צעצועים לקטנים ולגדולים

הוא נולד בשנת 1886. בתחיל דרכו הוא הוכשר כחנווני, אך המשיך כשוליה בתחום הצורפות. בשנת 1919 נולד לו בנו הראשון - אוטו (Otto), והשאר - היסטוריה. Kay Bojesen התחיל להשתעשע ביצירת צעצועים מעץ עבור בנו, לא מעט בהשפעת הצעצועים שאביו שלו (שהיה מוציא לאור של עיתון דני סטירי) הכין עבורו בעת היותו ילד. בויסן שאף ליצור צעצועים פשוטים, יפים, ועמידים. צעצועים שישקפו את הדרך בה הילד רואה את העולם, שיעודדו אותו לשחק, ושיעוררו בו חיוך - The lines need to smile.

בויסן עיצב וייצר צעצועים רבים. אוסף החיות נחשב בעיני רבים לגולת הכותרת של עבודתו. בשנת 1934 הוא עיצב את כלב התחש. בשנת 1951 הצטרף הקוף, ולאחריו הדוב בשנת 1952, הפיל בשנת 1953, וההיפופוטם בשנת 1955. בשנת 1957, שנה לפני מותו של בויסן, הצטרפה לחבורה גם הארנבת (הזכויות לכל התמונות שייכות ל - Rosendahl Design Group).

חביבם של בויסון והקהל היה, ועודנו, הקוף. האישיות שבויסון הצליח להעניק לקוף פשוט מדהימה. הידיים והרגליים נעות (תוך הפעלת כוח קל) ונשארות במקומן, כך שניתן להעמיד את הקוף ב"פוזות" שונות. כפות הידיים והרגליים המעוקלות מאפשרות לתלות את הקוף על חפצים שונים, כמו גם לתלות עליו חפצים שונים. הקוף, המיוצר בעבודת יד משילוב של טיק ולימבה, מגיע בשלושה גדלים - 20 ס"מ, 28 ס"מ, 60 ס"מ.

בשנת 1931 בויסון פתח בקופנהגן חנות בשנת Den Permanente (הקבוע, התמידי). החנות היתה קואופרטיב של מעצבים ואומנים (craftsmen), והיא הציעה למכירה רהיטים וחפצים דנים. במשך תקופה ארוכה ניתן היה להשיג את צעצועי החיות של בויסון אך ורק בחנות זאת. בסוף שנות השמונים נסגרה החנות (חרף שמה המחייב) לאחר מותו של בויסון ושל אישתו. נדמה היה כי גורלן של החיות נחרץ. בשנת 1991 נכנסת לתמונה Rosendahl Design Group. הקבוצה הדנית רוכשת מיורשיו של בויסון את זכויות הייצור והמכירה של הצעצועים השונים, ובכללם החיות האהובות.

לפעמים, כל מה שצריך זה כמה ילדים בסביבה על מנת לשנות את הקריירה, ולזכות בתהילת עולם.

שיר שיר עלה נא

שיטפון בנחל דיבשון

זה התחיל בשנת 1998 בתור יוזמה של מורה מקומית לספרות, והיום - שמונה עשרה שנים אחר כך - מדובר בפסטיבל גדול ומכובד. אני מדבר, כמובן, על פסטיבל "ימי שירה במדבר" שהתרחש לו כאן אצלינו במדרשה בסוף השבוע האחרון. בשנת 1998 הזמינה אילנה שחף - משוררת, מרצה ומורה לספרות בבית הספר התיכון - כמה משוררים לסוף שבוע במדרשה. בשנת 2015 ניצחה אילנה, במשך שלושה ימים, על אירוע רב משתתפים ורב אומנים. הפסטיבל זוכה לתמיכה מוסדית קלה, אך הוא חב את קיומו לרוח ההתנדבות - של המארגנים, של תושבי המדרשה, של מוסדות המדרשה, ושל האומנים עצמם.

באירועים שכאלה מקובל "להציג את האומן". לפני שהאומן עצמו מתחיל לדבר, נוטל מאן דהוא את רשות הדיבור ומציג את האומן. אלא מה? ברוב המכריע של המקרים מאן דהוא מנצל את דקות התהילה שנפלו בחלקו על מנת להציג את... עצמו. הרי לאומן הוקצבו דקות ארוכות - לא יקרה כלום אם הדקות ראשונות יוקדשו למאן דהוא (תוך התעלמות ממבטי התוכחה והתנועות העצבניות של האומן). דברי ההצגה לעולם יתחילו במילה "אני" - (אני מכיר את האומן מאז...), ולעולם יסתיימו בצירוף "אז... (תכף האומן קם וחונק אותי בידיים חשופות)... תהנו". מישהו אמר לי פעם שצריך להקשיב היטב לנאומי פרידה - אותם נאומי הספד שנושאים חברים ו/או מנהלים בשעה שמישהו עוזב את מקום עבודתו. זאת הזדמנות נהדרת ללמוד על המספידים, שכן בנאומים האלה אנשים מדברים על עצמם במידה רבה ומפתיעה של גילוי לב.

אני מתכבד בזאת להציג את האומן ואת נושא השיר (בלי אף מילה על עצמי, ותאימינו לי - זה לא קל):

1. האומן הוא מרק ג'וליאנה (Mark Juliana) - עוזר קצין תחזוקה ראשי בבית הספר לנגרות שבמיין.
2. נגרות היא הקריירה השנייה של מרק. לפני כן הוא עבד כמהנדס מצליח בחברת תוכנה מצליחה (מאוד).
3. מרק הוא חובב חפיצים (gadgets) מושבע. עולם החפיצים נחלק לשניים - אלה שנמצאים ברשותו של מרק, ואלה שאינם חפיצים.
4. מרק כתב את השיר לערב כשרונות (לא בהכרח) צעירים שנערך בבית הספר בשנת 2013.
5. את נושא השיר מוצאים כבר בריהוט קבורה מצרי וסיני.
6. קיימות ואריאציות על נושא השיר. הנושא יכול להיות גלוי, עיוור למחצה, נסתר, ומחליק.
7. ביצוע הנושא באופן ידני מצריך מיומנות גבוהה. ביצוע הנושא באופן ממוכן אסור באיסור חמור, והוא מעמיד את המבצע בפני סכנת חיים של ממש.
8. מתחילה של המאה הקודמת הצטמצם הביצוע הידני, והוא נעלם כמעט לחלוטין לאחר מלחמת העולם השנייה.
9. הויכוח (שלא לומר העימות) בין מצדדי "זנבות תחילה" לבין מצדדי "פינים תחילה" לא יוכרע לעולם.
10. "זנב סנונית" הוא סוג של פרפר ממשפחת הצבעוניים.

והנה, השיר בכבודו ובעצמו:

The Dovetail Poem

Oh dovetail my dovetail, you're so strenghthy and good

you're my absolute favorite, to cut into wood

I'll cut out the tails, and then on to the pins

for the other way round, is a capital sin

The tails are all cut, but some are not square

I'll fix them right up, with a chisel I'll pare

they're now mostly square, I’ll call good enough

This dovetail joint thing, who said it's so tough

When sawing the pins, the line do preserve

good golly I'm sunk, my saw it did swerve

the line is all gone, it's a major mishap

perhaps now some sawdust, to fill in the gap

This is taking too long, to Lie Nielsen I go

to buy lots of tools, to banish the slow

these tools are not ready, I'm so mad I'll spit

don't give me that line, they're only a kit

I've finished the thing, it's time to glue up

dry clamping's for kids, I never screw up

I'm only half clamped, there's tons to do yet

but it's 8 minutes later, and the glue it has set

I need the persuader, to get this joint sweet

ten mallet whacks later, both sides of it meet

but a fissure has formed, some call it a crack

of course the solution, is to paint the thing black!

Oh dovetail my dovetail, your depths have I plumbed

you've kicked my behind, and you've made me look dumb

I've struggled the struggle, I've seen highs and lows

but next time for sure, I'll use dominoes

קינמון מוסיף המון

לעיתים קשה עד מאוד היא מלאכתו של הבלוגאי (כותב בלוגים). חפץ הוא לאזכר את פרק ד' בשיר השירים, אך עומדת בפניו ברירה אכזרית - באיזה שיר לבחור? ניתן לבחור בלחן של מיקי גבריאלוב בביצוע משותף שלו עם אריק איינשטיין. ניתן לבחור בלחן מוקדם יותר של נועם שריף בביצועה של אסתר עופרים. אפשר גם לחזור אל "שדות גולדברג" של מאיר אריאל ("שלחייך פרדס רימונים / כפרים עם נרדים").

אני בחרתי בשירה של רחל המשוררת - "גן נעול". השיר נכתב בשנת 1928, והיא הקדישה אותו ברמז לאהובה הנשוי זלמן שזר (לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל). הצירוף "גן נעול" הוא שיבוץ מפסוק י"ב שבפרק  - "גן נעול, אחותי כלה; גל נעול, מעיין חתום". השיר הולחן בשנת 1979 על ידי שוקי שוקי, ובוצע על ידי הצמד שוקי ודורית.

על מנת להגיע אל יעדינו אנחנו צריכים לדלג על פסוק י"ג (ששימש את מאיר אריאל), ולהגיע אל פסוק י"ד - נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים. אנו מוצאים כאן רשימה של בשמים, וביניהם את הקינמון - גיבור הרשומה שלנו.

הקינמון מוכר כבושם וכתבלין שנים רבות. קיימות עדויות כי הסינים השתמשו בו כבר בשנת 2,700 לפני הספירה. המצרים השתמשו בו בשנת 2,000 לפנה"ס כחלק מתהליך החניטה של מומיות. בתנ"ך, בנוסף לאיזכור שבשיר השירים, הוא מוזכר גם בספר שמות (ל', כ"ג) כאחד המרכיבים של שמן משחת הקודש. רגע - מה זה קינמון?

הקינמון (Cinnamomum) הוא סוג של עץ ירוק עד המשתייך למשפחת העראים. החלק בו אנחנו משתמשים הוא הקליפה. מקלות הקינמון הם למעשה חתיכות קליפה יבשה, וקינמון טחון הוא פשוט טחינה של חתיכות קליפה. המינים בהם משתמשים מחולקים לשתי קבוצות:

קינמון אינדונזי (מימין) וקינמון אמיתי (משמאל)

• קינמון אמיתי (True Cinnamon) - מין של קינמון הגדל בסרי לנקה. הקינמון הזה נחשב למשובח ביותר, ולפיכך גם ליקר ביותר. במין זה משתמשים בקליפה הפנימית.
• קסיה (Cassia) - בקבוצה זאת מוצאים שלושה מינים - קינמון אינדונזי, קינמון ויאטנמי, וקינמון סיני. במינים אלה משתמשים בקליפה החיצונית.

מקור המילה "קינמון" לוט בערפל, אך ככל הנראה מדובר במילה עברית (או לפחות שמית) שהתגלגלה דרך יוונית ורומית לרחבי העולם. הקבוצה השנייה של הקינמון - קסיה - מוזכרת אף היא במקרא (תהילים מ"ה) - עַל-כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן--מֵחֲבֵרֶךָ. מֹר-וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת, כָּל-בִּגְדֹתֶיךָ. "קציעה" היא "קליפה" (פעולת ההקצעה שאנחנו מבצעים בנגרות היא גירוד החלק החיצוני, גירוד הקליפה). גם כאן, המילה העברית "קציעה" התגלגלה דרך יוונית ורומית לרחבי העולם.

אדם צד ציפור קינמון (ציור מימי הביניים)

מקורו של הקינמון היווה תעלומה עבור העולם המערבי. הקינמון, שהופק במזרח, הועבר על ידי האינדונזים על גבי רפסודות למזרח אפריקה. משם הוא הועבר על ידי שיירות סוחרים למצרים, ומשם לשאר העולם המערבי. היו כאלה שחשבו כי מקורו של הקינמון בחצי האי ערב, והיו כאלה שהפליאו בתיאורים של ציפורי קינמון, שאספו ענפי קינמון לצורך בניית קיניהן.

התעלומה נפתרה בסופה של המאה החמש עשרה. הפורטוגזים גילו את סרי לנקה, השתלטו על האי, שיעבדו את התושבים, ותיעשו את אופן הפקת הקינמון. הם החזיקו במונופול על ייצור קינמון במשך למעלה ממאה שנה. במאה השבע עשרה כרתו ההולנדים ברית עם תושבים שהתגוררו במרכז האי, ותוך זמן קצר הם דחקו את הפורטוגזים, והשתלטו על גידול הקינמון. ההולנדים שיכללו את גידול והפקת הקינמון, תירבתו את עצי הקינמון, ושתלו אותם בחוות - הן בסרי לנקה והן מחוץ לאי. הבריטים הצטרפו לחגיגה בסוף המאה השמונה עשרה - הם דחקו את ההולנדים, והשתלטו על סרי לנקה. הופעתם של הבריטים הייתה מאוחרת מדי - לא רק שחשיבותו של הקינמון ירדה, אלא גם הפקתו התפשטה אל מחוץ לאי.

במטבח - הקינמון מוכר במערב כתבלין במתחם "המתוקים", אבל במזרח הוא משמש דווקא כתבלין במתחם "המלוחים". צריכה מוגברת של קינמון קסיה לאורך זמן מסוכנת, שכן הוא מכין חומר בשם קומרין - חומר שגורם לנזק לכליות ולכבד. ברפואה העממית יש לקינמון מגוון רחב של שימושים, אך התועלת שבשימושים אלה לא הוכחה באופן מדעי.

מדי שנה מיוצרים בין 27 ל - 35 אלף טון קינמון, כאשר בין 7 ל - 10 אלף טון הוא קינמון אמיתי, והשאר - קסיה. במטעים תעשייתיים מגדלים את עץ הקינמון במשך שנתיים, ואז חותכים אות הגזע קרוב לפני הקרקע. בשנה הבאה צומחים כתריסר חוטרים. את החוטרים חותכים, ומעבדים באופן מיידי, כשהם עדיין רטובים. מכים על החוטרים עם פטיש על מנת לשחרר את הקליפה, ומקלפים אותה. הקליפה מתגלגלת ומתייבשת לחלוטין תוך שש עד שמונה שעות. כעת חותכים את גלילי הקליפה לחתיכות קטנות יותר - אלה הם מקלות הקינמון המוכרים לנו. בשיטה המסורתית מקלפים את הקליפה של עץ הקינמון באמצעות סכין, ומניחים לעץ להמשיך לגדול.

אי אפשר בלי כמה מילים על "אתגר הקינמון" (Cinnamon Challange). מדובר באתגר שמתרוצץ (התרוצץ) במרשתת - אנשים מצלמים עצמם בולעים כפית קינמון טחון בתוך פחות משישים שניות. זה נשמע קל, אבל מסתבר שזה ממש קשה. זה נשמע בלתי מזיק, אבל מסתבר שהאתגר טומן בחובו סכנות בריאותיות אמיתיות ורציניות. הקינמון מייבש את הפה ואת הגרון, גורם לשיעול והקאות, לגירויים בדרכי הנשימה, והאתגר עלול להסתיים בדלקת ריאות או גרוע מכך בתמט ריאה. בקיצור - אל תנסו את זה בבית, אבל בהחלט מותר להסתכל על אנשים אחרים עושים את זה ...

מותר או אסור (חלק ב') ?

לפני שאביע את דעתי בסוגיה שעל הפרק, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהתיש אתכם בסקירה היסטורית קצרה.

הרעיון שעומד בבסיסן של מכונות לעיבוד שבבי הוא די פשוט - חומר גלם מונח על משטח שנע במישור XY (או במקרה של מחרטה - החומר נע סביב ולאורך ציר אחד), וכלי עיבוד שנע על ציר Z. אוטומציה של התהליך מחייבת: שליטה במיקום החומר ביחס לכלי, שליטה בתנועת הכלי, אפשרות להחלפת הכלי.

במאה התשע עשרה אנחנו מוצאים את תחילת האוטומציה של השימוש במכונות לעיבוד שבבי. האוטומציה התבססה על מנגנון של פיקות (cams) בדומה למנגנון של תיבות נגינה, והשימוש בשיטה זאת הגיע לשיאו בתחילת המאה העשרים. בוכנות הידראוליות שנוספו למנגנוני הפיקות איפשרו להשיג רמה גבוהה עוד יותר של אוטומציה. חשוב לשים לב כי מדובר כאן באוטומציה מוחשית (פיזית, לא מופשטת) של התהליך. יצירת מוצר סופי מסוים מחייבת בניית מכונה מסוימת. בדומה לתיבת נגינה - על מנת להפיק ("לנגן") מנגינה מסוימת יש לבנות מנגנון מסוים.

במהלך המאה התשע עשרה (ובעיקר לקראת סופה) התפתחו מודלים של שליטה מופשטת (abstract programmable control) - הידוע שבהם הוא פיתוח המחשב המכני של צ'רלס באבג'. אנו עדים, למשל, לפיתוחו של הפסנתר המכני - פסנתר שידע "לקרוא" הוראות נגינה שהוזנו לו באמצעות נייר מחורר. ההשוואה בין הפסנתר המכני לתיבת נגינה מדגימה היטב את ההבדל בין אוטומציה מוחשית לאוטומציה מופשטת. כמעט חצי מאה עוברת עד שפיתוחים הנדסיים מאפשרים לנצל את יתרונותיה של השליטה המופשטת.

כל מי שניווט אי פעם יודע כי לא מספיק להגיע לנקודת הציון (נ.צ.) "על המפה", צריך להגיע אליה גם בשטח. באופן דומה, לא מספיק שהמחשב "יודע" (בעולם המופשט) לאן להזיז את החומר שעל המשטח וכמה להניע את הכלי - זה צריך לקרות גם בעולם המוחשי. השולחן צריך לזוז לנקודה מסוימת במישור, והכלי צריך לנוע לעומק מסוים - הכל בדיוק של אלפית המ"מ. התשובה ההנדסית לבעיית ההנעה המדויקת הגיעה בדמות מנגנוני סרוו (servo-mechanism), שהבשילו לקראת אמצע המאה העשרים. מנגנון סרוו הוא מנגנון המצויד בחיישן ובמשוב, באמצעותם הוא שומר על מוצא (מיקום, חום, מהירות) קבוע של המערכת. מנוע (המצויד במנגנון) סרוו שומר על (למעשה, מתקן את) מיקומו ברמה גבוהה של דיוק.

Milwaukee-Matic-II
מכנות ה - CNC הראשונה עם יכולת החלפים כלים (1959)

הפתרונות ההנדסיים (מנועי הסרוו) הדביקו את היכולות של מכונות ההפשטה (המחשבים), והיו ערוכים לענות על הצרכים של התעשייה האמריקאית (ובעיקר של תעשיית האוירונאוטיקה) - ייצור יעיל, אמין, מדויק והדיר של רכיבים מסובכים. בתחילה נוצרו מכונות Numerical Control (מכונות שלא היו מחוברות ישירות למחשב, אלא קיבלו "הוראות" באמצעות כרטיסים מנוקבים), ולאחר מכן הן הוחלפו במכונות Computer Numerical Control (מכונות שהיו מחוברות ישירות למחשב).

השימוש במכונות ה - CNC הואץ בזכות שורה של גורמים. בדרך פלא נוצרה שפת תיכנות סטנדרטית (G-Code מבית המדרש של MIT) שהייתה מקובלת על כל יצרני המכונות. תחום התיב"ם (CAD) התפתח במהירות רבה, והקל על האינטגרציה של התכנון והייצור. המחשבים הקטנים (mini-computers) התפתחו במהירות - היכולות עלו, והמחירים ירדו. ההאטה הכלכלית בעולם המערבי בשנות השבעים דחפה תהליכים של ייעול הייצור (= החלפת עובדים בשר ודם במכונות).

קיט לבנייה עצמית (BuildYourCNC)

המכונות הגדולות והיקרות של שנות החמישים של המאה הקודמת עברו תהליך של שינוי הדרגתי - המכונות קטנו, המחירים ירדו, והיכולות עלו. אם פעם המכונות האלה היו מצויות אך ורק במפעלים גדולים, הרי שהיום ניתן למצוא את המכונות במפעלים קטנים, בתעשייה זעירה, ואפילו אצל חובבים. כמה אלפי דולרים יקנו לך מכונת חובבים טובה למדי, ועשרות אלפי דולרים בודדים יקנו לך מכונה מקצועית בסיסית.

מותר או אסור? כ-ו-ל-ם יודעים - מי שחותך מחברי זנב-יונה באמצעים ממוכנים מסתכן באחת מארבע מיתות בית דין. ככל שהדבר נוגע לשימוש במכונת CNC עבור נגרות אומנותית, אני חושב שהתמונה מורכבת יותר. הנה כמה נקודות למחשבה.

רהיט הוא תוצאה של תהליך המשלב בתוכו נגר, כלי עבודה ועץ. כל אחד מהגורמים הללו, ומיחסי הגומלין שביניהם, משפיע על הרהיט. אני לא מדבר כאן במישור הפילוסופי, אני מדבר כאן במישור המעשי - מראה ועמידות העץ, טיב הכלים, רמת התחזוקה שלהם, מיומנותו של הנגר בשימוש בכלים והתאמתם למשימה, וכיו"ב. אם משתמשים בעץ שונה - מקבלים רהיט שונה. אם משתמשים בכלים שונים - מקבלים רהיט שונה. שימוש במכונת CNC משנה את הרהיט שמתקבל.

נגרות היא עיסוק מוחשי. בנגרות אנחנו נוגעים בעץ או בכלי או בשניהם. בואו נשים לרגע בצד את תהליך העיצוב. נסו לחשוב על פעולה בנגרות בה אינכם נוגעים לא בעץ ולא בכלי. לא הצלחתם. אנשים שעוסקים בנגרות אוהבים ונמשכים אל המימד הפיזי. אנשים שעוסקים בנגרות יודעים כי הם צריכים לרכוש ולשמר מיומנויות פיזיות. מכונת ה - CNC משנה סדרי בראשית בנגריה. מקבעים את העץ לשולחן המכונה, מרכיבים כרסום, מזינים את תוכנה המתאימה, יושבים בצד ומחכים בסבלנות. לא נוגעים בעץ, לא נוגעים במכונה, אין צורך במיומנות פיזית. אין מדובר כאן בעוד מכונה - מדובר כאן במהפיכה של ממש. שימוש במכונת CNC מעביר את הנגרות מן העולם המוחשי אל העולם המופשט.

נגרות אומנותית היא עסק מאותגר כלכלית. קשה מאוד להתפרנס מנגרות אומנותית. במילים פשוטות - הסכום אותו הלקוחות מוכנים לשלם, בניכוי הוצאות הייצור, איננו מותיר פרנסה סבירה לנגר. על מנת להתמודד עם הקשיים נגרים "חוטאים" בייצור ארגזים (מטבחים, חדרי אמבטיה, ארונות קיר). דרך התמודדות אחרת היא עיסוק בהוראת נגרות. שימוש במכונת CNC מאפשר להקטין את עלויות (זמן) הייצור של רהיטים אומנותיים - כך ניתן להגדיל את הרווח, להוריד את המחיר, ולהציע אלמנטים יחודיים. באמצעות המכונה ניתן גם "להשלים הכנסה" בדמות ייצור סדרתי של חפצים - זה לא נגרות אומנותית, אבל זה כסף טוב. שימוש במכונת CNC מאפשר להתמודד עם האתגרים הכלכליים שמציבה הנגרות האומנותית.

בכל זאת - שורה תחתונה? לגבי אלה שבקצוות - התשובה קלה. עבור נגר אומן מנוסה - אני חושב ששימוש במכונת CNC הוא אופציה הגיונית מאוד. עבור נגר חובב מתחיל - אני חושב שיש להימנע משימוש במכונת CNC עד למיסוד מערכת היחסים המשולשת נגר-כלים-עץ, ובמיוחד עד לרכישת המיומנויות הפיזיות. לגבי כל השאר - איש הישר בעיניו יעשה.

מותר או אסור ?

לפני די הרבה שנים למדתי נגרות אצל מייקל סקוט. בסדנא היו ארבעה (ולפעמים חמישה) שולחנות עבודה, שהתחלקו בין שניים / שלושה תלמידים "קבועים" (= קורסים ארוכים) לבין אחד / שניים תלמידים "זמניים" (=קורסים קצרים). התלמידים הזמניים התחלקו אף הם לשתי קבוצות: אנשי city עשירים שחיפשו מה לעשות עם הכסף שגדש את כיסיהם, ותלמידי עיצוב עניים שחשו צורך "להתנסות בעבודה אמיתית". מערכת היחסים שבין מייקל לבין התלמידים הזמניים הייתה רצופה רגעים קומיים, הרבה בזכות חוש ההומור של מייקל ויכולתו לשמור על פרצוף רציני בכל מצב.

באחד הימים פנה אחד מן התלמידים הזמניים אל מייקל ושאל אותו אם אפשר לקבל מלטשת סרט - אלה שנראות, שוקלות ונשמעות כמו טרקטור. מייקל הלך לחדר הסמוך, ולאחר מספר דקות רועשות הוא שב עם טרקטור אימתני ומאובק של מקיטה. הוא תקע בתלמיד מבט חודר, ואמר לו: "יש לנו שם לאנשים שמשתמשים במלטשת סרט (במקום במקצוע). אנחנו קוראים להם רמאים". התלמיד לא היה בטוח מה הוא צריך לעשות עם ההערה והמלטשת - לבסוף, הוא התעלם מההערה והשתמש במלטשת.

מספר שבועות חולפים ומייקל טרוד בבניית שולחן כתיבה. לפתע אנחנו רואים אותו ניגש לחדר הסמוך, ולאחר מספר דקות רועשות הוא שב משם עם הטרקטור האימתני והמאובק של מקיטה. עבדכם הנאמן לא יכול להשאיר מאורע שכזה ללא תגובה ציונית הולמת. אני נועץ במייקל מבט חודר, ואומר לו: "יש לנו שם לאנשים שמשתמשים במלטשת סרט. אנחנו קוראים להם רמאים". מייקל לא מתבלבל ומשיב לי: "ומי אמר שאסור לרמות?" למען האמת ההיסטורית אציין כי השולחן בנוי satinwood - עץ שגם אם יש לך מיומנות גבוהה (ולמייקל יש) ומקצועה מופלאה (ולמייקל יש) בלא מעט מקרים פשוט אי אפשר להקציע אותו.

נזכרתי בסיפור הזה בשבוע שעבר בשעה שהתכתבתי עם ג'ון מוריס - תלמיד אחר של מייקל. לפני שאשחיר את פניו של ג'ון ברבים אני רוצה לחלוק לו שבחים. ג'ון היה עובד מדינה בריטי, שעסק בנגרות כתחביב רציני. באחד מאותם גלים של "פרישה מרצון" הוא החליט שזאת ההזדמנות שלו לשינוי קריירה - עזב את השירות הציבורי הבריטי, והתייצב בסדנא של מייקל. חוץ מזה שהוא איש מאוד נחמד, הוא גם נגר מעולה שניחן בידע עצום אותו הוא חולק בנדיבות ובצניעות.

במהלך ההתכתבות בינינו הסתבר לי כי לסדנא של ג'ון הצטרפה לפני כשנה מכונת CNC. ג'ון קנה את המכונה שלו מחברה בריטית מקומית בשם EXEL CNC. הוא קנה את אחת המכונות הקטנות יותר (גודל השולחן 130 * 130 ס"מ), והיא עלתה לו 10,000 ליט"ש ועוד כמה אלפי ליט"ש עבור תוכנה. לדברי ג'ון המכונה מדויקת מאוד (ברמה של 0.1 מ"מ) ופעולתה הדירה - לא מדובר במכונת "צעצוע" שנבנית מקיט (יצא לי להתנסות בשימוש במכונה כזאת בארצות הברית, והתאכזבתי מאוד). על מנת להפעיל את המכונה נדרש שימוש במספר תוכנות - לא צריך תואר מתקדם במדעי המחשב, אבל בהחלט צריך יכולת להשתמש בתוכנות לא פשוטות.

הנקודה המפתיעה בסיפור - ג'ון החזיר את ההשקעה במכונה תוך פחות משנה, הודות לשילוב של שני שימושים.

ג'ון ביצע את חיתוך החלקים לארון האליפטי של סטיבן המפסון

תחליף לעבודות ראוטר מסובכות - ישנם מקרים (לא מעטים) בהם עבודה עם ראוטר היא כל כך מסובכת עד שהתהליך הופך ליקר מאוד או לבלתי מעשי. העבודה עם מכונת ה -CNC מאפשרת להתמודד עם פרויקטים מסובכים, בצורה זולה יחסית, ברמות דיוק והדירות גבוהות, עם סיכון נמוך לנגר ולחלק עליו עובדים. הדוגמאות הכמעט מתבקשות - חיתוך אליפסה, חיתוך קשת עם רדיוס מאוד גדול, או חיתוך עקומה המורכבת ממספר קשתות - הכל ניתן לביצוע עם ראוטר וגי'גים, אבל זה ממש לא להיט. ג'ון אומר כי במהלך השנה הוא מצא עצמו משתמש פחות ופחות בראוטר (מוחזקת ידנית או בתוך מוחזק בשולחן), ופונה יותר ויותר למכונת ה - CNC.

לוחות הגשה למסעדה

ייצור סדרתי של חפצים - אמנם לא מדובר כאן בעבודות של נגר אומן, אבל מדובר במקור הכנסה טוב שמזרים כסף נחוץ לעסק. מדי פעם פונים אל ג'ון עסקים מקומיים כדי שייצר סדרות קטנות של חפצים - מגשים, מסגרות לתמונות, וכיו"ב. ג'ון לא "מחפש" את העבודות הללו (והוא גם לא מוכר באופן ישיר את המוצרים), אבל כשהעבודות מגיעות הוא מאוד שמח על ההכנסה הקלה והרווחית.

נסיים את הרשומה בדוגמא שהיא איפשהו באמצע - משהו בין נגרות אומנותית ויצירת חפצים. קופסא שג'ון בנה עבור יבואן קפה - תיכנון באמצעות מחשב, כירסום באמצעות מכונת ה - CNC, והתקנה ידנית של הצירים, המגנטים לסגירה והפקקים.

בשבוע הבא נרחיב את הדיבור על מכונות CNC, וננסה לברר למה הן כל כך מכעיסות נגרים "אמיתיים".

מדור פרסומי

לרגל הבחירות המתרגשות עלינו החליטה "התאחדות דלתות הטמבור" (הד"ט) לנסות ולהכניס נציג משלה לבית המחוקקים. במשך שבועות נוהל משא ומתן עם מספר מפלגות על מנת להשיג שיריון במקום ריאלי לנציג הד"ט, אך ללא הצלחה. מרכז הד"ט התכנס, ולאחר דיון סוער התקבלה החליטה לרוץ לכנסת ברשימה עצמאית. הם מצאו רשומה נושנה שלי שאיזכרה אותם, ולפיכך פנו אלי בבקשה שאקדיש להם רשומה מפורטת יותר.

לא שאנחנו תמיד מבינים בעד מה אנחנו מצביעים, אבל בכל זאת - במה מדובר?

דלת טמבור היא משטח המורכב מכפיסי עץ המחוברים לכדי משטח באופן שמאפשר את גמישותו (במימד המקביל לכפיסים). המשטח נוסע בתוך שתי מסילות מקבילות (החרוצות בארון), שמדריכות את תנועתו.

שמענו שדלתות טמבור הן "הסוד השמור של עולם הנגרות" - האמנם?

דלתות טמבור הן הפתרון העדיף למצבים בהם רוצים לסגור ולפתוח ארון, אבל אין מספיק מקום לתנועת הדלתות. בדומה לדלתות הזזה - גם דלתות הטמבור נעות בתוך מסילות, אך הן "נעלמות" ומותירות את הארון פתוח לרווחה. דלתות טמבור הן פתרון עדיף מבחינה עיצבות עבור פתיחה וסגירה של ארונות רדודים - למשל כאלה שמסתירים מסך טלוויזיה שטוח. דלתות טמבור הן הפתרון העדיף (ובמקרים מסוימים, היחידי) עבור דלתות עקומות - למשל של ארון עם חזית עקומה או עבור כיסוי לשולחן כתיבה. דלתות טמבור מוסיפות אלמנט עיצובי, שמאפשר כר משחקים נרחב (במיוחד לכיוון המודרניזם של אמצע המאה הקודמת).

"התאחדות דלתות ההזזה" טוענת כי יש מצבים בהם אתם פשוט לא רלבנטיים - הכצעקתה?

גם לדברים מצוינים (כמו דלתות טמבור) יש מגבלות. יש מגבלה על הגובה של דלת טמבור. משהו בסביבות 80 ס"מ הוא הגובה המקסמילי. יש מגבלה על הרוחב של דלת טמבור. משהו בסביבות 120 ס"מ הוא האורך המקסימלי. שתי המידות המירביות האלה תלויות בחומר הגלם, בצורת הבנייה, והאם הדלת אופקית או אנכית. אם אנחנו כבר בעניין של חשיפת החסרונות, נגלה לכם סוד - דלתות הטמבור לא באמת "נעלמות" - הן נעות הצידה ואחורה, ותופשות נפח בצדדים ובחלק האחורי של הארון.

כל כך הרבה יתרונות , כל כך מעט חסרונות - איך זה שנתקלים בכל כך מעט דלתות טמבור?

ההסבר פשוט - דלתות טמבור עולות יותר. תהליך התיכנון, הבנייה וההרכבה של הרהיט והדלתות מסובך, דורש מיומנות גבוהה, ואורך זמן רב. סיבוכיות, מיומנות וזמן מיתרגמים - בסופו של דבר - לעלות גבוהות יותר לנגר, ולמחיר גבוה יותר לצרכן.

לתהליך התיכנון הרגיל של הרהיט יש להוסיף את תיכנון המסילות, את תיכנון הדפנות והגב הכפולים שיסתירו את דלתות הטמבור, ואת תיכנון דלתות הטמבור עצמן וההתאמה בינן לבין המסילות.

כפיסים משתלבים

כאמור, דלתות הטמבור בנויות כפיסי עץ המחוברים לכדי משטח באופן שמאפשר את גמישותו. קיימות מספר שיטות ליצירת המשטח: באופן מסורתי מודבקים כפיסי העץ על גבי יריעת בד. שיטה נוספת (פחות מקובלת) היא קשירת הכפיסים באמצעות מספר חוטים שמושחלים בחורים שחוררו לרוחבם. ניתן גם לשלב את שתי השיטות במקרים בהם צופים לעומס רב על הדלתות. פתרונות מודרניים (המבוצעים באמצעות ראוטר וכרסומים יעודיים) יוצרים כפיסים המשתלבים זה בזה.

אפשרויות לחתך רוחב של כפיסים

ברוב המקרים משפעים / מעגלים את הקצוות הקדמיים של הכפיסים. מבחינה שימושית - הורדת הקצוות מאפשרת רדיוס סיבוב קטן יותר. מבחינת המראה - הורדת הקצוות עוזרת להסיט את תשומת הלב מכך שמדובר בכפיסים (שלא תמיד נסגרים באופן מושלם). אם דלת הטמבור צריכה לנוע לאורך עקומה בצורת S (כלומר הדלת צריכה להתקער ולהתקמר) - משתמשים בכפיסים בחתך רוחב של (פחות מ) חצי עיגול.

רוחב הכפיסים נע בטווח שבין 6 ל - 20 מ"מ. עובי הכפיסים נע בטווח שבין 5 ל - 8 מ"מ. מקובל כי רוחב המסילה בה נוסעים הכפיסים הוא כ - 5 מ"מ ועומק המסילה כ - 4 מ"מ. אם הכפיסים בהם משתמשים עבים יותר מרוחב המסילה, יש להצר את הקצוות שלהם וליצור כמעין מדרגה. אפשר למקם את המדרגה מלפנים או מאחור. יש להקפיד כי הדלת תנוע על החלק התחתון של הכפיס ולא על הכתף של המדרגה. יש להקפיד כי הבד האחורי לא ייכנס לתוך המסילה. ככל שהכפיסים צרים יותר ודקים יותר נוצרת גמישות (רצויה) לאורכה של הדלת וגמישות (בלתי רצויה) לגובהה של הדלת.

חתך צד של דלת טמבור (בכחול) בתוך מסילה שבתחתית הארון (בכתום) - מדרגה קדמית ואחורית

אני מניח כי אתם מתחילים להבין למה דלתות טמבור הן די נדירות. נניח כי אנו צריכים שתי דלתות ברוחב 60 ס"מ כל אחת - בסה"כ כמאה כפיסים. צריך לחתוך אותם, לשפע אותם, להדביק אותם (או לחורר אותם), וליצור בהם מדרגה. ההתעסקות הזאת מצריכה מיומנות גבוהה, כרוכה בפחת גדול, ולוקחת הרבה מאוד זמן.

אבל בזה לא תמו הצרות. אנחנו צריכים גם שני מעצורים עבור כל דלת - מעצור עבור הסגירה ומעצור עבור הפתיחה. מעצור עבור סגירה נחוץ במקרים שבהם יש שתי דלתות הנסגרות זו כלפי זו. אנחנו צריכים לדאוג שהם ייעצרו בצורה מדויקת במרכז החזית. הפתרון המקובל הוא הוספת מעצור נסתר בתוך המסילות. מעצור עבור פתיחה נחוץ על מנת שהדלת לא "תברח" לתוך המסילה ותעלם מן החזית. פתרון אחד הוא להוסיף מעצור "בסוף" המסילה. פתרון אחר הוא להשתמש בידית של הדלת בתור המעצור - עפי"ר הידית היא כפיס רחב יותר ועבה יותר (שלא יכול "לקחת את הסיבוב").

דלת טמבור טובה היא דלת שאיננה "כלואה" בתוך הארון - דלת שניתן להוציא ולהכניס גם לאחר הדבקת הארון. על מנת לאפשר זאת יש להוסיף למסילה הסתעפות אחורית שמאפשרת הכנסה / הוצאת של הדלת. בנוסף, יש לדאוג לחיבור הידית לאחר הכנסת הדלת, ולאפשר את פירוקה בעת הצורך.

הנה שני תרשימים של מסילה וחלק מדלת טמבור. נקודת המבט היא מגב הארון קדימה. ניתן לראות את המעצורים האחוריים באדום, את ההסתעפות האחורית של המסילה בצהוב, את המעצור הקדמי בירוק, ואת כפיס הידית / המעצור בכחול. למען הפשטות התעלמתי מגב הארון. (הערה למתקדמים - המעצורים האחוריים וההסתעפויות נמצאים הן במסילה העליונה והן במסילה התחתונה. לעומת זאת, המעצור הקדמי נמצא רק במסילה העליונה (בניגוד לתרשים), ואז כפיס הידית כן מכיל את הברך שרצה במסילה התחתונה, אבל לא מכיל את הברך שרצה במסילה העליונה).

מה עוד? לא לשכוח ששתי המסילות (העליונה והתחתונה) חייבות להיות מקבילות לחלוטין - סטייה של מילימטר והדלת מתחילה לגמגם. בכלל, חריצת המסילות היא משימה "מעניינת" למדי, שתושאר לקוראים בתור תרגיל אישי. אסור לשכוח, כמובן, את הדפנות ואת הגב הכפולים, שמטרתם הסתרה והגנה על הדלתות הנפתחות.

בהערכה זהירה, העלות של בניית ארון עם דלתות טמבור היא כפולה מהעלות של בניית אותו ארון עם דלתות רגילות או עם דלתות הזזה.

נסיים בדוגמא לא כל כך שגרתית - פתרון מעניין של Tage Frid עבור דלתות של ארון פינתי (תלוי) - דלתות הזזה טמבוריות. מדובר בארון שנבנה בשנת 1955, ושמופיע בספר השלישי של התנ"ך שלו. האיכויות של הארון והמעמד של היוצר לא בילבלו את הקונים. הארון נמכר לאחרונה במכירה פומבית בסכום של 2,000 דולר.

sic transit gloria mundi

פוליטיקה של כלים

לפני שבועיים זכינו לביקור של שועי המדינה, שהתכנסו במדרשה לרגל האזכרה הממלכתית לדוד בן-גוריון. מתן הכבוד לאיש ולמורשתו נמהל (כמדי שנה) בנאומים פוליטיים מלאי פאתוס. בימים כתיקונים אחוזת הקבר צנועה, פשוטה, יפה, משתלבת בנוף המרהיב, ובעיקר נגישה. אין גדרות, אין מגבלות על ימי ושעות הביקור, יש שלט קטן המבקש (בנימוס) להימנע מאכלייה ומשתייה, ולהוליך כלבים ברצועה. בימי אזכרות ממלכתיות הופכת אחוזת הקבר וחלקים לא קטנים מהמדרשה לשטח "סטרילי" - לפי מילון אבן-שושן מדובר בשטח "מעוקר, מנוקה ומחוטא מחידקים, שהומתו בו כל החידקים בשיטת חיטוי". האזור הסטרילי מוקף גדרות אטומות וגבוהות, אין יוצא ואין בא. מי שחפץ ליטול חלק בטקס (ואיננו נמנה עם שמנתא וסלתא של המדינה או לחילופין איננו תלמיד בתיכון לחינוך סביבתי) עובר בדיקות בטחוניות קפדניות. המנהיגים מגיעים בסמוך אל השטח הסטרילי באמצעות מסוקים, שגם מפנים אותם בתום הטקס.

אני מסכים - הזמן של האנשים האלה באמת יקר, והאיומים הבטחוניים אמיתיים. בכל זאת - קשה שלא להשוות בין אחזות הקבר במצבה הנגיש לאחוזת הקבר במצבה הסטרילי. יש כאן קבוצה של אנשים שמבלה חלק גדול מחייה בשטח סטרילי - הם לא קונים בסופרמרקט (ומתעצבנים מהלכלוך על הרצפה), הם לא מנסים לקבוע תור לקלינאית תיקשורת (ומועברים ממזכירה למזכירה למזכירה), הם לא מתקשרים לבנק לברר בקשר לעמלה (ומתעצבנים, ומתעצבנים עוד יותר כשהעמלה יורדת בחצי אחרי שלוש דקות), הם לא הולכים ברחוב (ונופלים על מרצפת בולטת הישר אל מזכרת שכלב השאיר), הם לא מפעילים את האזעקה בבית בכל פעם שהם קופצים לשכנים (בשביל הביטוח, לא בשביל לעצור את הפורצים), והרשימה של ה"הם לא" עוד ארוכה. מדובר באנשים שחיים דרך סוכנות תיווך, אנשים שהעולם מתווך עבורם.

מי שחושב שאנחנו, פשוטי העם, חיים את העולם בלי תיווך פשוט טועה. כפי שיובל נח הררי מציין בספרו "קיצור תולדות האנושות", במהלך החיים שלנו אנחנו מחזיקים כמה מיליוני חפצים. אכילה מתווכת באמצעות כלי אוכל, אריזות מזון, אמצעי תובלה, כלים חקלאיים. משחקים מתווכים באמצעות צעצועים, מתקני שעשועים, איצטדיונים. יחסים רומנטיים מתווכים באמצעות טבעות, מתנות, מסעדות, מלונות, מיטות, אמצעי מניעה, אולמות חתונה. הדת היהודית מתווכת באמצעות בתי כנסת, ספרים, טליתות, כיפות, מזוזות, פמוטים. גם אנחנו חיים את החיים שלנו דרך סוכנות תיווך, גם עבורינו העולם מתווך.

במשך מיליוני שנים חיינו אנחנו ואבותינו בלי תיווך. חבורות הציידים-לקטים היו עשירות בידע עמוק ונרחב על הסביבה שלהן, אבל עניות בכלים ובחפצים. מדובר בחבורות נוודים, שחיו מצייד (בעיקר על ידי הגברים) של חיות, ומליקוט (בעיקר על ידי הנשים) של פירות, קטניות ושאר ירקות. תרבות הציידים-לקטים התקיימה במשך מיליוני שנים עד לפרוץ המהפיכה החקלאית, לפני כ - 12,000 שנה. המהפיכה החקלאית התאפיינה בביות צמחים ובעלי חיים, ובמעבר לישובי קבע. המהפיכה החקלאית היא שהביאה עלינו את מהפכת התיווך. הביות גרר צורך בכלים ובחפצים רבים, והמעבר לישובי קבע איפשר את צבירת הכלים והחפצים הללו. לא רק שהשתעבדנו לעבודה החקלאית, השתעבדנו גם לשימוש בכלים ולצבירת חפצים.

נדמה לי, כי נגרים (ובעיקר נגרים חובבים) תופסים מקום מכובד ביותר ברשימת המשתעבדים לכלים. הרוב המכריע של "שיחות הנגרים" עוסק בכלים. כידוע לכל, רהיטים הם תוצר לוואי של קניית, אחזקת, בניית, ולעיתים אפילו שימוש בכלים. זה לא שהם בעניין של איסוף כלים, הם פשוט רוצים שיהיה להם מגוון גדול שממנו יוכלו לבחור את הכלי המתאים ביותר. אז הנה כמה הערות (רציניות, לשם שינוי) בנושא הצטיידות בכלים.

• אם מסתכלים על כלי מסוים, כמעט תמיד ניתן לחלק את ההיצע לשלוש קבוצות - (1) איכות נוראית במחיר מצחיק (2) איכות בינונית במחיר בינוני (3) איכות מופלאה במחירים מוטרפים. אין טעם להוציא (הרבה או מעט) כסף על קנייה של כלי מהקבוצה הנוראה או מהקבוצה המופלאה. כמעט תמיד, כלי בינוני הוא מספיק טוב. בקבוצה הבינונית - בדרך כלל, ככל שמשלמים יותר מקבלים מוצר טוב יותר.
• אין טעם לקנות כלי אם לא יודעים או לא מתכוננים ללמוד איך להשתמש בו. אם כבר קונים משקולת - עדיף מזהב.
• אמנם כתוב "ישן מפני חדש תוציאו", אבל בכל הקשור לכלי נגרות זה לאו דווקא נכון. במקרים רבים, כלים ישנים מתמודדים בכבוד רב עם כלים חדשים. תהליך הקנייה מסובך יותר ולעיתים נדרשת עבודת שיפוץ, אבל התוצאה עשויה להיות טובה מאוד.
• חייבים להתעלם ממסכי עשן של "מלל שיווקי". צריך להבין מה באמת חשוב לעבודה, מה נחמד שיהיה, ומה פשוט לא משנה. (אני מבקש שתביאו לי נגר מקצועי אחד שבאמת אכפת לו אם הלהב של המקצועה שלו עשוי A2 או O1 או PM-V11).
• לא לקנות כלי בלי לנסות אותו, ועדיף התנסות ארוכה ורצינית. לכל הפחות, לקבל חוות דעת על הכלי ממישהו שסומכים עליו ושהתנסה בעצמו בשימוש בכלי. לא להסתמך על סקירות מקצועיות - מה שסבך האינטרסים בעולם הסקירות כבר שכח, יחסי ההון-שלטון במדינת ישראל עוד לא למדו.
• השקעה בקורס טוב או בספר טוב עשויה להיות מועילה יותר מרכישת כלי כזה או אחר. אם לא יודעים לדוג - אין מה לקנות עוד חכה (משוכללת ויקרה).
• לא תמיד צריך לקנות כלים - אפשר גם לבנות לבד. יש מקרים בהם זה הכרחי (ג'יגים מיוחדים), יש מקרים בהם זה הגיוני (שולחן ראטור), יש מקרים בהם זה אפשרי (מקצועה), ויש מקרים בהם זה פשוט מופרך (מסור שולחן). צריך להכיר ביתרונות ובחסרונות של בנייה עצמית - פרויקטים "מגניבים" לא מניבים בהכרח כלים טובים.
• כדאי לזכור שכל חצאי האלים של עולם הנגרות עבדו עם כלים שהיו פחות מוצלחים ממה שיש כיום לכל נגר חובב. בכל זאת הם הצליחו לבנות רהיטים בכלל לא רעים. איך לומר בעדינות - ריבוי כלים נהדרים לא מבטיח יצירת רהיטים מדהימים.

באופן די מפתיע, אני בהחלט נאמן לעצות שאני נותן. יש לי לא מעט כלים (בריטיים) משומשים, והכלים החדשים שאני קונה הם בחלק העליון של הרמה הבינונית. (כמעט ש) אין לי כלים שמונחים ללא שימוש, וגם אין לי כלים "כפולים" (תלוי כמובן איך סופרים). אני מתעלם מסקירות מקצועיות - ראיתי במו עיני את הידיים רוחצות זו את זו. אני מאמין גדול בלמידה מאנשים בשר ודם, במיוחד בכל הנוגע למיומנויות בסיסיות. בתור מי שחזה בהרבה אמריקאים שהיו מצוידים בכמות כלים שהייתה יכולה לשמש מספר נגריות קטנות, אני יכול להעיד שאם קיים איזשהו מיתאם בין כמות הכלים לאיכות הרהיטים, הרי זהו מיתאם שלילי.

ונסיים בדוגמא קיצונית במקצת - מקצועה מספר A13 תוצרת Karl Hotley במחיר שווה לכל נפש 7,399.95 דולר אמריקאי. יש לאן לשאוף.