מאה ועשרים שעות של המתנה

בניית השעון עליו אני עובד בשבועות האחרונים מדגישה את הקשר שבין המילים סבלנות וסבל.

כזכור אני בונה שעון גבוה. השעון מורכב מחמישה חלקים (נתעלם לרגע מן המסגרת הפנימית ומן הגב). החזית בנויה שלושה חלקים מכופפים, ואותה סוגרים שני צדדים. ברשומה קודמת סיפרתי על התהליך ההירואי של כיפוף החלק המרכזי של החזית.

כיפוף החלק העליון והחלק התחתון של החזית עבר ללא אירועים מיוחדים. מדובר בכיפוף חריצים (kerf bending) קלאסי. הצד האחורי של הלוח העליון נחרץ לאורך הגרעינים, ממולא בכמות דבק (אפוקסי) מכובדת, עליו מניחים את לוח הגב (backing) מצמידים לתבנית, מכניסים לשק ואקום, ואחרי עשרים וארבע שעות מקבלים לוח מכופף למהדרין. חוזרים על התהליך עבור הלוח התחתון, ממתינים עשרים וארבע שעות, וגם הלוח הזה מכופף.

המשימה הבאה הייתה חיתוך וחיבור שלושת חלקי החזית. קו החיבור הוא קו חיתוך של שתי קשתות, שכל אחת מהן במישור אחר. קו החיתוך הוא עקומה במרחב. מאחורי התיאור המתמטי הפשוט מסתתרת מורכבות נגרית מרשימה למדי. בשלב הראשון, בניתי ג'יג תלת ממדי שהחזיק את החלק העליון במאונך, ואיפשר לי לחתוך (באמצעות ראוטר) חתיכת לביד כך שתהייה העתק מדויק של הקשת של החלק העליון. בשלב השני, בניתי ג'יג תלת ממדי שהחזיק את החלק האמצעי במאונך, ואיפשר לי לחתוך אותו (באמצעות ראוטר) על פי חתיכת הלביד שייצרתי בשלב הראשון.

חיתוך החלק האמצעי היה החלק הקל בתהליך. יום של מחשבות והתייעצויות הסתיים בהבנה כי לא ניתן לבנות ג'יג לחיתוך החלק העליון (והתחתון) על פי העקומה שהתקבלה בחלק האמצעי (אם למי מן הקוראים יש רעיון מבריק - אנא שימרו אותו לעצמכם על מנת לחסוך ממני את שברון הלב). לא היה מנוס אלא לשוב למקורות - עבודה ידנית. סימנתי על החלק העליון את העקומה של החלק האמצעי (גם מלאכת הסימון דורשת יצירתיות, ואני משאיר אותה כשאלה פתוחה לקוראים). באמצעות coping saw חתכתי קרוב ככל האפשר לסימון. מאחר שקו המפגש הוא עקומה במרחב, לא ניתן לבדוק את ההתאמה של החלקים לפני שמלכסנים (mitre) אותם. ליכסנתי את החלקים (באמצעות מקצוע), ואז המשכתי בהתאמה תוך שימוש ב - spokeshave, פצירות, מפסלות ונייר שיוף. יום עבודה להתאמת החלק העליון לאמצעי. יום עבודה נוסף להתאמת החלק התחתון לאמצעי, ואנחנו מוכנים להדבקה.

כל החלקים החיצוניים של השעון מוחזקים באמצעות מסגרת פנימית. לאחר השלמת ההתאמות חיברתי את החלק האמצעי למסגרת - חיברתי ולא הדבקתי. מאחר שהחלק האמצעי עשוי להתרחב ולהתכווץ, חיברתי אותו אל המסגרת באמצעות כפתורים. שום דבר מסעיר - סתם הרבה עבודה. את החלק העליון והתחתון ניתן להדביק אל המסגרת, שכן תוצר של כיפוף חריצים, עמוס בדבר אפוקסי לא זז לשום מקום. ובכן, תוך שימוש בהרבה דבק אפוקסי הדבקתי את החלק העליון למסגרת ולחלק האמצעי. לא ניתן להדק את ההדבקה באמצעות קליבות, ולשם סגירת ההדבקה השתמשתי בנייר דבק שקוף (סלוטייפ). עשרים וארבעה שעות עם שלט "נא לא לגעת ולא להזיז", והעקומה העליונה מודבקת. עשרים וארבע שעות נוספות (עם אותו שלט), והעקומה התחתונה מודבקת.

התאמת הצדדים הייתה עוד תחנה במסע הסבל והסבלנות. שלושה ימי עבודה (ידנית בעיקרה) והצדדים היו מוכנים להדבקה. כפי שמעידה התמונה מצד שמאל, ההדבקה לא כל כך פשוטה. הדבקת מחבר מלוכסן היא אף פעם לא תענוג גדול, במיוחד כשמדובר בקו הדבקה ארוך ולא ישר. המקרה שלי מסובך עוד יותר, שכן לא מדובר בקופסא סגורה. כלומר, אין מה שמונע מהצדדים להיפתח (להתרחק זה מזה) מאחור על מנת להיסגר מלפנים.

על מנת למנוע את פתיחת הצדדים הדבקתי אל צידם הפנימי מוטות הברגה, אותם השחלתי דרך חורים שהכנתי במסגרת. כך הבטחתי שהצדדים יוכלו לנוע בחופשיות ימינה ושמאלה, אבל ישמרו על מרחק קבוע ביניהם למעלה ולמטה.

הידוק החלקים מתבצע בשיטה הקלאסית. מחברים חתיכות עץ בעלות חתך משולש (יישר זוית ושווה שוקיים) למשטחי לביד. את המשטחים מניחים על הצדדים אותם רוצים להדק, ומהדקים באמצעות קליבות. שימו לב - את המשטח העליון אין צורך להדק אל החזית של השעון, שכן הוא מהודק לשני הצדדים. את המשטחים הצידיים יש צורך להדק (עם קליבות) לצידי השעון, שכן הם מתהדקים רק לצד אחד. יום של הכנות, הרבה דבק אפוקסי, סיוע מצידה של יורי, שעה של הדבקה, עשרים וארבע שעות של המתנה, והשעון מודבק בשלמותו.

בשבוע הבא - תמונות של השעון המושלם, כולל הדלת האמצעית, המחוגים והגב. אל תלכו לשום מקום.

למה ? ככה !

בשנת 1970 יצא לאור אחד האלבומים היותר נחשבים ברוק הישראלי - שבלול. האלבום של אריק איינשטיין ושלום חנוך, שהלחין את כל השירים, מבוסס על הסרט "שבלול" של חבורת "לול". הנה השיר מספר שמונה (מיד אחרי "אני שר" ולפני "מה שיותר עמוק יותר כחול") - "למה לי לקחת ללב".

השבוע היינו בקונצרט סיום של מקהלת בית הספר. הנה כמה עובדות מפתיעות:

• לימודי מקהלה הם חלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים. השתתפות במקהלה היא (כמעט) חובה עבור כיתה ה', ובחירה עבור כיתות ו' עד ח'. יותר ממחצית תלמידי בית הספר משתתפים במקהלה.
• הקונצרט שהיה אמור להתחיל בשעה 1900, התחיל בשעה 1900.
• כולם כיבדו את השלטים "מקומות שמורים" - אף אחד לא העלה בדעתו "לשבת שם עד שיצטרכו את המקום".
• במהלכו של הקונצרט (כשעה) לא נשמעו טלפונים סלולריים, לא נצפו ילדים רצים במעברים, והמאחרים (המעטים) המתינו בסבלנות להפסקה בין השירים על מנת למצוא מקום ישיבה.
• למקהלה שלושה הרכבים שהתחלפו במהלך הערב (כשישים ילדים בכל הרכב). החלפת הרכב אורכת כשתי דקות. הכל רגוע ושקט.
• המקהלה שרה תמהיל של מוסיקה קלאסית, שירי עם (אמריקאיים ואחרים), ושירי פופ. הליווי (החי) כלל פסנתר, תופים, גיטרות וכלי נשיפה. אין פלייבק, אין קריאות עידוד בסגנון "אני לא שומעת אתכם". ערב מוסיקלי מהנה לכל המשפחה.

והשאלה שאני שואל: למה זה לא יכול לקרות בארץ ? 

השבוע היינו במפגש אתלטיקה של נבחרת בית הספר. הנה כמה עובדות מפתיעות:

• חוג האתלטיקה של בית הספר נפגש שישה ימים בשבוע. את החוג מפעילים מספר מורים, כחלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים. ההשתתפות בחוג היא בחירה. יותר ממחצית תלמידי בית הספר משתתפים בחוג.
• החוג מתחרה בתחרות אזורית פעם בשבועיים. "אוטובוס בצפר" (school bus) מסיע את התלמידים אל ומן המפגשים. כשמגיע האירוע האחרון בתחרות (משום מה זה תמיד מירוץ שליחים 4 * 400 מ' בנים) נשלח לכל ההורים דוא"ל - אירוע אחרון אנחנו עומדים לעלות על האוטובוסים.
• המפגשים מתנהלים בסדר מופתי. כל ילד יודע באילו מקצועות הוא מתחרה, ובאיזה מקצה הוא משתתף. הרשימה מתפרסמת מבעוד מועד - אין ויכוחים, אין החלפות. מורים והורים מתנדבים מתפעלים את האירוע - מזניקים, מודדים, דואגים למים ולכיבוד קל. למחרת המפגש מתפרסמות כל התוצאות של כל המשתתפים.
• חרף המספר הרב של ההורים שבאים לצפות בילדיהם המוכשרים, לא תמצא הורים על המסלול או ליד השופטים. ההורים עומדים לצד המסלול, צורחים בקול רם קריאות עידוד, כאילו עתידה של האומה האמריקאית כולה תלוי בהצלחת ילדם בריצה. אגב, עוצמת הצעקות נמצאת ביחס ישר למידת עודף המשקל של ההורה.
• הילדים מפגינים רוח ספורטיבית מדהימה. כולם מעודדים את כולם (גם אם הם מקבוצות יריבות) - הם פשוט באים להנות. במפגשים משתתף ילד עם קשיים מוטוריים, שבאופן לא מפתיע מגיע אחרון בהפרש ניכר. כל ילדי בית הספר שלו (ולרוב גם ילדים מבתי ספר אחרים) ממתינים לו בסבלנות ליד קו הגמר, ומעודדים אותו להשלים את הריצה.

והשאלה שאני שואל: למה זה לא יכול לקרות בארץ ?

אני ממש לא חושב שבארצות הברית הכל טוב ובארץ הכל רע. אני גם יודע שבית הספר שלנו (שהוא חלק מהקהילה שלנו) איננו מייצג את מה שקורה בארה"ב. אני גם יודע שבין ישראל לבין קמדן יש אי אילו הבדלים תרבותיים והסביבה הגיאו-פוליטית שונה משהו. אני גם יודע שלמזג האוויר יש השפעה על המזג האנושי (לית דין 35 מעלות צלזיוס עם 80% לחות דין 15 מעלות צלזיוס עם זרזיף קל). אבל כמה שאני מנסה לא לקחת ללב - זה בהחלט מתסכל.

לנגרות נשוב בשבוע הבא.

תם אך לא מושלם

הם כאן. התיירים ודיירי הקיץ החלו לזרום (בקילוח דק, לעת עתה) אל העיר. למקומיים לא נותר אלא להרים את האף גבוה ככל שניתן, ולאוורר את רפרטואר הקיטורים.

• zoot (בית הקפה המקומי) פשוט מפוצץ - בשעת העומס ייתכן כי תאלץ להמתין בתור משהו כמו דקה.
• אין חנייה בכל העיר - בשעת העומס ייתכן כי תאלץ לחנות במרחק של כעשרים מטר ממקום החנייה בו חשקת.
• העיר מוצפת תיירים - לא כל האנשים שאתה רואה ברחוב מוכרים לך.
• התנועה בעיר מטורפת, חייבים לנסוע בדרך האחורית - בשעת העומס ייתכן כי תיקלע למצב בו אינך נוהג במכונית היחידה ברחוב. הנסיעה בדרך האחורית (שלוקחת, כמובן, יותר זמן) נדרשת על מנת להשלים את הקיטור המילולי.

גם בבית הספר ההתרחשויות רבות. "התשעה חודשים" מסיימים את הקורס שלהם בסוף החודש. מחזור נוסף של "שניים עשר שבועות" הסתיים. קורסי הקיץ הרבים והצפופים עומדים להתחיל בעוד כחודש - אתגר לוגיסטי מורכב למדי. גם חזית ה - fellows איננה שקטה. מיקיילה (Michaela Stone) עזבה אותנו לטובת טיול באירופה ובניו יורק - היא תשוב לסייע לקורסי הקיץ. סנדי (Sandy Chute) עזבה אותנו - גם היא תשוב לסייע לקורסי הקיץ. בריאן (Brain Reid) עזב אותנו לטובת הוראה באוסטרליה, והוא ישוב בעוד חודשיים ללמד את "השניים עשר שבועות" הבא.

אדריאן (Adrian Ferrazzutti) הצטרף אלינו למשך חודש. אדריאן מחלק את זמנו בין בניית רהיטים בהזמנה, הוראה, ובניית רהיטים ספקולטיביים (רהיטים שמוצגים בגלריות בתקווה שיימכרו). חוץ מהכל, אדריאן הוא איש נחמד ומשעשע. כרגע הוא עוסק בבניית ואריאציה על כיסא ווינדזור, ובשיפור חזות הסדנא באמצעות עיטור שאריות של פלטות ותלייתן על הקיר.

גם בחזית של יורי (Yuri Kobayashi) היו התפתחויות מרעישות. יורי השלימה לאחר חודשיים של עבודה מאומצת (שבעה ימים בשבוע, שש עשרה שעות עבודה ביום - ואם אני מגזים, זה כלפי מטה) את "הלחישה". לצערי הרב, התמונות אינן עושות צדק עם היצירה - כשיהיו ליורי תמונות מקצועיות, אני מבטיח לפרסם אותן.

במישור הטכני מדובר כאן בארבעים וששה כפיסי עץ דקים וארוכים של אשא (Ash) שמכופפים ומודבקים בניגוד לחוקי הנגרות המוכרים לנו. על מנת שהכפיסים ייסגרו לצינור המוארך שהולך ונסגר, חתך הרוחב שלהם הוא טרפז שמשנה את גודלו. המעגל הקדמי דרכו מושחלים הכפיסים הוא תוצר של הדבקת שכבות מושלמת (למנהל בית הספר, פיטר, לקח כחמש דקות עד שהצליח למצוא את המקום בו המעגל נסגר).

במישור האסתטי היצירה היא דוגמא למושג ייסוד באסתטיקה היפנית - וואבי סאבי (wabi-sabi). בהפשטה יתרה (שגובלת בפשע נגד האנושות) מדובר ביופי של הבלתי מושלם, של הפגום. מלפנים "הלחישה" מעוגלת, חלקה, מבריקה ומזמינה את המתבונן להישאב לתוכה. מאחור "הלחישה" דוקרנית, גסה, מסתיימת בצורה כמעט מרושלת. במבט נוסף מלפנים מתגלה גם שם הפגם - המעגל דרכו מושחלים הכפיסים איננו מעגל מושלם.

ליורי נותרה משימה אחרונה - מציאת קונה ליצירה (רוכשים פוטנציאליים מוזמנים לפנות אלי), ולי לא נותר אלא לאחל לקוראים הנאמנים "חג שבועות שמח".

תמונה אחת שווה אלף מילים

בלי הקדמות מיותרות נפתח בקטע מוסיקלי קצר

אם אמרתם "תמונות בתערוכה מאת מוסט מוסורגסקי" ניחשתם נכון (או פשוט קראתם את הכותרת). מדובר בקטע הפתיחה של היצירה - הפורמנד. היצירה הולחנה בשנת 1874, ונכתבה במקור עבור פסנתר. היצירה זכתה במהלך השנים לעיבודים תזמורתיים שונים, כשהמפורסם שבהם נעשה על ידי המלחין הצרפתי מוריס ראוול בשנת 1922. אחד הפרקים של היצירה, "מחול האפרוחים בביצתם", בביצוע טומיטה שימש כאות הפתיחה לתוכנית "מקהלה עליזה" ששודרה במשך שנים ביום שבת בבוקר בגלי צה"ל.

תלמידי "התשעה חודשים" מריחים כבר את סוף הקורס. כמיטב המסורת, כחודש לפני סיום הקורס נערכת בגלריה תערוכה של הרהיטים שלהם. כל אחד מן התלמידים מציג רהיט אחד גדול ואחד קטן. הנה חלק מן המוצגים בתערוכה, בלווית כמה מילות הסבר.

לקראת היריד "Craft Boston" (שנפל בתיזמון אומלל על הפיצוץ במרתון בוסטון) הכין כל אחד מן התלמידים פרויקט קטן בייצור סדרתי, אותו הוא ניסה למכור ביריד. הפרויקט שנמכר בהצלחה יתרה היה הרמקול (האקוסטי בלבד) למכשיר ipod. מכניסים את המכשיר לתוך החריץ השחור שמימין ונהנים מאיכות צליל מפתיעה. הארנק הוא רעיון נחמד מאוד, שנתקל בקשיים ביצועיים (בעיקר בחזית העור), ולפיכך לא מצא את מקומו ביריד.

הנה פרויקט marquetry מרשים.

מראה גדולה (ויפה) ובה השתקפות של ארון לכינורות.

ולסיום מספר שולחנות:

כמו תמיד, אתם מוזמנים לבקר בגלריה, ולהתרשם מן הרהיטים באופן בלתי אמצעי (זיכרו - אנחנו סגורים ביום ראשון).

ואם הכותרת נכונה, הרי זאת הרשומה הארוכה ביותר שפירסמתי.

לכופף את הכללים

יום שלישי התחיל רע, ומשם המצב רק התדרדר.

יום שלישי, תשע בבוקר. עבדכם הנאמן מפעיל את שואב האבק, ונכנס אל חדר המכונות. השואב משמיע נחרה אימתנית, ושובק חיים. מותו של השואב בדמי ימיו - המנוע הוחלף לפני כשלושה חודשים - הרס למייסון (הקת"ח) ולמרק (ע. קת"ח) את היום. לא שמישהו האשים אותי במשהו, אבל מבטו המיואש של מייסון כשבישרתי לו על האובדן ילווה אותי לאורך כל חיי (יכול להיות שאני מגזים במקצת).

כזכור, אני בונה שעון גבוה. החלק האמצעי של החזית מכופף בשני קצותיו. הכיפוף הוא רבע עיגול עם רדיוס של 70 מ"מ. כיפוף חד למדי, במיוחד כשמדובר באלון quarter sawn. כיפוף באמצעות הדבקת שכבות איננו מעשי, וכיפוף באמצעות אדים הוא גם לא להיט (ה - spring back יהיה גדול ובלתי צפוי). כך שלא נותר לי אלא להשתמש בשיטה המכונה kerf bending (חיתוך חריצים).

kerf הוא החריץ שמשאיר להב המסור בתוך העץ כאשר לא מתבצע חיתוך שלם (כאשר כן מתבצע חיתוך שלם, המילה kerf מציינת את רוחב החתך). הרעיון בחיתוך חריצים הוא לחרוץ חריצים עמוקים יחסית (משאירים כ - 3 מ"מ של חומר) וקרובים יחסית (במרחק של כ - 6 מ"מ זה מזה) באזור הכיפוף. את העץ המחורץ מדביקים לשכבה נוספת (backing) בעובי של כ - 3 מ"מ, ומכופפים לאורך תבנית. כאשר הדבק מתייבש, החריצים שנדבקו זה לזה, ובעיקר ההדבקה לשכבת הגב שומרים את הכיפוף במקומו.

כל זה נכון במקרה של כיפוף חריצים קלאסי - כאשר הכיפוף מתבצע במקביל לגרעינים (along the grains), וכאשר החריצים נסגרים במהלך הכיפוף. המקרה שלי "אותו דבר אבל בדיוק להפך". הכיפוף מתבצע בניצב לגרעינים (across the grains), והחריצים נפתחים במהלך הכיפוף. הפתרון במקרה כזה הוא לדחוף חתיכות עץ לתוך החריצים, ולהשתמש בדבק אפוקסי כדי שימלא באופן מושלם את החריצים וכדי שייאפשר זמן הדבקה ארוך.

הנה כמה תמונות שימחישו את התהליך. ראשית לוח העץ (ברוחב 380 מ"מ) עם החריצים בחלקו האחורי. האלון לא ממש רצה להתכופף. על מנת לשכנע אותו להתכופף חרצתי חריצים עמוקים מאוד (השארתי כ - 2 מ"מ של חומר) וקרובים זה לזה (במרחק של 4 מ"מ זה מזה).

החריצים העמוקים והקרובים עזרו, אבל האלון התמיד בסירובו להתכופף. את השיכנוע הסופי ביצעתי באמצעות מכשיר אדים נייד. האלון נשלק באדים עד שהפך ללזניה, ואז כופף בזהירות לאורך התבנית, שם הוא הוחזק למשך שעתיים לצורך שיכנוע סופי.

האלון המשוכנע הוצא מן התבנית, פסי המילוי נחתכו, הדבק האפוקסי הוכן, והנה יצאנו לדרך. החריצים מולאו בדבק, ולתוכם הוטבעו פסי המילוי - שלושים דקות של עבודה מלוכלכת ודביקה. האלון הדביק והתבנית הוכנסו לתוך שק הואקום. כאן התחילו הצרות. התבנית הונחה על הפלטה שנמצאת בתחתית השק, השק נסגר, המשאבה הופעלה והחלה לינוק את האויר. לפתע נשמע "בום" מרשים, והפלטה בתחתית נשברה. המשאבה כובתה, השק נפתח, האלון הדביק והתבנית הוצאו מן השק, הפלטה השבורה הוצאה מן השק, והוחלפה בפלטה חדשה. האלון הדביק והתבנית הוכנסו אל השק, השק נסגר, המשאבה הופעלה והחלה לינוק את האויר. לפתע נשמע "בום" מרשים, והפלטה החדשה נשברה. המשאבה כובתה, השק נפתח, האלון הדביק והתבנית הוצאו מן השק, הפלטה השבורה הוצאה מן השק. האלון הדביק והתבנית הוכנסו במהופך, ללא פלטה, אל תוך השק, השק נסגר, המשאבה הופעלה והחלה לינוק את האויר. בלי הפלטה בתחתית, השק לא הצליח לכופף את האלון הדביק אל התבנית, ולכך נאלצתי להעזר בארבע קליבות ארוכות.

עצרתי לנשום, ואז גיליתי כי המשאבה איננה מצליחה להשאר במצב auto cycle - זה מצב העבודה הרגיל של המשאבה, מצב בו היא מייצרת ואקום, עוצרת את פעולתה עד שהיא מזהה שהלחץ ירד (תמיד יש דליפות כאלה ואחרות), וחוזרת לפעול על מנת לייצר ואקום, וחוזר חלילה. במצב כזה המשאבה יכולה לעבוד ללא הגבלת זמן. מאחר שמצב ה - auto cycle לא פעל, נאלצתי להעביר את המשאבה למצב clamp - זה מצב עבודה זמני בו היא פועלת ומייצרת ואקום כל הזמן. לא מומלץ להשאיר את המשאבה במצב זה למשך פרק זמן ארוך. מועצת החכמים כונסה בזריזות, ולאחר התעייצות רבת משתתפים הוחלט להשאיר את המשאבה עובדת למשך שש שעות, ולסייע לקירורה באמצעות מאוורר. כך זה נראה לאחר שעתיים מורטות עצבים.

יום רביעי, בוקר של יום חדש. הקליבות הוסרו, השק נפתח, האלון והתבנית הוצאו ממנו בפעם השלישית והאחרונה. באופן מדהים, ההדבקה יצאה טוב מאוד. הנה שתי תמונות - לפני ואחרי ניקוי הדבק ושאריות הפסים.

וזה הצד המעניין באמת (נא להתעלם מהעיוותים שיוצרת המצלמה הנוראה של הטלפון הסלולרי שלי).

ביום רביעי אחר הצהריים נכנס אלד אל הבניין שלנו, ניגש אליי ואמר: I heard you had a glue-up from hell yesterday. אז, או שמישהו סיפר לו, או שהקלללות שליוו את התהליך נשמעו גם בבניין הסמוך.

אפקט הדומינו

המצאתו של משחק הדומינו מיוחסת לסינים, וסט אבני הדומינו הסיני הקדום ביותר מתוארך לשנת 1120 לספירה. על פי המסורת הסינית המשחק הומצא על ידי לוחם סיני רב מעללים במטרה להעסיק את חייליו, ולהשאיר אותם ערים במהלך שמירות לילה (מעניין מה המ"כ שוקרון היה אומר על זה). אבל, סט אבני דומינו קדום יותר נמצא בקברו של תות ענח אמון, והוא מתוארך לשנת 1355 לפני הספירה. בין אם הגיע מן המזרח הרחוק או מן המזרח התיכון, המשחק מצא דרכו אל איטליה במאה ה - 18, ומשם התפשט לאירופה כולה.

אנחנו, כידוע, נגרים רציניים שאינם מכלים זמנם במשחקי דומינו בטלים. אנחנו מכלים זמננו במשחקים אחרים, כאלה שדורשים כלי משחק יקרים בהרבה - מכשיר דומינו מבית היוצר של חברת פסטול.

הקוראים הנאמנים זוכרים ודאי כי אני עסוק כעת בבניית שעון, וכי החלטתי לבנות אותו תוך שימוש בלוחות רחבים ודקים שיכופפו ויחוברו זה לזה בחיבור אלכסוני. הלוחות הללו אינם יכולים להחזיק את עצמם, ולא נותר לי אלא לבנות קונסטרוקציה פנימית שתחזיק את השעון. מדובר בשש מסגרות אופקיות,  ובין כל שתיים מהן מחברים ארבעה מוטות אנכיים - סך הכל 64 מחברים של סין וגרז (mortice and tenon). מאחר שלא ממש התחשק לי להעביר יום שלם בחיתוך ובהתאמה של סין וגרז, החלטתי לבחור בפתרון קל יותר - מכשיר הדומינו.

מכשיר הדומינו הומצא על ידי חברת פסטול, ויצא לשוק בשנת 2006. מדובר במכשיר איתו קודחים שני גרזים, ומחברים ביניהם באמצעות סין חופשי (loose tenon) שנראה כמו אבן דומינו. מדובר במכשיר עם מקדח שמבצע שלוש תנועות בו זמנית (1) תנועה סיבובית (2) תנועה ימינה ושמאלה (3) תנועה קדימה ואחורה. שתי הראשונות מבוצעות על יד המכשיר עצמו, בעוד השלישית מבוצעת על ידי המפעיל.

למכשיר מנעד גדול מאוד. באמצעות החלפת המקדח ניתן לשנות את עובי הגרז. באמצעות הזזת כפתורים כאלה ואחרים ניתן לשנות את רוחב הגרז, את עומק הגרז, את הזוית של הגרז, ואת המרחק שלו מהדופן. אביזרים נוספים מאפשרים למקם את הגרז במרחק קבוע מן הקצה, ומאפשרים לקדוח גרז גם בגדם של חתיכות עץ קטנות במיוחד. חרף הפעולה הדי אלימה שמבצע המכשיר, הוא נשאר יציב מאוד (הרבה יותר מראוטר, למשל) ומבצע חיתוכים נקיים, מדויקים והדירים. כך, בסיועה של הנדסה גרמנית משובחת, השלמתי את ביצוע כל המחברים תוך שעתיים.

בכל זאת, כמה הערות (הרי פטור בלא כלום אי אפשר):

1. כל נסיון להפעיל את המכשיר עם מקדחים קהים או בלי חיבור לשואב אבק יסתיים במפח נפש (במקרה הטוב) או בתאונה (במקרה הרע). ברגע שהמקדח איננו חד או שהנסורת איננה מפונה המכשיר מתחיל לקפץ בעצבנות.
2. צינור שאיבת האבק ממוקם כך שהוא מפריע להפעלת המכשיר - או שמחזיקים את המכשיר בצורה לא נוחה או שמשתפשפים בצינור (המחוספס).
3. יש נטייה להשתמש במכשיר גם במקרים בהם יש יתרון ברור לשימוש בסין אינטגרלי (השיטה המסורתית) או בלשון חופשית (loose tongue) ארוכה. המכשיר איננו פתרון קסם לכל בעייה.
4. מחיר, מחיר, מחיר. המכשיר הבסיסי עולה בארה"ב כ - 800 דולר (לשם השוואה ראוטר טוב עולה כ - 150 דולר). למחיר זה צריך להוסיף את האביזרים הנלווים (כמה מאות דולרים) ואת אבני הדומינו (15 סנט לאבן). אם עוד אין לכם שואב אבק (של פסטול, כמובן) זה הזמן להצטייד באחד (1,200 דולר לעסקת חבילה של דומינו ושואב אבק). צאו וחשבו כמה מחברים צריך לעשות על מנת להחזיר את ההשקעה במכשיר.

שורה תחתונה - מכשיר טוב מאוד ויקר מאוד. עבור נגריה שעושה הרבה מחברים של סין וגרז זו השקעה משתלמת מאוד. לנגר החובב אני מציע להשקיע את הכסף בצעצועים אחרים. לכל מי שנמצא בין שני הקטבים הללו אני מאחל התלבטות ארוכה ונעימה.

הבלוג יוצא לחופשה בת שבוע במונטריאול הסמוכה (שש שעות נסיעה). לפיכך נתראה בעוד שבועיים. בינתיים - היזהרו מפטישים, ושיהיה לכם חג עצמאות שמח.

איזה שעון בן חיל

השמועות אודות מותו של החורף היו מוגזמות. כמו שני מנהלים שעורכים ביניהם חפיפה ומותירים את הארגון כולו בתהייה מי בעצם מנהל את ההצגה, כך גם החורף והאביב. כולם יודעים שהאביב הוא הבוס החדש - כולם חוץ מהחורף שמסרב לצאת לגמלאות. אמש קפצנו למכירת קדם עונה של קיאקים וקנואים. המכירה נערכה בטמפרטורות שנשקו לאפס, ברוח מקפיאה שאיימה להעיף את המוכרים, הקונים והסירות גם יחד. בקיצור - אירוע מיינרי סוריאליסטי טיפוסי.

בנייתו של ארון המשקאות הסתיימה לה. כזכור לקוראים הנאמנים התלבטתי קשות לגבי הרגליים. לבסוף קיבלתי את ההחלטה המתבקשת - לתלות את הארון על הקיר. מרגע שקיבלתי את ההחלטה העניינים התקדמו במהירות. הכנסתי את דלתות הטמבור למקומן (הדלתות נכנסות דרך הסתעפות אחורית במסילה), וחיברתי את הידיות (שמחוברות לטמבור לאחר שהוא נמצא כבר במקומו). התקנתי את חוסמי ההסתעפות על מנת שהטמבור ייסע במסילה ולא ייצא החוצה. התקנתי את הגב ואת התחתית של הארון, ולסיום התקנתי את המתלים הנסתרים (שנמצאו בחנות השלישית בה ביקרתי, וגם שם טענו בתוקף שמה שאני מחפש "לא קיים", אבל אני מוזמן להסתכל במדפים האחוריים). כעת נותר להמתין לצלם, שיבוא וייעשה את מלאכתו.

הפרויקט הבא (שגם הוא מצטייר כרב אתגרים) הוא בניית שעון גבוה (Tall Clock, Grandfather Clock). הרעיון הוא לעשות פרפרזה על השעון הקלאסי הפשוט מבית המדרש של ה - Shakers. לקחתי את העיצוב מרובה הואריאציות של Alan Peters, שבו השתמש לבניית ספסל, שולחן קפה, שולחן כתיבה, ועוד. העיצוב הפשוט והנקי מבוסס על קווים יפניים (וקוריאניים) אותם הפנים Peters במהלך שהותו במזרח הרחוק.

הורדתי את הרגליים, וסובבתי את המשטח בתשעים מעלות - ממצב אופקי למצב אנכי. את המשטחים העבים יותר (שעכשיו נמצאים למעלה ולמטה) עיגלתי קלות, הוספתי דלת במשטח הדק (האמצעי), שעון במשטח העליון, ואת כל העסק היטתי קלות קדימה. כאן למטה דגם (בגודל מלא) שבניתי מעץ זול (צפצפה), קרטון ונייר דבק אדום. גובהו של השעון 190 ס"מ, רוחבו 36 ס"מ, ועומקו משתנה מ - 12 ס"מ למטה ועד ל - 15 ס"מ למעלה.

כל שנותר כעת הוא לבנות את השעון, וכאן מתחילות הצרות. ישנן ארבע דרכי בנייה אפשריות:

(1) MDF מצפוה פורניר
היתרון: ניתן לעצב את ה - MDF לצורה הרצויה בקלות יחסית ותוך סיכון נמוך (מקסימום - מוסיפים פילר). הדבקת הפורניר על הבסיס פשוטה למדי.
החסרון: בסוף זה נראה ומרגיש כמו MDF מצופה בפורניר.
השורה התחתונה: "אנחנו" לא עושים דברים כאלה.

 (2) לוח אחד של עץ
היתרון: תהליך הבנייה מייגע אבל פשוט למדי ונטול סיכונים (הראוטר עובד שעות נוספות תוך כדי רכיבה על "מזחלות" כאלה ואחרות). נראה ומרגיש כמו עץ מלא.
החסרון: קשה מאוד להשיג לוח עץ במימדים כאלה (במיוחד עץ אלון quarter sawn, שזה מה שאני רוצה), וגם אם מוכנים להתפשר (עץ, גודל) צריך לקחת משכנתא על מנת לקנות את הלוח.
השורה התחתונה: לפני מאתיים שנה (עם מלאי עצים "בלתי מוגבל") זה היה פתרון הגיוני, אבל לא בימינו אלה.

(3) לוחות עצים מודבקים זה לזה (באותה דרך שבה משתמש Alan Peters)
היתרון: תהליך הבנייה מייגע מאוד אבל פשוט למדי ונטול סיכונים (הראוטר עובד שעות נוספות תוך כדי רכיבה על "מזחלות" כאלה ואחרות). נראה ומרגיש כמו עץ מלא.
החסרון: הקווים האנכיים שבין העצים המודבקים (שבמקרה של ספסל הם אופקיים ומסתכלים עליהם מלמעלה) מאוד בולטים לעין, ומאפילים על העיצוב. קניית עץ בכמות כזאת אולי לא מחייבת לקחת משכנתא, אבל בהחלט לא מדובר במשהו זול (בסביבות 600 דולר, בהערכה זהירה).
השורה התחתונה: פתרון טוב ויקר שפוגם במידה מסוימת בעיצוב הנקי והמעוגל.

(4) לוחות עצים רחבים ודקים שיכופפו ויחוברו זה לזה בחיבור אלכסוני (mitre). לוקחים לוח עץ בשם AB, ומפצלים אותו באמצע לאורכו (מסור סרט טוב, להב חדש וחד, ניסיון, סבלנות ועצבי ברזל). כך מקבלים שני לוחות שהם book matched, אותם נכנה AB ו - BA. כל אחד מן הלוחות נחתך לשלושה חלקים. מחברים את AB1 ל - BA1, את AB2 ל - BA2, ואת AB3 ל - BA3. עכשיו אנחנו מוכנים לעבודה האמיתית - כמה כיפופים, כמה חיתוכים, כמה ליכסונים והשעון מוכן (אשרי המאמין:-).
היתרון: מראה מרשים מאוד, נקי וסימטרי. עלות נמוכה של העץ, שכן משתמשים בכמות קטנה של לוחות די סטנדרטיים.
החסרון:מדובר בפרויקט מורכב מאוד, שלא לגמרי ברור איך מבצעים אותו. אחרי שמכופפים את החלק האמצעי (2) צריך לחתוך אותו לפי העקומה של החלקים העליון (1) והתחתון (3), את החלקים העליון והתחתון צריך לחתוך לפי העקומה של החלק האמצעי. אם זה לא מספיק - הכל צריך להיות מלוכסן, כדי שלא ייראו את החיבור. ובל נשכח, כמובן, את החיבור של החזית לצדדים (הצהובים) שגם אותו צריך לחתוך לפי העקומה וללכסן.
השורה התחתונה: אם יש אפשרות קשה - למה לא לבחור בה ?

אלד, המורה של התשעה חודשים (בהזדמנות זו אני רוצה להמליץ על הכתבה שהוקדשה לו ב - Fine Woodworking) שיכנע אותי לבחור בחלופה האחרונה. כשהוא שמע שהחלטתי לשמוע בעצתו אמר לי: "אתה משוגע. התכוונתי לשכנע אותך, לא התכוונתי שתשתכנע".