ספר, חדשות ויצירה - מאכזב, טובות ומדהימה

הקוראים הנאמנים יודעים כי יש לי חיבה יתרה לרהיטים מודרניים - אלה שהיו נפוצים במערב אירופה בשנות החמישים והשישים, ושטפו את הארץ (באיחור אופנתי) בשנות השישים והשבעים. את השנים "החשוכות" של הריהוט הבריטי הזכרתי ברשומה אודות חברת ercol. השנים "החשוכות" החלו בשנת 1942 עם הקמתה של "הוועדה המייעצת לרהיטים שימושיים" וכינונה של תוכנית "הרהיטים השימושיים" (utility furniture) - תוכנית שהיוותה הלאמה מוחלטת של תעשיית הרהיטים הבריטים. עשר שנים לאחר מכן, בדצמבר 1952, בוטלה סוף-סוף התוכנית.

בשנת 1953 החלה חברת E-Gomme לייצר ולשווק קו רהיטים חדש ומודרני בשם G-Plan. החברה הציגה עיצובים חדשניים, שעמדו בניגוד לעיצובים של "הרהיטים השימושיים". החברה חידשה בשני תחומים נוספים. הראשון - החברה יצרה משפחה של מוצרים תחת קו עיצובי אחד, והתחייבה כי הרהיטים יהיו זמינים לאורך מספר שנים. השני - החברה יצרה מותג משל עצמה, והשקיעה רבות בפירסום (בקולונוע ובעיתונים) ישירות ללקוחות הקצה. בסוף שנות החמישים הפכה E-Gomme לאחת מחברות הרהיטים הגדולות בבריטניה. בשנות השישים החלה החברה גלישה ארוכה וכואבת במורד, עד שהיא נמכרה בשנת 1987, ונמכרה שוב שלוש שנים לאחר מכן. בשנת 1996 פוצלה החברה - חברת רהיטים סקוטית קנתה את המותג ואת הזכות להשתמש בעיצובים, ואילו חטיבת הרהיטים המרופדים (= ספות) הפכה לחברה עצמאית.

בשבוע שעבר הגיע אלי הספר The G-Plan Revolution. במילה אחת - מאכזב. היבטים היסטוריים - דלים, היבטים עיצוביים - דלים עוד יותר, היבטים טכניים - פשוט לא קיימים. גם למי שמסתפק בבהייה בתמונות של רהיטים צפויה אכזבה מרה. הכל עטוף בעטיפה עיצובית מ-גניבה, במלעיל ובמובן הרע של המילה. בקיצור - הסתפקו בשיטוטים במרשתת, ואל תקנו את הספר. אם אתם ממש חייבים לעיין בספר - פנו אלי, ואשמח להשאיל לכם אותו.

חדשות טובות מגיעות אלינו מארצות הברית הרחוקה. החדשות עוסקות בנייטרליות של רשת האינטרנט (Net Neutrality). באחת הרשומות הקודמות כתבתי על פסיקה של בית המשפט הפדרלי לעירעורים בקולומביה לפיה אין לרשות התקשורת הפדרלית (FCC) סמכות לכפות על חברת Verizon נייטרליות של הרשת. ניתן לומר בזהירות כי המצב עומד להשתנות. יושב הראש של הרשות, תום ווילר, הודיע כי בכוונתו לשנות את הסיווג של תקשורת פס רחב מסיווג של "שירותי מידע" (information services) לסיווג של "שירותי תקשורת" (telecommunication services). שינוי הסיווג יכפיף את ספקי התקשורת בפס רחב לרגולציה של רשות התקשורת הפדרלית, ויאפשר לרשות לכפות על הספקים נייטרליות ברשת.

איך זה קרה? הרבה מאוד בזכות לחץ ציבורי. המודעות הציבורית עלתה בעקבות התקשורת, ובמיוחד בעקבות העלאת הנושא בתוכניות הבידור/חדשות שזוכות לפופולריות גבוהה בארצות הברית, בעיקר בקרב הצעירים. בעקבות העלאת הנושא על ידי John Oliver בתוכניתו Last Week Tonight היו למעלה ממיליון (!) פניות לאתר של ה - FCC, שתבעו לפעול למען הנייטרליות של הרשת. בהמשך אורגן "יום האטת הרשת" (Internet Slowdown Day) - יום שבו אתרים רבים שינו את העמוד הראשי שלהם לסמליל של "עמוד בטעינה" על מנת להמחיש מה יקרה אם הרשת תאבד את הנייטרליות שלה. בעקבות יום ההאטה היו 770 אלף פניות לאתר של ה - FCC, שהצטרפו ל - 300 אלף פניות בטלפון, ובנוסף נשלחו מעל לשני מיליון דוא"לים לחברי קונגרס.

הקרב רחוק מלהיות מוכרע. הרפובליקאים בבית הנבחרים מנסים להעביר כרגע חוק שישלול מה - FCC את הסמכות לשנות את הסיווג של תקשורת הפס הרחב. מנגד, הנשיא אובמה הודיע כי אם החוק אכן יעבור, הוא יטיל עליו וטו. ועד שהקרב יוכרע - אתם מוזמנים לצפות בג'ון אוליבר - זה באנגלית, זה ארוך, אבל זה חשוב ומצחיק עד דמעות.

נשוב לנגרות, ונסיים ביצירה מדהימה של Yuri Kobayashi. את יורי, נגרת יפנית מופלאה, הזכרתי כבר מספר פעמים בעבר, ומי שעוד לא ביקר באתר שלה - מוזמן לעשות זאת עכשיו. יורי שלחה לי השבוע תמונה של היצירה האחרונה שלה. מדובר בביצה חלולה שמורכבת מחבתנות (coopering) של פלחים דקים שכופפו לאחר שהושרו במים. לביצה הבלתי מושלמת, כיאה לאסתטיקה של הוואבי-סאבי, הוצמדו 111 אנטנות / רגליים שנחרטו עם מוקדים משתנים. היצירה עשויה כולה מילה (ash), ומידותיה: 68 * 76 *76 ס"מ.

הביצה שהתחפשה, יורי קובאישי

רשומה מעלת אבק (חלק ב')

כל פוליטיקאי מתחיל יודע שאם הוא רוצה לספר סיפור טוב, הוא צריך לעשות שני דברים - להפוך את הסיפור לאישי ולהגזים (personalise and exaggerate). נשאיר את ההגזמות לפוליטיקאים, אבל נוסיף נופך אישי לרשומה הקודמת.

בכל פעם שאני נחשף לאבק של אלון אני מקבל גירוי מעצבן בכפות הידיים. לא מדובר במשהו דרמטי, והגירוי חולף כמה שעות לאחר תום החשיפה, אבל בכל זאת - זה די מעצבן ומפריע לעבודה. בכל פעם שאני נחשף לאבק של עץ שמשווק תחת המותג "רוזווד" אני סובל מגירוי באף (= התעטשות נמרצת), מגירוי בעיניים (= דמיעה נמרצת) ומצריבה בגרון. אני מכיר באופן אישי נגר מכובד (רוצה לומר - אין מדובר ב"מישהו" שהוא חבר של השכנה של הדודה של גיסתי) שנחשף לאבק של "רוזווד", סבל מתגובה אלרגית חריפה, בילה מספר ימים בבית חולים ועוד מספר לא מבוטל של ימים בבית. בכל פעם שאני נחשף לאבק של עץ שמשווק תחת המותג "פאדוק" אני סובל מגירוי באף. דווקא ארז הלבנון וצפצפה לא עושים עלי רושם.

אז מה עושים? מצמצמים ככל הניתן את החשיפה לאבק על ידי שימוש במערכת לשאיבת אבק, מערכת לסינון אוויר, נשמיות ולבוש מגן. העצות המובאות כאן מיועדות לטווח הנגרים שבין "החובב" לבין "המקצוען הבודד". אינני מתיימר להיות מומחה לבטיחות ולגהות. בסופו של דבר, מתוך נאמנות לאתוס הישראלי, כל אחד יעשה מה שהוא מבין.

מערכת שאיבת אבק

הדרך הטובה ביותר לצמצם את החשיפה לאבק היא לתפוש אותו קרוב ככל הניתן למקום בו הוא נוצר, והדרך הטובה ביותר לתפוש אותו הוא באמצעות מערכת שאיבת אבק. באופן כללי, מערכת שאיבת אבק מורכבת מחמישה חלקים:

1. מאוורר - מייצר את זרם האויר, שגורם לשאיבת האבק.
2. מערכת צינורות - מקשרת בין המאוורר לבין הכובעים.
3. כובעים - התקנים הנמצאים במקום בו נוצר האבק, ותפקידם לתפוש את האבק. בחלק מן המקרים הכובע הוא חלק מן המכונה (המכשיר), ובחלק מן המקרים הוא תוספת למכונה.
4. מסנן (פילטר) - תפקידו לסנן את האוויר המאובק, להותיר את האבק בתוך המערכת ולשחרר אוויר נקי החוצה.
5. מפריד (ציקלון) - תפקידו להפריד את הנסורת מן האבק, לפני ההגעה אל המסנן. כך משפרים את יעילותו של המסנן ומאריכים את חייו.

בסדנאות קטנות מדובר לרוב במערכת פשוטה עם חיבור אחד לכובע, שמניידים אותה בין המכונות השונות. לעיתים, בנוסף למערכת הניידת, ישנה מערכת נייחת שמחוברת באופן קבוע למכונות הגדולות (מסור, מקצוע עליון, וכיו"ב). חשוב לשים לב לנקודות הבאות:

• התאמה של הספק המערכת (ובעיקר של המאוורר) לכמות האוויר והאבק אותה יש לפנות. לשואב אבק ביתי אין שום סיכוי להתמודד עם קרייזיק גדל מידות. שאלת ההתאמה מסובכת יותר אם המערכת מחוברת עם צנרת קבועה למספר כובעים בו-זמנית.
• צינורות ארוכים, בעלי קטרים משתנים, מפותלים, בעלי פניות חדות מקטינים באופן משמעותי את הספק המערכת.
• הכובע הוא פשרה בין הרצון לתפוש כמות מירבית של אוויר ואבק לבין נוחות ובטיחות העבודה. צריך להשתדל ולבחור במכשירים עם כובעים שמהווים פשרה טובה, או לחילופין - לקנות או לבנות באופן עצמאי כובעים שכאלה. אני לא מצליח להבין מדוע, במאה ה-21, נגרים מוכנים עדיין לקנות ראוטר בלי חיבור סביר למערכת שאיבת אבק.
• אין שום טעם לצייד את המערכת במסנן "אטומי" אם היא לא מיועדת לכך. באופן כללי - ככל שהמסנן בעל יכולת הפרדה טובה יותר, הספק המערכת יורד. אין טעם "לחנוק" את המערכת עם מסנן לא מתאים.
• מומלץ מאוד להשתמש במפריד אם המערכת מחוברת למכונות שמייצרות הרבה נסורת (מסור שולחן). אם המכונות מייצרות רק אבק (משייפת) - המפריד מיותר, אבל איננו מזיק.
• מומלץ למקם את מוצא המערכת מחוץ לסדנא (וזה לא שאנחנו לא אוהבים את השכנים). המערכות הללו רחוקות מלסנן את כל האבק, ואם אפשר להיפטר משאריות האבק מחוץ לסדנא - עדיף.
• יש להקפיד על תחזוקה של המערכת - ניקוי פילטרים, ניקוי מיכלי / שקי אגירה, תקינות צינורות וכובעים.

מערכת סינון אוויר

מערכות סינון אוויר מהוות "קו הגנה שני". הן מיועדות ללכוד את החלקיקים שנמלטו ממערכת שאיבת האבק, ומצאו דרכם אל אוויר הסדנא. המערכות בנויות ממאוורר ומערכת פילטרים בעלי כושר הפרדה גבוה. המערכות, שמונחות על גבי משטח או תלויות מן התקרה, נבדלות זו מזו בהספק שלהן וברמת הסינון שלהן (וגם .. ברעש שהן מפיקות, בנוחות ניקוי והחלפת הפילטרים, ובמחיר).

קיים ויכוח האם מותר (כדאי) להפעיל את מערכות סינון האוויר בשעה שנמצאים בסדנא, או שיש להפעילן רק לאחר היציאה מן הסדנא. המצדדים בהפעלה "אחרי" טוענים כי בעצם פעולתן המערכות גורמות לסיחרור האוויר והאבק, מה שמגביר את החשיפה של הנגר לאבק, שאחרת היה שוקע מטה.  המצדדים בהפעלה "תוך כדי" טוענים כי מדובר בחלקיקי אבק כל כך קטנים שממילא אינם שוקעים מטה, ולכן עדיף להיפטר מהם מהר ככל הניתן.

היצרנים ואירגוני התקינה אינם מספקים המלצה חד-משמעית בנושא, והם מעדיפים לשמור על עמימות. בסדנאות שעבדתי בהם היה מקובל להפעיל את המערכות רק לאחר היציאה מן הסדנא, אבל לא הייתה הוראה חד-משמעית לא להפעיל אותן "תוך כדי". בכל אופן, מדובר בהפעלה ממושכת - גם כשמדובר במערכות גדולות ומקצועיות הן אמורות לפעול במשך מספר שעות על מנת להגיע לאוויר "נקי".

נשמיות

מטרתן של הנשמיות היא למנוע מחלקיקי האבק להיכנס אל תוך מערכת הנשימה. רוב הנשמיות מיועדות לשימוש חד-פעמי, או למספר קטן של שימושים. הנשמיות מגיעות בשלושה מקדמי הגנה - 4, 10, 20 (מסיכות הגנה מגיעות עד למקדם הגנה של 40, והן גם מספקות הגנה לעיניים). מקדם ההגנה המומלץ עבור עבודות נגרות הוא 20.

•  עבור רוב פעולות הנגרות - עבודה עם מערכת שאיבת אבק תקינה חוסכת את הצורך בנשמית.
• בכל פעולה הכרוכה בשיוף (ידני או ממוכן) מומלץ להשתמש בנשמית.
• בכל פעולה הכרוכה בטיפול באבק (ניקוי מערכת השאיבה, ניקוי מכונות וכיו"ב) מומלץ להשתמש בנשמית.
• בעבודה עם עץ בעל פוטנציאל רעילות גבוה מומלץ להשתמש בנשמית.
• חשוב להשתמש בנשמית שמתאימה למבנה הפנים ואוטמת היטב.
• חשוב להחליף את הנשמית על פי הוראות היצרן.

לבוש מגן

מטרתו של לבוש המגן היא למנוע מגע של העור עם האבק. כאשר עובדים עם עץ בעל פוטנציאל רעילות גבוה מומלץ לעבוד עם בגדים ארוכים, כפפות ומשקפי מגן או מסיכת פנים. יש להימנע מבגדים שיכלאו אבק בינם לבין העור. יש להקפיד על ניקוי הבגדים בצורה שתבטיח פיזור אבק מזערי.

קשה לראות, אבל שם מאחור נמצאת נגריה (וויקיפדיה)

לסיכום

• אל תעבדו בלי מערכת שאיבת אבק מתאימה ומתוחזקת כהלכה. אם אין לכם מערכת כזאת - לכו לקנות (או לבנות) עכשיו. מגע של אבק במערכת הנשימה מסוכן לא פחות ממגע של להב המסור באצבע.
• אם אתם משייפים או מתעסקים עם אבק - אל תעבדו בלי נשמית מתאימה ותקינה.
• לא מזיק להצטייד במערכת סינון אוויר, אבל ממש לא חייבים.
• במקרים מועדים לפורענות - הצטיידו בלבוש מגן הולם.

רשומה מעלת אבק (חלק א')

נפתח במסע היסטורי, נעצור לאתנחתא מוסיקלית-בלשנית, ונמשיך במסע הפחדה.

ממלכת שומר, 2,500 לפני הספירה - החשבוניה הראשונה מוצגת לעולם. מדובר בלוח עם חריצים מקבילים - כל חריץ מייצג חזקה אחרת. השומרים השתמשו בבסיס 60, כך שהחריץ הראשון ביטא אחדות, החריץ השני ביטא 60-ות, החריץ השליש ביטא 3,600-ות, וכן הלאה. בחריצים הונחו חפצים קטנים, אשר שימשו בתור מונים (כלומר, ייצגו את הספרות). ריבוי החפצים (בשל הבסיס הגדול) והעובדה שהם הונחו באופן חופשי בתוך חריצים סיבכו מאוד את השימוש בחשבוניה, והיא שימשה אך רק לחיבור ולחיסור של מספרים. [עוד על מספרים - ברשומה הישנה "בכל אשמה השיטה"]

ככל הנראה גם המצרים הקדמונים השתמשו בחשבוניות דומות, אבל ארכיאולוגים לא הצליחו למצוא לכך עדויות (נמצאו חפצים שייתכן כי שימשו כמונים). הפרסים החלו להשתמש בחשבוניות בסביבות 600 לפנה"ס, וייתכן שהם אלה שהפיצו את השימוש בחשבוניה לסין ולהודו.

חשבוניה רומאית - שחזור (ויקיפדיה)

אצל היוונים אנחנו מוצאים עדויות לשימוש בחשבוניה במאה החמישית לפני הספירה. מדובר היה בלוח עץ או שיש עם חריצים, שבהם הונחו חלוקי נחל קטנים (Calculi). עד מהרה אימצו גם הרומאים את החשבוניה. הבסיס בו השתמשו היוונים והרומאים היה בסיס עשרוני חצוי, בדומה לספרות הרומאיות שאנו מכירים בהן יש סימון ל - 1, 5, 10, 50, 100 וכן הלאה. החשבוניות של היוונים והרומאים עבדו משמאל לימין (כלומר האחדות היו בצד שמאל), בעוד שהחשבוניות של השומרים, המצרים והפרסים עבדו מימין לשמאל.

חשבוניה סינית בתצורה עשרונית (ויקיפדיה)

העדות הראשונה לשימוש בחשבוניה אצל הסינים הוא במאה השנייה לפנה"ס. לא ברור אם הם פיתחו את החשבוניה באופן עצמאי, או שהיא הגיעה אליהם דרך פרס. בכל אופן, הסינים הם אלה שהביאו את החשבוניה למבנה המוכר לנו כיום - מוטות שעליהם נעים חרוזים. השינוי המבני איפשר לבצע חישובים מורכבים (כפל וחילוק בנוסף לחיבור ולחיסור) במהירות רבה. בחשבוניה הסינית אנו מוצאים חמישה חרוזים ועוד שניים על כל מוט - כך ניתן היה לבצע ביעילות חישובים בבסיס הקסדצימלי (בסיס 16, שהיה מקובל אצל הסינים) חצוי ומאוחר יותר גם בבסיס עשרוני חצוי.

החשבוניה הסינית אומצה ע"י היפנים בשלב מאוחר למדי (המאה ה - 14 לספירה), ומהר מאוד שינתה את תצורתה לארבעה חרוזים ועוד אחד על כל מוט. שינוי ששיקף את המעבר של היפנים לשיטה העשרונית ונטישת השיטה ההקסדצימלית.

החשבוניה הרוסית היא חשבוניה על בסיס עשרוני (מלא). על כל מוט מושחלים עשרה חרוזים, כאשר לצורך הנוחות שני החרוזים האמצעיים בעלי צבע שונה. החשבוניות המוכרות כיום בעולם המערבי (ומשמשות כעזר למידה בבתי ספר) מבוססות על החשבוניה הרוסית ועובדות על בסיס עשרוני מלא.

רגע לפני שאני מאבד את אחרוני הקוראים - אתנחתא מוסיקלית-בלשנית. "מעלה אבק" של להקת טיפקס. מילים ולחן: קובי אוז (וכל קשר לבחירות המתרגשות עלינו - מקרי בהחלט).

איך אומרים "חשבוניה" באנגלית (ובעצם בכל השפות "המערביות") ? Abacus. המילה הגיעה לאנגלית מיוונית (דרך לטינית). המילה היוונית המקורית הייתה ἄβαξ (אני אחסוך לכם את החזרה לשיעורי המתמטיקה. הוגים את זה - abax), ומשמעותה "לוח ציור". מדובר בלוח מכוסה בחול, שעליו ניתן היה לצייר באמצעות מקל (או אצבע). מקורה של המילה היוונית הוא בשפות שמיות. אנחנו מכירים שפה כזאת - עברית. אנחנו מכירים גם מילה כזאת - "אבק". החשבוניות המקוריות היו לוח מכוסה אבק (= abax) עליו סומנו חריצים, שבהם הונחו החפצים.

אנחנו (הנגרים) לא מבינים גדולים בחשבוניות, אבל באבק אין מומחים מאיתנו. אז, זהו, שלא בדיוק. אנחנו מצטיינים בייצור אבק, אבל יש לנו עוד כמה דברים ללמוד בכל הנוגע לנזקים שהאבק עלול לגרום לנו ובאפשרויות לצמצום הסיכון. הגיע הזמן למסע ההפחדה.

כשאנחנו נדרשים לתקנים בנושא בטיחות בעבודה, אנחנו יודעים למה לצפות. התקנים הישראלים נוכחים / נפקדים - או שלא ניתן למצוא אותם, או שהם פשוט לא קיימים. התקנים האמריקאיים מאופיינים באמירות מעורפלות (שמשקפות לחץ של קבוצות אינטרסים שונות) - "אין עדות חד-משמעית ש ... אבל מומלץ ש ...". בצר לנו אנחנו פונים לתקנים הבריטיים של ה - Health and Safety Executive. אפשר להתווכח על תוכנם, אבל לפחות יש תוכן שאפשר להתווכח עליו.

הנה מידע מתוך "דף אינפורמציה" של ה - HSE בנושא הסכנות הכרוכות בחשיפה לאבק של עצים.

• באופן כללי, עצים קשים מסוכנים (רעילים) יותר מעצים רכים. פורניר ולביד הם לרוב תוצר של עצים קשים. שבבית וסיבית הן לרוב תוצר של עצים רכים, אבל החומרים המוספים להם עלולים להיות מסוכנים לכשעצמם.
• זנים רבים יכולים להיות משווקים תחת שם מסחרי אחד. תחת השם rosewood משווקים קרוב לשלושים זנים שונים. אם מישהו מוכר לך רוזווד - ממש לא ברור מה הוא מוכר לך (לרוב, גם לו אין מושג). הקביעה "רוזווד הוא עץ רעיל" היא כל כך כללית ולא מדויקת, שהיא פשוט חסרת טעם. כדי להגביר עוד יותר את המבוכה - אותו זן יכול להיות משווק תחת שמות מסחריים שונים.
• קיימת שונות גדולה בין עצים (specimen) מאותו זן. עץ אחד עלול להכיל הרבה מאוד גורמים רעילים, בעוד שעץ אחר עשוי להכיל מעט מאוד גורמים רעילים.
• קיימת שונות גדולה בתגובה של אנשים שונים לאותה חשיפה לאבק. אדם אחד עלול לפתח תגובה קשה, בעוד שאדם אחר כלל לא יושפע.
• התקן הבריטי מגדיר את החשיפה המקסימלית המותרת במקום עבודה - לאורך שמונה שעות עבודה, אין לחרוג מחשיפה ממוצעת של 5 מ"ג אבק למטר מעוקב אויר.
• האבק עלול לגרום לגירוי של העור. על פי רוב מדובר בגירוי מקומי, שחולף כאשר נפסקת החשיפה לאבק. במקרים חמורים, החשיפה עלולה לגרום לדלקת עור. במקרים חמוירים עוד יותר, החשיפה עלולה להתניע תגובה אלרגית חריפה, שתתפרץ בעת חשיפה חוזרת לאבק.
• האבק עלול לגרום לגירוי של מערכת הנשימה. האבק עלול לגרום לנזלת, להתעטשויות נמרצות, לאף סתום, לדימום באף, ובמקרים נדירים מאוד - לסרטן באף. על פי רוב, הגירוי נפסק כאשר נפסקת החשיפה לאבק. גם כאן, במקרים חמורים יותר עלולה להיות מותנעת תגובה אלרגית חריפה, שתתפרץ בעת חשיפה חוזרת לאבק.
• האבק עלול לגרום לנזק לריאות. החל בהתקפי אסטמה, וכלה בנזק תמידי לתפקודי הריאות.
• האבק עלול לגרום לגירוי של העינים. החל בכאב בעינים, עובר דרך הדמעה, וכלה בדלקת עינים. 
• האבק עלול לגרום לגירוי של הגוף כולו. במקרים נדירים עלול להיגרם גירוי כללי של הגוף - כאבי ראש, בחילות, צמא, צימצום שדה הראיה, וכיו"ב צרות מצרות שונות.
• מספר מחקרים מצביעים על קשר בין חשיפה לאבק לבין פגיעה בתאי זרע ופגיעה במערכת הלימפה (מחלת הודג'קין).

רגע לפני שאתם מוותרים לחלוטין על נגרות, אתם בטח אומרים לעצמכם - אני משתמש בעצים "רגילים", לא יכול להיות שהם מסוכנים. אני מצטער לאכזב אתכם - הנה רשימה מאוד חלקית של עצים "רגילים" עם נזקים בריאותיים מדווחים.

• אדר (maple) - ירידה בתפקודי ריאות.
• אלון (oak) - אסטמה, התעטשויות נמרצות, גירוי עיניים.
• אשא (ash) - ירידה בתפקודי ריאות.
• אשור (בוק, beech) - דלקת עור, ירידה בתפקודי ריאות, גירוי עיניים.
• ארז לבנון (cedar of Lebanon) - גיורי של מערכת הנשימה.
• אורן (pine) - גירוי של העור,ירידה בתפקודי ריאות. 
• צפצפה (poplar) - התעטשויות נמרצות, גירוי עיניים, שלפוחיות על העור.

העצים הפחות "רגילים" גורמים לתגובות הרבה יותר "אקזוטיות" - לימבה גורם לדימום מהאף ומהחניכיים, ארז אדום גורם לנזק למערכת העצבים המרכזית, פאדוק גורם להקאות ולהתנפחויות של אברים, וונגה גורם לנזק למערכת העצבים המרכזית ולהתכווצוית בטניות, יו גורם לכאבי ראש, ירידה בלחץ דם ופגיעה בתפקוד לבבי.

אז מה עושים ? מחכים לרשומה הבאה שתציע כמה דרכים להקטין את הסיכון. שבוע טוב.

צעצועים לקטנים ולגדולים

הוא נולד בשנת 1886. בתחיל דרכו הוא הוכשר כחנווני, אך המשיך כשוליה בתחום הצורפות. בשנת 1919 נולד לו בנו הראשון - אוטו (Otto), והשאר - היסטוריה. Kay Bojesen התחיל להשתעשע ביצירת צעצועים מעץ עבור בנו, לא מעט בהשפעת הצעצועים שאביו שלו (שהיה מוציא לאור של עיתון דני סטירי) הכין עבורו בעת היותו ילד. בויסן שאף ליצור צעצועים פשוטים, יפים, ועמידים. צעצועים שישקפו את הדרך בה הילד רואה את העולם, שיעודדו אותו לשחק, ושיעוררו בו חיוך - The lines need to smile.

בויסן עיצב וייצר צעצועים רבים. אוסף החיות נחשב בעיני רבים לגולת הכותרת של עבודתו. בשנת 1934 הוא עיצב את כלב התחש. בשנת 1951 הצטרף הקוף, ולאחריו הדוב בשנת 1952, הפיל בשנת 1953, וההיפופוטם בשנת 1955. בשנת 1957, שנה לפני מותו של בויסן, הצטרפה לחבורה גם הארנבת (הזכויות לכל התמונות שייכות ל - Rosendahl Design Group).

חביבם של בויסון והקהל היה, ועודנו, הקוף. האישיות שבויסון הצליח להעניק לקוף פשוט מדהימה. הידיים והרגליים נעות (תוך הפעלת כוח קל) ונשארות במקומן, כך שניתן להעמיד את הקוף ב"פוזות" שונות. כפות הידיים והרגליים המעוקלות מאפשרות לתלות את הקוף על חפצים שונים, כמו גם לתלות עליו חפצים שונים. הקוף, המיוצר בעבודת יד משילוב של טיק ולימבה, מגיע בשלושה גדלים - 20 ס"מ, 28 ס"מ, 60 ס"מ.

בשנת 1931 בויסון פתח בקופנהגן חנות בשנת Den Permanente (הקבוע, התמידי). החנות היתה קואופרטיב של מעצבים ואומנים (craftsmen), והיא הציעה למכירה רהיטים וחפצים דנים. במשך תקופה ארוכה ניתן היה להשיג את צעצועי החיות של בויסון אך ורק בחנות זאת. בסוף שנות השמונים נסגרה החנות (חרף שמה המחייב) לאחר מותו של בויסון ושל אישתו. נדמה היה כי גורלן של החיות נחרץ. בשנת 1991 נכנסת לתמונה Rosendahl Design Group. הקבוצה הדנית רוכשת מיורשיו של בויסון את זכויות הייצור והמכירה של הצעצועים השונים, ובכללם החיות האהובות.

לפעמים, כל מה שצריך זה כמה ילדים בסביבה על מנת לשנות את הקריירה, ולזכות בתהילת עולם.

שיר שיר עלה נא

שיטפון בנחל דיבשון

זה התחיל בשנת 1998 בתור יוזמה של מורה מקומית לספרות, והיום - שמונה עשרה שנים אחר כך - מדובר בפסטיבל גדול ומכובד. אני מדבר, כמובן, על פסטיבל "ימי שירה במדבר" שהתרחש לו כאן אצלינו במדרשה בסוף השבוע האחרון. בשנת 1998 הזמינה אילנה שחף - משוררת, מרצה ומורה לספרות בבית הספר התיכון - כמה משוררים לסוף שבוע במדרשה. בשנת 2015 ניצחה אילנה, במשך שלושה ימים, על אירוע רב משתתפים ורב אומנים. הפסטיבל זוכה לתמיכה מוסדית קלה, אך הוא חב את קיומו לרוח ההתנדבות - של המארגנים, של תושבי המדרשה, של מוסדות המדרשה, ושל האומנים עצמם.

באירועים שכאלה מקובל "להציג את האומן". לפני שהאומן עצמו מתחיל לדבר, נוטל מאן דהוא את רשות הדיבור ומציג את האומן. אלא מה? ברוב המכריע של המקרים מאן דהוא מנצל את דקות התהילה שנפלו בחלקו על מנת להציג את... עצמו. הרי לאומן הוקצבו דקות ארוכות - לא יקרה כלום אם הדקות ראשונות יוקדשו למאן דהוא (תוך התעלמות ממבטי התוכחה והתנועות העצבניות של האומן). דברי ההצגה לעולם יתחילו במילה "אני" - (אני מכיר את האומן מאז...), ולעולם יסתיימו בצירוף "אז... (תכף האומן קם וחונק אותי בידיים חשופות)... תהנו". מישהו אמר לי פעם שצריך להקשיב היטב לנאומי פרידה - אותם נאומי הספד שנושאים חברים ו/או מנהלים בשעה שמישהו עוזב את מקום עבודתו. זאת הזדמנות נהדרת ללמוד על המספידים, שכן בנאומים האלה אנשים מדברים על עצמם במידה רבה ומפתיעה של גילוי לב.

אני מתכבד בזאת להציג את האומן ואת נושא השיר (בלי אף מילה על עצמי, ותאימינו לי - זה לא קל):

1. האומן הוא מרק ג'וליאנה (Mark Juliana) - עוזר קצין תחזוקה ראשי בבית הספר לנגרות שבמיין.
2. נגרות היא הקריירה השנייה של מרק. לפני כן הוא עבד כמהנדס מצליח בחברת תוכנה מצליחה (מאוד).
3. מרק הוא חובב חפיצים (gadgets) מושבע. עולם החפיצים נחלק לשניים - אלה שנמצאים ברשותו של מרק, ואלה שאינם חפיצים.
4. מרק כתב את השיר לערב כשרונות (לא בהכרח) צעירים שנערך בבית הספר בשנת 2013.
5. את נושא השיר מוצאים כבר בריהוט קבורה מצרי וסיני.
6. קיימות ואריאציות על נושא השיר. הנושא יכול להיות גלוי, עיוור למחצה, נסתר, ומחליק.
7. ביצוע הנושא באופן ידני מצריך מיומנות גבוהה. ביצוע הנושא באופן ממוכן אסור באיסור חמור, והוא מעמיד את המבצע בפני סכנת חיים של ממש.
8. מתחילה של המאה הקודמת הצטמצם הביצוע הידני, והוא נעלם כמעט לחלוטין לאחר מלחמת העולם השנייה.
9. הויכוח (שלא לומר העימות) בין מצדדי "זנבות תחילה" לבין מצדדי "פינים תחילה" לא יוכרע לעולם.
10. "זנב סנונית" הוא סוג של פרפר ממשפחת הצבעוניים.

והנה, השיר בכבודו ובעצמו:

The Dovetail Poem

Oh dovetail my dovetail, you're so strenghthy and good

you're my absolute favorite, to cut into wood

I'll cut out the tails, and then on to the pins

for the other way round, is a capital sin

The tails are all cut, but some are not square

I'll fix them right up, with a chisel I'll pare

they're now mostly square, I’ll call good enough

This dovetail joint thing, who said it's so tough

When sawing the pins, the line do preserve

good golly I'm sunk, my saw it did swerve

the line is all gone, it's a major mishap

perhaps now some sawdust, to fill in the gap

This is taking too long, to Lie Nielsen I go

to buy lots of tools, to banish the slow

these tools are not ready, I'm so mad I'll spit

don't give me that line, they're only a kit

I've finished the thing, it's time to glue up

dry clamping's for kids, I never screw up

I'm only half clamped, there's tons to do yet

but it's 8 minutes later, and the glue it has set

I need the persuader, to get this joint sweet

ten mallet whacks later, both sides of it meet

but a fissure has formed, some call it a crack

of course the solution, is to paint the thing black!

Oh dovetail my dovetail, your depths have I plumbed

you've kicked my behind, and you've made me look dumb

I've struggled the struggle, I've seen highs and lows

but next time for sure, I'll use dominoes

קינמון מוסיף המון

לעיתים קשה עד מאוד היא מלאכתו של הבלוגאי (כותב בלוגים). חפץ הוא לאזכר את פרק ד' בשיר השירים, אך עומדת בפניו ברירה אכזרית - באיזה שיר לבחור? ניתן לבחור בלחן של מיקי גבריאלוב בביצוע משותף שלו עם אריק איינשטיין. ניתן לבחור בלחן מוקדם יותר של נועם שריף בביצועה של אסתר עופרים. אפשר גם לחזור אל "שדות גולדברג" של מאיר אריאל ("שלחייך פרדס רימונים / כפרים עם נרדים").

אני בחרתי בשירה של רחל המשוררת - "גן נעול". השיר נכתב בשנת 1928, והיא הקדישה אותו ברמז לאהובה הנשוי זלמן שזר (לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל). הצירוף "גן נעול" הוא שיבוץ מפסוק י"ב שבפרק  - "גן נעול, אחותי כלה; גל נעול, מעיין חתום". השיר הולחן בשנת 1979 על ידי שוקי שוקי, ובוצע על ידי הצמד שוקי ודורית.

על מנת להגיע אל יעדינו אנחנו צריכים לדלג על פסוק י"ג (ששימש את מאיר אריאל), ולהגיע אל פסוק י"ד - נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים. אנו מוצאים כאן רשימה של בשמים, וביניהם את הקינמון - גיבור הרשומה שלנו.

הקינמון מוכר כבושם וכתבלין שנים רבות. קיימות עדויות כי הסינים השתמשו בו כבר בשנת 2,700 לפני הספירה. המצרים השתמשו בו בשנת 2,000 לפנה"ס כחלק מתהליך החניטה של מומיות. בתנ"ך, בנוסף לאיזכור שבשיר השירים, הוא מוזכר גם בספר שמות (ל', כ"ג) כאחד המרכיבים של שמן משחת הקודש. רגע - מה זה קינמון?

הקינמון (Cinnamomum) הוא סוג של עץ ירוק עד המשתייך למשפחת העראים. החלק בו אנחנו משתמשים הוא הקליפה. מקלות הקינמון הם למעשה חתיכות קליפה יבשה, וקינמון טחון הוא פשוט טחינה של חתיכות קליפה. המינים בהם משתמשים מחולקים לשתי קבוצות:

קינמון אינדונזי (מימין) וקינמון אמיתי (משמאל)

• קינמון אמיתי (True Cinnamon) - מין של קינמון הגדל בסרי לנקה. הקינמון הזה נחשב למשובח ביותר, ולפיכך גם ליקר ביותר. במין זה משתמשים בקליפה הפנימית.
• קסיה (Cassia) - בקבוצה זאת מוצאים שלושה מינים - קינמון אינדונזי, קינמון ויאטנמי, וקינמון סיני. במינים אלה משתמשים בקליפה החיצונית.

מקור המילה "קינמון" לוט בערפל, אך ככל הנראה מדובר במילה עברית (או לפחות שמית) שהתגלגלה דרך יוונית ורומית לרחבי העולם. הקבוצה השנייה של הקינמון - קסיה - מוזכרת אף היא במקרא (תהילים מ"ה) - עַל-כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן--מֵחֲבֵרֶךָ. מֹר-וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת, כָּל-בִּגְדֹתֶיךָ. "קציעה" היא "קליפה" (פעולת ההקצעה שאנחנו מבצעים בנגרות היא גירוד החלק החיצוני, גירוד הקליפה). גם כאן, המילה העברית "קציעה" התגלגלה דרך יוונית ורומית לרחבי העולם.

אדם צד ציפור קינמון (ציור מימי הביניים)

מקורו של הקינמון היווה תעלומה עבור העולם המערבי. הקינמון, שהופק במזרח, הועבר על ידי האינדונזים על גבי רפסודות למזרח אפריקה. משם הוא הועבר על ידי שיירות סוחרים למצרים, ומשם לשאר העולם המערבי. היו כאלה שחשבו כי מקורו של הקינמון בחצי האי ערב, והיו כאלה שהפליאו בתיאורים של ציפורי קינמון, שאספו ענפי קינמון לצורך בניית קיניהן.

התעלומה נפתרה בסופה של המאה החמש עשרה. הפורטוגזים גילו את סרי לנקה, השתלטו על האי, שיעבדו את התושבים, ותיעשו את אופן הפקת הקינמון. הם החזיקו במונופול על ייצור קינמון במשך למעלה ממאה שנה. במאה השבע עשרה כרתו ההולנדים ברית עם תושבים שהתגוררו במרכז האי, ותוך זמן קצר הם דחקו את הפורטוגזים, והשתלטו על גידול הקינמון. ההולנדים שיכללו את גידול והפקת הקינמון, תירבתו את עצי הקינמון, ושתלו אותם בחוות - הן בסרי לנקה והן מחוץ לאי. הבריטים הצטרפו לחגיגה בסוף המאה השמונה עשרה - הם דחקו את ההולנדים, והשתלטו על סרי לנקה. הופעתם של הבריטים הייתה מאוחרת מדי - לא רק שחשיבותו של הקינמון ירדה, אלא גם הפקתו התפשטה אל מחוץ לאי.

במטבח - הקינמון מוכר במערב כתבלין במתחם "המתוקים", אבל במזרח הוא משמש דווקא כתבלין במתחם "המלוחים". צריכה מוגברת של קינמון קסיה לאורך זמן מסוכנת, שכן הוא מכין חומר בשם קומרין - חומר שגורם לנזק לכליות ולכבד. ברפואה העממית יש לקינמון מגוון רחב של שימושים, אך התועלת שבשימושים אלה לא הוכחה באופן מדעי.

מדי שנה מיוצרים בין 27 ל - 35 אלף טון קינמון, כאשר בין 7 ל - 10 אלף טון הוא קינמון אמיתי, והשאר - קסיה. במטעים תעשייתיים מגדלים את עץ הקינמון במשך שנתיים, ואז חותכים אות הגזע קרוב לפני הקרקע. בשנה הבאה צומחים כתריסר חוטרים. את החוטרים חותכים, ומעבדים באופן מיידי, כשהם עדיין רטובים. מכים על החוטרים עם פטיש על מנת לשחרר את הקליפה, ומקלפים אותה. הקליפה מתגלגלת ומתייבשת לחלוטין תוך שש עד שמונה שעות. כעת חותכים את גלילי הקליפה לחתיכות קטנות יותר - אלה הם מקלות הקינמון המוכרים לנו. בשיטה המסורתית מקלפים את הקליפה של עץ הקינמון באמצעות סכין, ומניחים לעץ להמשיך לגדול.

אי אפשר בלי כמה מילים על "אתגר הקינמון" (Cinnamon Challange). מדובר באתגר שמתרוצץ (התרוצץ) במרשתת - אנשים מצלמים עצמם בולעים כפית קינמון טחון בתוך פחות משישים שניות. זה נשמע קל, אבל מסתבר שזה ממש קשה. זה נשמע בלתי מזיק, אבל מסתבר שהאתגר טומן בחובו סכנות בריאותיות אמיתיות ורציניות. הקינמון מייבש את הפה ואת הגרון, גורם לשיעול והקאות, לגירויים בדרכי הנשימה, והאתגר עלול להסתיים בדלקת ריאות או גרוע מכך בתמט ריאה. בקיצור - אל תנסו את זה בבית, אבל בהחלט מותר להסתכל על אנשים אחרים עושים את זה ...

מותר או אסור (חלק ב') ?

לפני שאביע את דעתי בסוגיה שעל הפרק, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהתיש אתכם בסקירה היסטורית קצרה.

הרעיון שעומד בבסיסן של מכונות לעיבוד שבבי הוא די פשוט - חומר גלם מונח על משטח שנע במישור XY (או במקרה של מחרטה - החומר נע סביב ולאורך ציר אחד), וכלי עיבוד שנע על ציר Z. אוטומציה של התהליך מחייבת: שליטה במיקום החומר ביחס לכלי, שליטה בתנועת הכלי, אפשרות להחלפת הכלי.

במאה התשע עשרה אנחנו מוצאים את תחילת האוטומציה של השימוש במכונות לעיבוד שבבי. האוטומציה התבססה על מנגנון של פיקות (cams) בדומה למנגנון של תיבות נגינה, והשימוש בשיטה זאת הגיע לשיאו בתחילת המאה העשרים. בוכנות הידראוליות שנוספו למנגנוני הפיקות איפשרו להשיג רמה גבוהה עוד יותר של אוטומציה. חשוב לשים לב כי מדובר כאן באוטומציה מוחשית (פיזית, לא מופשטת) של התהליך. יצירת מוצר סופי מסוים מחייבת בניית מכונה מסוימת. בדומה לתיבת נגינה - על מנת להפיק ("לנגן") מנגינה מסוימת יש לבנות מנגנון מסוים.

במהלך המאה התשע עשרה (ובעיקר לקראת סופה) התפתחו מודלים של שליטה מופשטת (abstract programmable control) - הידוע שבהם הוא פיתוח המחשב המכני של צ'רלס באבג'. אנו עדים, למשל, לפיתוחו של הפסנתר המכני - פסנתר שידע "לקרוא" הוראות נגינה שהוזנו לו באמצעות נייר מחורר. ההשוואה בין הפסנתר המכני לתיבת נגינה מדגימה היטב את ההבדל בין אוטומציה מוחשית לאוטומציה מופשטת. כמעט חצי מאה עוברת עד שפיתוחים הנדסיים מאפשרים לנצל את יתרונותיה של השליטה המופשטת.

כל מי שניווט אי פעם יודע כי לא מספיק להגיע לנקודת הציון (נ.צ.) "על המפה", צריך להגיע אליה גם בשטח. באופן דומה, לא מספיק שהמחשב "יודע" (בעולם המופשט) לאן להזיז את החומר שעל המשטח וכמה להניע את הכלי - זה צריך לקרות גם בעולם המוחשי. השולחן צריך לזוז לנקודה מסוימת במישור, והכלי צריך לנוע לעומק מסוים - הכל בדיוק של אלפית המ"מ. התשובה ההנדסית לבעיית ההנעה המדויקת הגיעה בדמות מנגנוני סרוו (servo-mechanism), שהבשילו לקראת אמצע המאה העשרים. מנגנון סרוו הוא מנגנון המצויד בחיישן ובמשוב, באמצעותם הוא שומר על מוצא (מיקום, חום, מהירות) קבוע של המערכת. מנוע (המצויד במנגנון) סרוו שומר על (למעשה, מתקן את) מיקומו ברמה גבוהה של דיוק.

Milwaukee-Matic-II
מכנות ה - CNC הראשונה עם יכולת החלפים כלים (1959)

הפתרונות ההנדסיים (מנועי הסרוו) הדביקו את היכולות של מכונות ההפשטה (המחשבים), והיו ערוכים לענות על הצרכים של התעשייה האמריקאית (ובעיקר של תעשיית האוירונאוטיקה) - ייצור יעיל, אמין, מדויק והדיר של רכיבים מסובכים. בתחילה נוצרו מכונות Numerical Control (מכונות שלא היו מחוברות ישירות למחשב, אלא קיבלו "הוראות" באמצעות כרטיסים מנוקבים), ולאחר מכן הן הוחלפו במכונות Computer Numerical Control (מכונות שהיו מחוברות ישירות למחשב).

השימוש במכונות ה - CNC הואץ בזכות שורה של גורמים. בדרך פלא נוצרה שפת תיכנות סטנדרטית (G-Code מבית המדרש של MIT) שהייתה מקובלת על כל יצרני המכונות. תחום התיב"ם (CAD) התפתח במהירות רבה, והקל על האינטגרציה של התכנון והייצור. המחשבים הקטנים (mini-computers) התפתחו במהירות - היכולות עלו, והמחירים ירדו. ההאטה הכלכלית בעולם המערבי בשנות השבעים דחפה תהליכים של ייעול הייצור (= החלפת עובדים בשר ודם במכונות).

קיט לבנייה עצמית (BuildYourCNC)

המכונות הגדולות והיקרות של שנות החמישים של המאה הקודמת עברו תהליך של שינוי הדרגתי - המכונות קטנו, המחירים ירדו, והיכולות עלו. אם פעם המכונות האלה היו מצויות אך ורק במפעלים גדולים, הרי שהיום ניתן למצוא את המכונות במפעלים קטנים, בתעשייה זעירה, ואפילו אצל חובבים. כמה אלפי דולרים יקנו לך מכונת חובבים טובה למדי, ועשרות אלפי דולרים בודדים יקנו לך מכונה מקצועית בסיסית.

מותר או אסור? כ-ו-ל-ם יודעים - מי שחותך מחברי זנב-יונה באמצעים ממוכנים מסתכן באחת מארבע מיתות בית דין. ככל שהדבר נוגע לשימוש במכונת CNC עבור נגרות אומנותית, אני חושב שהתמונה מורכבת יותר. הנה כמה נקודות למחשבה.

רהיט הוא תוצאה של תהליך המשלב בתוכו נגר, כלי עבודה ועץ. כל אחד מהגורמים הללו, ומיחסי הגומלין שביניהם, משפיע על הרהיט. אני לא מדבר כאן במישור הפילוסופי, אני מדבר כאן במישור המעשי - מראה ועמידות העץ, טיב הכלים, רמת התחזוקה שלהם, מיומנותו של הנגר בשימוש בכלים והתאמתם למשימה, וכיו"ב. אם משתמשים בעץ שונה - מקבלים רהיט שונה. אם משתמשים בכלים שונים - מקבלים רהיט שונה. שימוש במכונת CNC משנה את הרהיט שמתקבל.

נגרות היא עיסוק מוחשי. בנגרות אנחנו נוגעים בעץ או בכלי או בשניהם. בואו נשים לרגע בצד את תהליך העיצוב. נסו לחשוב על פעולה בנגרות בה אינכם נוגעים לא בעץ ולא בכלי. לא הצלחתם. אנשים שעוסקים בנגרות אוהבים ונמשכים אל המימד הפיזי. אנשים שעוסקים בנגרות יודעים כי הם צריכים לרכוש ולשמר מיומנויות פיזיות. מכונת ה - CNC משנה סדרי בראשית בנגריה. מקבעים את העץ לשולחן המכונה, מרכיבים כרסום, מזינים את תוכנה המתאימה, יושבים בצד ומחכים בסבלנות. לא נוגעים בעץ, לא נוגעים במכונה, אין צורך במיומנות פיזית. אין מדובר כאן בעוד מכונה - מדובר כאן במהפיכה של ממש. שימוש במכונת CNC מעביר את הנגרות מן העולם המוחשי אל העולם המופשט.

נגרות אומנותית היא עסק מאותגר כלכלית. קשה מאוד להתפרנס מנגרות אומנותית. במילים פשוטות - הסכום אותו הלקוחות מוכנים לשלם, בניכוי הוצאות הייצור, איננו מותיר פרנסה סבירה לנגר. על מנת להתמודד עם הקשיים נגרים "חוטאים" בייצור ארגזים (מטבחים, חדרי אמבטיה, ארונות קיר). דרך התמודדות אחרת היא עיסוק בהוראת נגרות. שימוש במכונת CNC מאפשר להקטין את עלויות (זמן) הייצור של רהיטים אומנותיים - כך ניתן להגדיל את הרווח, להוריד את המחיר, ולהציע אלמנטים יחודיים. באמצעות המכונה ניתן גם "להשלים הכנסה" בדמות ייצור סדרתי של חפצים - זה לא נגרות אומנותית, אבל זה כסף טוב. שימוש במכונת CNC מאפשר להתמודד עם האתגרים הכלכליים שמציבה הנגרות האומנותית.

בכל זאת - שורה תחתונה? לגבי אלה שבקצוות - התשובה קלה. עבור נגר אומן מנוסה - אני חושב ששימוש במכונת CNC הוא אופציה הגיונית מאוד. עבור נגר חובב מתחיל - אני חושב שיש להימנע משימוש במכונת CNC עד למיסוד מערכת היחסים המשולשת נגר-כלים-עץ, ובמיוחד עד לרכישת המיומנויות הפיזיות. לגבי כל השאר - איש הישר בעיניו יעשה.