ולצפות.

נשמח לבוא להתארח אצלכם, אבל מה זה טובוגן? טובוגן הוא סוג של מזחלת. למעשה, מדובר במזחלת שטוחה (ללא מחלקיים) בסיסית מאוד, שהייתה בשימוש התושבים המקומיים של צפון אמריקה. הטובוגן שימש להעברת משאות וילדים (שלעתים גם הם סוג של משא) על גבי השלג. לכל מבוגר בקבוצה היה טובוגן משלו, אותו הוא משך - לרוב על גבי נהרות קפואים ומכוסי שלג . בעידן המודרני הפך הטובוגן למזחלת עליה יושבים אנשים, ומחליקים במורד גבעה.

ההבדלים בין טובוגן קלאסי לטובוגן מודרני נעוצים בצרכים השונים (הובלת משא לעומת החלקה במורד גבעה) ובאמצעים הטכנולוגיים השונים.

• הטובוגן בנוי לוחות עץ ארוכים (ודקים יחסית) שמחוברים זה לזה באמצעות פסי עץ מאונכים. הטובוגן הקלאסי בנוי משני לוחות עץ רחבים, ואילו הגרסאות המודרניות בנויות ממספר לוחות עץ צרים. בעבר, בוני הטובוגן היו מכינים את הלוחות בעצמם (כורתים את העץ ומפצלים אותו לפרוסות) - כך שהכנת לוחות רחבים הייתה האפשרות הקלה והפשוטה יותר. בעולם המודרני, קל וזול יותר לייצר לוחות עץ צרים.
• בטובוגן הקלאסי פסי העץ המאונכים קשורים אל לוחות העץ באמצעות רצועות עור. בטובוגן המודרני החיבור מתבצע באמצעות ברגים.
• הטובוגן הקלאסי בנוי בצורת מעוין קטום (קצת קשה לראות בתמונה) - החלק הקדמי צר, החלק האמצעי רחב, והחלק האחורי שוב צר. המבנה הזה שיפר את יכולת העבירות של הטובוגן בתנאים קשים, הקל על ביצוע פניות, והקטין את הסיכוי להתהפכות. הטובוגן המודרני בנוי בצורת מלבן - טוב מספיק להחלקה במורד גבעה.
• בטובוגן הקלאסי החלק הקדמי מקושת לכדי רבע עיגול. בטובוגן מודרני החלק הקדמי מקושת לכדי חצי עיגול. בעבר הטובוגן היה נבנה מעץ ירוק (רטוב) שהוטבל במים רותחים וכופף באמצעים פרימיטיביים למדי. הטובוגן המודרני נבנה מעץ יבש, שמכופף באמצעות כיפוף אדים.
• בטובוגן הקלאסי הרצועות עשויות עור. רצועת המשיכה מחוברת אל אמצע הקשת הקדמית - הנקודה האופטימלית למשיכה. בטובוגן הקלאסי הרצועות עשויות חבל פלסטי. רצועת ההחזקה (של היושב בראש הטובוגן) מחוברת אל הרצפה או אל שיא הקשת - נקודות טבעיות יותר להחזקה.

ונחזור לאליפות הטובוגן - אם אתם חוששים להשתתף כי אתם ישראלים שמעולם לא החליקו על מזחלת, אתם מוזמנים לקחת דוגמא מנבחרת ג'מייקה לאולימפיאדית החורף של 1988. אתם מוזמנים לצפות בכתבה של הטלויזיה הקנדית או בקדימון לסרט של וולט דיסני (משנת 1993) - Cool Runnings.

אחרי החגים

ביום שישי יצאנו לחופשת חגים (Christmas ולאחריו New Year) שממנה נשוב בשנת 2013. כל שעה יפה לסיכומים, ויפה שעה אחת קודם.

David Upfill-Brown עוזב אותנו וחוזר לאוסטרליה. דייויד - איש מקסים, נגר מופלא ומורה נהדר - שהה בבית הספר כאומן אורח ולאחר מכן לימד את הקורס הקצר (12 שבועות). אני ממליץ בחום למי שמזדמן לאוסטרליה לקחת את אחד הקורסים שלו, או לפחות לבקר אותו בסדנה. דייויד יחזור ללמד כאן בבית הספר בשנת 2014.

Michaela Stone שבה לבית הספר כאומנית אורחת. מיקיילה עוסקת בציור, פיסול, כיור, תכשיטנות, ובניית רהיטים - בעיקר אם הם מכופפים (או לפחות בעלי זוויות לא ישרות). בלוגרית מקומית הקדישה לה לפני כמה שבועות רשומה נחמדה.

Yuri Kobayashi שבה לבית הספר לתקופה נוספת כאומנית אורחת. יורי למדה נגרות ביפן, הגיעה לארה"ב לפני כעשר שנים במסגרת חילופי סטודנטים, שבה ליפן לתקופה קצרה, ולאחר מכן החליטה לקבוע את מקום מושבה בארה"ב. הנגרות שלה שונה מזו המוכרת לנו בעולם המערבי (מושכים ולא דוחפים), וגם האסתטיקה שלה שונה ומיוחדת. ברבות השנים איבדה יורי את היכולת לבנות דברים פשוטים ו/או ישרים.





 במעבר חד נספר על תאונה שארעה בבית הספר ממש טרם היציאה לחופשה. אחד מהתשעה חודשים (כפי שמכונים כאן הסטודנטים של הקורס הארוך) הצליח לנסר כשליש מהחלק העליון של הזרת שלו. כמה הערות:

• כשעובדים בלחץ (לסיים מתנות לחג ולצאת לחופשה), בלי מגן להב, ומנסים לסלק מהלהב שאריות עץ עם היד תוך הסתכלות לצד השני - הסיכוי שהיד תפגוש את הלהב גבוה למדי.
• במפגש בין להב ליד - הלהב תמיד (אבל ממש תמיד) מנצח.
• בארה"ב אם יש לך זרת חתוכה אבל אין לך ביטוח רפואי, אתה שם פלסטר ומקווה לטוב.

ונסיים בעדכון מזג אוויר. השלג שירד בתחילת השבוע שעבר נמס לו כתוצאה מטמפרטורות גבוהות (5 מעלות צלזיוס) וגשמים עזים. אבל, אנו צפויים כעת לשבוע קר (מתחת לאפס במשך היום והרבה מתחת לאפס במשך הלילה) מלווה בשלגים. ככל הנראה, התקווה ל - Christmas לבן תתגשם, או שמא יש לומר תשתלג.

רהיט עירוני

ירד או לא ירד? יהיה או לא יהיה? אלא השאלות שמעסיקות רוב הזמן את האנשים שמסביב. השבוע, בעקבות הטבח בבית הספר בקונטיקט, התחלפו השאלות הרגילות בשאלה "למה זה קורה לנו?" אירועים כאלה מציתים מיד את הויכוח אודות הזמינות הבלתי נסבלת של כלי נשק בארה"ב. אני לא מתיימר להיות פסיכולוג או סוציולוג (אני בכלל בלשן - זה מהמילים לא מהמשטרה) אבל אני חושב שחברה שמצמיחה מדי כמה חודשים מישהו שנוטל נשק ויוצא למסע רצח, חייבת להבין שמדובר בתופעה תרבותית עמוקה שדורשת טיפול - זמינות הנשק אמנם מסייעת, אבל היא אינה חזות הכל.

ובחזרה לשאלות השגרתיות - ירד שלג או לא ירד שלג? יהיה ערב Christmas לבן או לא? לכל אחד דיעה (לפחות אחת) שנסמכת על תחזית מטאורולוגית המבוססת על מעוף הציפורים ושירת הצרצרים. אנחנו מצפים לשלג השבוע, אבל לא בטוח שהוא ייערם. גם אם הוא ייערם - לא ברור מה עומד לקרות בשבוע הבא. בקיצור - קשה להתנבא, בעיקר לגבי העתיד. ההתנבאות לגבי העבר קלה קצת יותר. בחמישה בפברואר שנת 1950 ירד בתל אביב שלג. בשעות הערב החל לרדת שלג שכיסה את העיר, צבע אותה לבן, ומספק עד היום נושא לשיחה עבור זקני תל אביב.

הפעם הקודמת בה תל אביב הייתה "עיר לבנה" החלה בשנות השלושים של המאה העשרים ונמשכה עד לקום המדינה. מדובר במצבור של אלפי בתים שנבנו בסגון הבינלאומי באזור שמכונה היום "הצפון הישן". שני גורמים אחראים לכינונה של העיר הלבנה:

• תוכנית מתאר לעיר גנים שהוכנה על ידי האדריכל הבריטי פטריק גדס, ואושרה על ידי מועצת העיר בשנת 1927.
• עלייתם לארץ, בשנות השלושים, של אדריכלים יהודים ממוצא גרמני. אדריכלים אלה הביאו איתם את סגנון האדריכלות הבינלאומי, שהתפתח באירופה בתקופה שבין מלחמות העולם. רובם למדו בבית הספר "באוהאוס", שהיה מוביל הסגנון הבינלאומי - סגנון של בנייה פשוטה ופונקציונלית.

כבר שנים אני משתעשע ברעיון של בניית רהיט בהשראת העיר הלבנה. כשהגעתי לכאן, החלטתי שזה יהיה הפרויקט הראשון שלי. עיינתי - חזור ועיין - בספרה (המצוין) של ניצה מצגר-סמוק "בתים מן החול" ולבסוף נפל הפור על רחוב פינסקר 23 - בית מינץ ואלנברג (בית העוגן) פרי תכנונו של האדריכל פנחס היט.


View Larger Map

בשלב מוקדם החלטתי שלא לבצע העתקה מדויקת של הבית, אלא להתמקד בשני מאפיינים. הראשון - הניגוד בין האופקי (המרפסות) והאנכי (חדר המדרגות). השני - חדר המדרגות כיחידה עצמאית הבולטת קדימה ולמעלה. החלטתי גם לבנות את הארון על רגליים - בתחושות שלי ארון בלי רגליים הוא ארון מטבח (או ארון אמבטיה), וזה ממש לא היה הכיוון שרציתי ללכת אליו. החלטתי גם לוותר על החלונות בחדר המדרגות - מה שנראה יפה מאוד בבניין נראה מצועצע ומקושקש בקנה מידה של ארון.

בתחילה נבנה הארון עם שמונה רגליים, ובעקבות המלצה (משובחת) שקיבלתי, החלטתי להוריד את שתי הרגליים הקדמיות המרכזיות. חיתוך הרגליים התבצע בשלב מאוחר של הבנייה, והיה מלווה בדפיקות לב חזקות.

בחירת הידיות הייתה מסע יסורים ארוך. בשלב כלשהו הציעה הרופאה ללכת על משהו שקוף, ומשם הדרך לזכוכית הייתה קצרה. היישום היה מסובך קצת יותר (מציאת זגג טוב באיזור התבררה כמשימה בלתי אפשרית, וכך מצאתי עצמי משייף את ידיות הזכוכית על אבן יהלום על מנת ליישר אותן), אבל אני מאוד מרוצה מהתוצאה.

ולנו לא נותר אלא להמתין עוד שבועיים ימים כדי להשיב על השאלה - יהיה Christmas לבן או לא יהיה?

פלא יועץ

אני צופה לאחרונה בסדרה הבריטית עטורת השבחים אודות המלך הנרי השמיני (The Tudors). קשה שלא לתהות האם באמת כל מה שהעסיק אותם היה מין, שקרים, ואלימות. אבל למה להיתלות באילנות זרים כאשר אפשר לדלג כשלושת אלפים שנה אחורה לימי מלכותו של דוד. גם שם הסיפור המקראי רצוף אותם מאפיינים. בשלב כלשהו (לפרטים נוספים אתם מוזמנים לפשפש בזיכרונכם או פשוט לגשת לתנ״ך) מחליט אבשלום, בנו של דוד, למרוד באביו ולבצע הפיכה.

אל אבשלום מצטרף היועץ אחיתופל. אחיתופל מתואר במקרא כיועץ טוב מאוד, וכך היו גם העצות שהעניק לאבשלום. אחיתופל הציע לאבשלום לשכב עם פילגשי דוד, ובכך להצהיר בגלוי על רצינות כוונותיו. אבשלום קיבל את העצה, והמטרה ההסברתית הושגה. העצה השניה שהעניק אחיתופל לאבשלום הייתה להתנפל על מחנה דוד בעודו עייף ומצומצם. אבשלום דחה את העצה (סוכן כפול של דוד בסיוע יד האלוהים), וסוף הסיפור ידוע - המרד נכשל ואבשלום נהרג.

העצות שהעניק אחיתופל היו אכזריות ולא מוסריות, אבל בהחלט היו עצות טובות ששירתו את האינטרס של אבשלום. ברבות הימים קיבל המושג ״עצת אחיתופל״ משמעות של ״עצה רעה״ - ככל הנראה בשל אופיין של העצות ובשל התדמית הציבורית החיובית ממנה נהנה דוד המלך. אחיתופל, אגב, בשומעו כי עצתו השנייה לא התקבלה (ומתוך הבנה כי סופו של אבשלום מתקרב) שב לביתו ושם קץ לחייו. מעניין כמה מיועצי מק-קינזי היו נוקטים צעד דומה.

כפי שסיפרתי התחלתי לבנות מנורת הליקס. האתגר הגדול בבניית המנורה הוא יצירת ההליקס עצמו. מדובר בהדבקת שכבות (למינציה) תלת ממדית של שכבות בארוך שלושה וחצי מטרים. ברור שהפתרון של תבנית ותבנית הידוק לא יכול לעבוד, כך שצריך לחפש פתרונות יצירתיים יותר. כאן הגיע תורם של היועצים להכנס לתמונה.

התייעצתי עם לא מעט אנשים (ומספר לא פחות של אנשים השיאו לי עצתם בלי שנשאלו) וקיבלתי שלל עצות. לחלק הראשון של הבעייה - יצירת מבנה כלשהו סביבו יכרך ההליקס - יש פתרון פשוט למדי. יוצרים גליל בקוטר ובגובה המתאימים, ומסביבו כורכים גובלים המגדירים את הנתיב של ההליקס. לאחר יומיים רועשים ומאובקים במיוחד (במהלכם נחתכו והודבקו זו על גבי זו 60 דיסקיות MDF, סומן נתיבו של ההליקס והודבקו הגובלים) היה בידי הגליל המבוקש.

לחלק השני של הבעייה - הידוק השכבות המודבקות - אין פתרון פשוט כל כך. חלק מן היועצים הפטירו בנון-שלנטיות "just put it in the bag" (תרגום: אני מציע להשתמש בשקית הוואקום). בחמש הדקות הראשונות זה נראה פתרון מבריק. כשחופרים קצת לעומק מבינים שצריך להכין שקית וואקום מיוחדת (גלילית) על מנת ליצור לחץ אחיד, ובנוסף צריך למצוא קסם כלשהו שיחזיק את השכבות במקומן עד שהשקית מתרוקנת מאוויר והוואקום נכנס לפעולה. פתרון אחר עירב בניית מנואלה ענקית שתסובב את הגליל, ושימוש במשקולת (דלי מים שיועבר דרך רצפת החדר) על מנת להדק את השכבות.

מאחר שכובע הקסמים שלי נשאר בארץ ולא ממש התחשק לי להיזכר בתור ״הישראלי שעשה חור ברצפה״, בחרתי בפתרון אחר. החלטתי להדק את השכבות באמצעות בלוקים קטנים שממוקממים בצפיפות לאורך נתיבו של ההליקס. הבלוקים מהודקים, באמצעות אומים, על מוטות הברגה שהודבקו אל תוך הגליל. לאחר יומיים של עבודה (במהלכם נחתכו 256 מוטות הברגה, נקדחו 256 חורים בגליל, הודבקו 256 מוטות הברגה למקומם, נחתכו 128 בלוקי הידוק ונקדחו 256 חורים בבלוקים) הייתי מוכן להדבקה.

 אני חש את את המתח באוויר, ולכן אציין מיד כי ההדבקה עברה בשלום. השתמשתי בדבק אפוקסי עם מקשה איטי, כך שעמדה לרשותי למעלה משעה להשלים את הידוק הבלוקים. בנוסף, השתמשתי במקדחה (הקלה והמופלאה) של festool על מנת להדק את האומים. חמישים ושש דקות אינטנסיביות מתום ערבוב הדבק הסתיים לו התהליך.

 ונסיים בהערה אודות הכותרת - פלא יועץ הוא שם אחד מספריו של הרב אליעזר פאפו שחי לפני כמאתיים שנה. מדובר בספר מוסר שדן בנושאים שונים ומסודר על פי הא"ב. עיון ברשימת הנושאים מגלה כי סוגיות בתחום הנגרות לא מצאו את מקומן אל בין דפי הספר.

סוד הגן הנעלם

הנציגה הצעירה של המשפחה הולכת לגן ילדים מקומי בשם People Place (מקום של אנשים). אני יודע ש"אסור לההשוות", אבל ההשוואה לגני הילדים הישראלים שחווינו במהלך השנים בלתי נמנעת.

• בסוף כל יום הגננות והילדים אוחזים ידיים ושרים שיר פרידה (goodbye song). קשה מאוד שלא להזכר במוסד "המנגנת" הישראלית העכשווית - אותה אישה שנוזפת בילדים ובהורים "למה לא שומעים אותכם", תוך שהיא דופקת בחוזקה על האורגן (או מפעילה את נגן התקליטורים), ונותנת קולה בשירה רועמת. לי, אגב, אין מה להתלונן - המנגנת שלי הייתה דתיה בן דור.
• בישראל, עם ירידת הטמפרטרות מתחת לעשרים מעלות ו/או ירידת מספר טיפות גשם מוכרז מיד "מצב חירום חורפי", במסגרתו ננעלים כל הילדים בתוך הגן על מנת שלא יצטננו, חס וחלילה. כאן ברור לכולם כי למעט מצבי קיצון של סופת שלג חזקה, הילדים משחקים בחוץ - נא להביא בגדים הולמים, ולא לשכוח לסמן אותם. השבוע האחרון היה קר למדי (בצהריים, בשיא החום, הטמפרטורות נשקו לאפס מלמטה) - הילדים שיחקו בחוץ, והיו מאושרים.

הבה נדלג לגן ילדים אחר - Berrybrook School שנמצא במחוז דוקסברי שבמדינת מסצ'וסטס. גן הילדים הזה זוכה לאחרונה להתעניינות רבה, ולאו דווקא בתחום החינוכי. ההתעניינות באה מצד העולם הנגרי. Peter Follansbee (התמונות המופיעות בהמשך לקוחות מהבלוג שלו) התחיל לפזר רמזים בכיוון כבר באוגוסט השנה, אבל הפרסום המלא והרשמי הופיע לפני כשבוע בבוסטון גלוב.

בגן הילדים נמצא מחסן ישן בגודל 5 * 10 מטר. Michael Burrey, מומחה לשיחזור רהיטים הגיע (בנסיבות שאינן ברורות לי) לגן הילדים על מנת לבחון את המחסן. במקום התגלה אוצר בלום - סדנה (נגריה) מושלמת מהמחצית השנייה של המאה ה - 18. הגילוי מוגדר על ידי מומחים "נדיר שבנדירים", "גילוי של פעם בחיים". מדובר בסדנה הישנה ביותר בארה"ב, שעודנה נמצאת במקומה הראשוני.

בסדנה נמצאים שני שולחנות עבודה מקוריים. האחד פצוע ומצולק מכלי עבודה שונים. השני, ששימש להקצעה, נשמר חלק לחלוטין. השולחן מוקם הרחק מהאח, על מנת ששבבי ההקצעה לא יתלקחו. לשולחן זה הוספה, בשלב מאוחר יותר, מחרטה שמונעת בכוח הרגל. במקום נמצאים מתקנים לאחסון כלי עבודה שונים, וגם שירבוטים על הקירות. על פי הרישומים, הסדנה הייתה שייכת לנגר ידוע בשם Luther Sampson. כרגע נעשים מאמצים לגייס כסף על מנת להתחיל בפעולות שימור ראשוניות של הסדנה.

בפעם הבאה שאתם מזדמנים לגן של הילד (הנכד), אני מציע לבדוק היטב את המחסנים שמסביב.

ביקור בעיר הגדולה

לרגל חג ההודיה ולאות הזדהות עם תושבי הדרום, החלטנו להדרים אל העיר הגדולה ניו יורק. יצאנו מהבית בשעה 16:30 והגענו אל ניו יורק קצת אחרי חצות. נסיעה ארוכה למדי, אבל החלופה (נסיעה של שעה ומחצה לשדה התעופה של פורטלנד, טיסה לניו יורק, ונסיעה לתוך העיר) לא פחות מייגעת והרבה יותר יקרה.

הנסיעה במכונית חסכה מאיתנו וממזוודותינו חשיפה לגילוי בן 117 שנה - קרני רנטגן. החודש, בשנת 1895 גילה הפיסיקאי הגרמני ווילהלם רנטגן את קרני ה - X, שמאוחר יותר זכו לכינוי קרני רנטגן. על גילויו זה הוא זכה בפרס הנובל הראשון לפיזיקה, אותו קיבל בשנת 1901. בהערת אגב נציין כי לא רק שאת כספי הפרס הוא תרם לאוניברסיטה בה עבד, הוא גם סרב לרשום פטנט על הגילוי - איש מוזר.

בשעה שהרופאה והילדים בילו ב - Americam Museum of Natural History, אני חציתי את הסנטרל פארק לעבר ה - Metropolitan Museum of Art על מנת לחזות בעבודתם של רנטגנים אחרים - אב ובנו - אברהם ודייויד רנטגן. השניים ניהלו חברת בוטיק לרהיטים, שנוסדה בשנת 1742, פעלה במשך שישים שנה, והתפרקה בתחילת המאה התשע עשרה.

הרהיטים שהחברה ייצרה הצטיינו ברמת אומנותית (craftsmanship) מדהימה ששולבה עם רמה הנדסית גבוהה ביותר. התוצאה הייתה רהיטים המשלבים מראה עשיר ומפואר (בסגנון רוקוקו וניאו-קלאסי) עם ריבוי המצאות ותעלולים (מגירות נסתרות, תאים עולים ויורדים וכיו״ב). במקביל לעבודת הייצור, הקדישה החברה מאמצים רבים לשיווק בינלאומי - איתור לקוחות פוטנציאליים (עשירים) והתאמת הרהיטים לטעמם האישי.

בתערוכה מוצגות כשישים עבודות. השלב הראשון, מבחינתי, היה להתגבר על המראה של הרהיטים. מדובר ברהיטים שנוצרו לפני למעלה ממאתיים שנה, ובעדינות המתבקשת אפשר לומר כי הטעם העיצובי השתנה משהו במהלך שתי המאות האחרונות. אחרי שמתגברים על המראה עומדים משתאים לנוכח הרהיטים, מתוסכלים שאסור לגעת ולהתעסק, ומסופקים חלקית הודות לסרטונים המדגימים את דרך פעולתם.

מייקל, המורה שלי, אמר לי פעם כי אם אתה רואה בתערוכת רהיטים מישהו שמתכופף ומתבונן מתחת לרהיטים היה סמוך ובטוח שמדובר בנגר. על מנת שלא לאכזב אותו התכופפתי (תחת מבטם העוין של השומרים) והתבוננתי מתחת לרהיטים ומאחוריהם. הופתעתי לגלות כי כל החלקים שאינם גלויים לעין הושארו ברמת גימור נמוכה ביותר - פשוט עץ גס. בפעם הבאה שאצפה את החלק האחורי של ארון בפורניר הכי זול בסביבה, אוכל לומר לעצמי - הרנטגנים אפילו את זה לא טרחו לעשות.

אתמול חזרנו מהעיר הגדולה אל הכפר השקט, ולא נותר אלא לסיים בשירו של מאיר בנאי ״וביניהם״.