התחדשות

גם המחנה הציוני וגם הליכוד השתמשו בדמותו במהלך הבחירות האחרונות. אני מדבר על מי שהיה (למרות שמדובר ברשימה חלקית, קחו נשימה ארוכה): מייסד מקורות, יוזם הקמת אחת עשרה הנקודות בנגב, מיוזמי המוביל הארצי, המנכ"ל הראשון של משרד הביטחון, ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, יו"ר עמידר, שר החקלאות, שר האוצר במשך אחת עשרה שנה (עם הפיחות הגדול של הלירה), וראש ממשלה במשך שש שנים (עם המיתון הגדול ומלחמת ששת הימים).

השימוש הסלקטיבי בדמותו של לוי אשכול התעלם - מסיבות די מובנות - מאמרות הכנף המפורסמות שלו, שלא היו עוברות היום אף יועץ תקשורת:

• הפנקס פתוח והיד רושמת.
• מתי כבר נגמור להקים את המדינה, ונחזור הביתה?
• אני מתפשר ומתפשר עד שאני משיג את מה שאני רוצה.
• לעניות דעתי הקובעת.
• מי שרוצה לעשות בישראל הון קטן, שיביא איתו הון גדול.
• בזמנים רעים, עד שהשמן ירזה, הרזה ימות מרעב.
• כשארצות הברית מתעטשת, ישראל חוטפת דלקת ריאות.
• הסבא שלי לא התעניין בכדורגל, האבא שלי לא התעניין בכדורגל, ובכל זאת היו השניים יהודים טובים.
• אינני יודע אם אהיה שר חקלאות טוב, אולם דבר אחד אני יכול להבטיח - אצלי הגשמים ירדו כסדרם.

מאחר שאני אינני פוליטיקאי, אני מרשה לעצמי להשתמש באמרת הכנף המפורסמת ביותר של אשכול - "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים". אז נכון שברשומה הקודמת הבטחתי שהיום אדון בעיצוב של רהיטים סיניים, אבל היום נעסוק בשני פרויקטים של התחדשות. הראשון - זה עתה מתחיל, והשני - זה עתה הסתיים.

צילום: Mcateer Photograph

לפני קצת פחות משנה כתבתי על השריפה שפרצה בבית הספר לאומנות של גלזגו. מדובר בפנינה ארכיטקטונית-עיצובית מבית היוצר של מקינטוש, שנבנתה בתחילת המאה העשרים. המבנה עלה באש בחודש מאי 2014. אמנם רוב המבנה והתכולה לא נפגעו, אבל הספריה (שהכילה רהיטים יחודיים בעיצובו של מקינטוש) נשרפה כליל. אני שמח לבשר לקוראים כי "וועדת השימור" של בית הספר בחרה במשרד הארכיטקטורה של Page/Park על מנת שיוביל את פרויקט השיקום. העבודה במבנה עצמו אמורה להתחיל בשנת 2016 ולהסתיים לקראת שנת הלימודים האקדמית 2017/18. עלות הפרויקט כ - 204 מיליון ש"ח. נקווה לטוב.

נשאר בתחומי הממלכה המאוחדת, ונדרים מעט מגלזגו אל שפילד, שם נמצא פרויקט התחדשות אחר - Park Hill Estate. לפני שנדבר על פרויקט ההתחדשות עצמו, הבה נקדיש כמה מילים למושא השיקום.

פארק היל הוקם כפרויקט דיור ציבורי שאפתני ברוח הברוטליזם. גם בסטנדרטים של הברוטליזם מדובר בפרויקט אדיר מימדים. הפרויקט שנבנה בשנים 1957 - 1961, כלל בתוכו 995 יחידות דיור בנוסף לשטחי מסחר ובית ספר יסודי. הפרויקט בנוי על חלקה משופעת - על מנת לשמור על קו רקיע אחיד, החלקים הגבוהים (צד ימין בתמונה) כוללים ארבע קומות בעוד שהחלקים הנמוכים (צד שמאל בתמונה) כוללים שלוש עשרה קומות.

הרעיון שהדריך את הפרויקט כונה "רחובות בשמיים" (Streets in the Sky). לאורך המבנה עברו רחובות (= מסדרונות) רחבים. כל רחוב שימש שלוש קומות - את הקומה בה עבר, ואת הקומות שמעליו ומתחתיו באמצעות גרמי מדרגות קצרים (שכונו "מספריים"). כל רחוב - למעט העליון ביותר - התחבר אל הקרקע בנקודה כלשהי בפרויקט. הרחובות היו רחבים דיים למעבר "מכונית החלב". כל רחוב ושלוש הקומות אותן הוא שירת נצבעו צבע אחר.

הפרויקט השאפתני החל להידרדר בשנות השמונים - בדירות נותרה אוכלוסיה חלשה, רמת הפשיעה עלתה, הונדליזם פשה, ומצבו הכללי של הבניין הלך מדחי אל דחי. בשנת 1998, בצעד שנוי במחלוקת, הוכרז המבנה "מבנה לשימור" (מה שנקרא בבריטית מדוברת Grade II listed). כך הוסר איום הריסת המבנה, והוכרז "המבנה לשימור" הגדול ביותר באירופה. בשנת 2004 חברה עיריית שפילד לחברה פרטית בשם Urban Splash, ולאחרונה הושלם תהליך ההתחדשות שארך עשר שנים ועלה כ - 845 מיליון ש"ח.

צילום: Urban Splash

במסגרת תהליך ההתחדשות צומצם מספר הדירות, והוא עומד כיום על 875 - חלקן נותרו בחזקת "דיור ציבורי" וחלקן הפכו "דירות פרטיות". השטחים שהתפנו הוקצו למשרדים ולשטחי מסחר. בצד הגבוה של המבנה נוצרה כניסה חדשה באמצעות הריסה חלקית של ארבע הקומות התחתונות, ויצירת "חלון" במבנה. צבעי המבנה חודשו, אך נשמר העיקרון של צבע לכל שלוש קומות.

את אחד הגשרים של המבנה עיטר במשך שנים הגרפיטי "Clare Middleton I love you will u marry me". תוכנית רדיו בריטית התחקתה אחר הסיפור שמאחורי הגרפיטי. בניגוד לאגדות אורבניות שצצו לאורך השנים, הסיפור האמיתי קצת פחות מסעיר. הכתובת נכתבה בשנת 2001 על ידי בחור בשם ג'ייסון ויועדה לחברתו קלייר מידלטון. היא לא ראתה את המחווה בעין יפה, והשניים נפרדו. הכתובת נשארה. קלייר נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 2007. ג'ייסון עודנו בחיים. במסגרת פרויקט השיקום הוחלט לחדש את הגרפיטי המקורי - שמה של קלייר הוסר, ושאר הכתובת הפך לשלט מואר.

צילום: Urban Splash

צילום: Urban Splash

וגם לגבי פרויקט זה - נקווה לטוב.

תוצרת סין - חלק א'

עד כמה שזה יישמע מפתיע, האדם שהשפיע יותר מכל על התפתחותו של הריהוט הסיני הוא היסטוריון גרמני-אמריקאי בשם גוסטב אקה (Gustav Ecke). בשנת 1944 פירסם אקה את הספר הראשון, אי פעם, אודות הריהוט הסיני, ובכך קבע את נראטיב הריהוט הסיני. הנראטיב היה מוצלח מאוד, והוא אומץ בחום הן על ידי הסינים והן על ידי העולם המערבי.

הנראטיב שהוצג על ידי אקה כלל את האלמנטים הבאים:

1. הריהוט הסיני פשוט וצנוע מבחינה צורנית.
2. הריהוט הסיני מתוחכם מאוד מבחינה נגרית.
3. הריהוט הסיני בנוי עץ קשה ואיכותי, בו משתמשים בקפידה רבה, ומשאירים אותו בגימור טבעי.

על מנת להבין את מקורות הנראטיב חשוב ללמוד קצת על אקה, מעצבו. אקה נולד בשנת 1896 בגרמניה. בשנת 1922 הוא סיים את עבודת הדוקטורט שלו שדנה בסוריאליזם הצרפתי. בשנת 1923 הוא קיבל משרה באוניברסיטה בפוג'יאן שבסין, וחמש שנים לאחר מכן הוא עבר לבייג'ין. הוא חזר לתקופה קצרה לפריז, אך עליית הפשיזם הבריחה אותו חזרה לסין. בשנת 1945 הוא נשא לאישה אומנית-חוקרת סינית, ובשנת 1949 הזוג עבר להוואי, שם נפטר אקה בשנת 1971. בצעירותו נחשף אקה לתנועת הבאוהאוס הגרמנית. חשיפה שעיצבה במידה רבה את השקפת עולמו האומנותית-תרבותית, והשפיעה רבות על מחקריו. קל לזהות את עקרונות הבאוהאוס בנראטיב שעיצב אקה עבור הריהוט הסיני.

עם הגעתו של אקה לסין הוא התמקד במחקר של הארכיטקטורה הסינית, ובהמשך עבר להתמקד במחקר של רהיטים סיניים. אקה ומספר עמיתים זרים נוספים היו הראשונים לתעד ולחקור את התחום. מלומדים סיניים כמעט ולא עסקו בתחום, והמצב הכלכלי הקשה גרם לכך שהאוכלוסיה המקומית התייחסה את הרהיטים בעיקר כחומר גלם לבעירה. במאמצים כבירים הצליח אקה לפרסם 200 עותקים של ספרו Chinese Domestic Furniture, שסיכם את המחקר. למען האמת ה"ספר" היה קופסת קרטון שהכילה מלל מודפס, שרטוטים וצילומים. ספר או קופסת קרטון - מדובר היה במחקר פורץ דרך וראשון מסוגו.

הספר הודפס שוב בשנת 1962, והוצא לאור במהדורה מודרנית יותר פעם נוספת בשנת 1986. למתעניינים - גם המהדורה החדשה קשה מאוד לקריאה. המהדורה פותחת במלל אנגלי (שלפעמים נדמה שהיא בעצם גרמני) קשה לקריאה, שעמודיו ממוספרים בספרות רומאיות. לאחר מכן יש רשימה בביליוגרפית ממוספרת. לאחר מכן יש רשימת הערות ממוספרת. לאחר מכן יש רשימת רהיטים ממוספרים, ולאחר מכן מגיעות 161 "פלטות" - כל אחת כוללת אחד או יותר מהאלמנטים הבאים - תמונה של רהיט, תמונה של פריט של רהיט, שרטוט של רהיט, שרטוט של פריט של רהיט, שרטוט של מחבר שמשמש במספר רהיטים. הכל מסודר בצורה די אקראית. הכל כולל אינספור הפניות לכאן ולשם, לשם ולכאן.

כבר בשנת 1948 פירסם ג'ורג' קייטס ספר בשם Chinese Household Furniture שכלל תמונות של 112 פריטי ריהוט שונים, שלא כולם התיישבו עם רוח הנראטיב של אקה. בשנת 1979 תורגם לאנגלית הספר Chinese Furniture שנכתב ע"י הצרפתי מישל בורדלי. ספר זה הצליח לסדוק את אמיתות הנראטיב. הספר הציג פריטים מצועצעים רחוקים מאוד מן המינינליזם של אקה, פריטים שעשויים מחומרים שונים ולאו דווקא מעץ קשה, ופריטים שנצבעו או שכוסו בלכה. אל הסדקים שיצר בורדלי נכנס בשנת 1991 קרייג קלונס עם ספרו Superfluous Things. הוא הפך את הסדקים לשברים של ממש. קלונס חקר טקסטים ספרותיים, מסמכים רשמיים, וציורים רבים, והדגים כי התמונה האמיתית רחבה בהרבה מזו אותו צייר אקה.

את התובנות הנוכחיות שלנו לגבי הריהוט הסיני ניתן לסכם באופן הבא:

1. קיים מגוון עצום של סגנונות, רמות נגרות, חומרי גלם, ושיטות גימור. זה לא מפתיע שכן אנו דנים בפרק זמן ארוך מאוד ובמרחב גיאוגרפי גדול מאוד.
2. רהיטים שונים חיו בכפיפה זה לזה צד, לעיתים ממש באותו חדר.
3. התפתחויות סגנוניות התרחשו באופן איטי ביותר, לאורך עשרות ומאות שנים. ברוב המקרים, הסגנונות החדשים לא דחקו את הישנים, אלא המשיכו לחיות לצידם.

עד כאן על המעטפת. בשבוע הבא נצלול אל התוכן.

יש מקום או אין מקום

בשנת 1975, בהשפעת מלחמת יום כיפור, כתב יהונתן גפן את המילים לשיר "מקום לדאגה". מתי כספי, אז מלחין ומפיק בתחילת דרכו, הלחין את השיר. השאר - היסטוריה.

הנה הביצוע המקורי של השיר מפיה של הזמרת שרה בדישי.

בקצה השמיים ובסוף המדבר

יש מקום רחוק מלא פרחי בר

מקום קטן עלוב ומשוגע

מקום רחוק מקום לדאגה

אומרים שם מה שיקרה

וחושבים על כל מה שקרה

אלוהים שם יושב ורואה

ושומר על כל מה שברא

אסור לקטוף את פרחי הגן

אסור לקטוף את פרחי הגן

ודואג ודואג נורא

כמה מילים על המילים של השיר. ראשית, חדי השמיעה שביניכם ודאי שמו לב ששרה בדישי שרה מילים שונות במקצת מהגרסא המוכרת לנו כיום. אצל בדישי המקום הוא "קטן עזוב ומשוגע", ובהמשך האנשים "אומרים שם מה שיקרה / וזוכרים את כל מה שקרה". שנית, תמיד הוטרדתי מהשורה "אסור לקטוף את פרחי הגן". במחצית הבית השני אנו לומדים כי אלוהים יושב, רואה ושומר (הכל פעלים בזמן הווה), ובסוף הבית השלישי הוא גם דואג (שוב, פועל בהווה) - מדוע אם כן בתחילת הבית השלישי מופיע התואר "אסור" ולא הפועל בהווה "אוסר"?

אודה ולא אבוש - אינני מבין על מה השיר מדבר. האם יש כאן תיאור של מקום אוטופי, מקום נחשק ומושלם? האם יש כאן תיאור של מקום מציאותי שמצבו מעורר דאגה? זהו שיר מאוד סתום, בוודאי עבור יהונתן גפן שכותב, איך נאמר זאת בעדינות, שירים פשוטים למדי.

אנחנו, הנגרים, אנשים פשוטים - אם אתם רוצים לתת לנו אוטופיה, תנו לנו אוטופיה! לפני שבוע קיבלתי ספרו של ויליאם מוריס "חדשות משום מקום או עידן של מנוחה - רומנסה אוטופית" (News from Nowhere or An Epoch of Rest - Being Some Chapters form a Utopian Romance). דוקטור משה אלחנתי תרגם לעברית את האוטופיה המפורסמת של מוריס, שנכתבה בשנת 1890 (הוא גם הוסיף הקדמה, סיכום, והרבה הערות מאירות עיניים לאורך הטקסט עצמו). הספר מתאר חברה אוטופית באנגליה של שנת 2102, מאה וחמישים שנה לאחר התפרצותה של המהפכה בשנת 1952. החברה האנגלית שמתוארת בספר מבוזרת מבחינה פוליטית, שוויונית מבחינה חברתית, אסתטית ביותר מבחינה חומרית, ולא פחות ממושלמת מבחינה אקולוגית.

וויליאם מוריס בן 53
(ויקיפדיה)

וויליאם מוריס (1834-1896) היה מעצב, ארכיטקט, טיפוגרף, משורר, סופר ומתרגם. הוא היה ממובילי התנועה הסוציאלית הבריטית, ונמנה עם המייסדים של תנועת "האומנויות והמלאכות" (Arts & Crafts) הבריטית. התנועה העלתה על נס את המלאכות והאומנויות המסורתיות, ואת המוטיבים הפשוטים, העממיים, מתקופת ימי-הביניים. במקביל לכך דגלה התנועה בדמוקרטיזציה של האומנויות והמלאכות - "אינני חפץ באומנות עבור מעטים, כפי שאינני חפץ בהשכלה עבור מעטים, וכפי שאינני חפץ בחירות עבור מעטים". התנועה שמה דגש על השימושיות של המוצרים, שימושיות שהייתה שלובה ביופי. התנועה התנגדה לתיעוש, למרות שרוב חבריה הכירו ביתרונות של  השימוש במכונות.

חייו של מוריס היו רצופי ניגודים. מוריס העריץ את האסתטיקה של תקופת ימי-הביניים ואת מעמדו של האומן בתקופה זאת, אבל התעלם מהעוולות החברתיות שאיפיינו תקופה זאת. מוריס דגל בדמוקרטיזציה של האומנויות והמלאכות, אבל התפרסם (והתפרנס) בעיקר בזכות פרויקטים יוקרתיים - שולחן אוכל במוזיאון South Kensington, שטיחי קיר בארמון Saint James, וכיו"ב. מוריס היא סוציאליסט, אבל בשנת 1875 הוא פירק את השותפות Morris, Marshall, Faulkner and Co ויצר תחתיה חברה חדשה וריכוזית שנקראה Morris & Co. מוריס בז לתרבות הצריכה ולמסחר, אבל החברה החדשה שלו התמקמה ברובע יוקרתי של לונדון, והשקיעה רבות בשיווק ובמכירות. מחירי המוצרים היו מותאמים למעמד הבינוני-גבוה, והם יוצאו לאירופה, ארה"ב ואוסטרליה. מוריס התנגד לתיעוש ולדיכוי מעמד הפועלים, אבל במפעל שהקים הפועלים השתכרו לפי כמות הפריטים שהספיקו לייצר, והבונוסים חולקו אך ורק למנהלים.

Morris Chair
(V&A museum)

החברה של מוריס ייצרה מוצרי זכוכית, מוצרי קרמיקה, שטיחים, שטיחי קיר, ויטראז'ים, כלי מתכת, בדים ארוגים, בדים מודפסים, ריקמות, טפטים, וגם ... רהיטים. הרהיט המפורסם ביותר שיצא מבית מדרשו של מוריס הוא כיסא עם גב מתכוונן (מה שיקרא בימינו "כורסת טלוויזיה"), שזכה לשם "כיסא מוריס" (Morris Chair).

כיסאות בסגנון זה יוצרו באנגליה כבר בשנת 1670. וורינגטון טיילר, מנהל העסקים של החברה, ראה את הכיסא אצל נגר בריטי בשם אפריים קולמן, וחשב שהוא יכול להתאים לקו המוצרים שלהם. הוא שלח רישום לפיליפ ווב, מי שהיה אחראי לעיצובים רבים של החברה. ווב הפך את הרישום למוצר, שהוצע למכירה החל משנת 1869. עד מהרה המוצר זכה לגירסאות רבות, כשאולי הנודעת שבהן היא הגירסא האמריקאית של גוסטב סטיקלי (Gustav Stickley). העיצוב המקורי של ווב נאמן הרבה יותר למקור מאשר לעקרונות האסתטיים של "האומנויות והמלאכות", שכן הוא משמר בעיצובו הרבה מן האלמנטים המוקדמים - הקושרות עם העיצוב הספירלי, הריפוד על המסעדים, המחברים המוסתרים, הגלגלים, והעיטורים על מנגנון הכיוונון של הגב.

המילה "אוטופיה" הומצאה בידי סר תומס מור, כשם לספר שכתב בשנת 1516. הספר מתאר חברה מושלמת שחיה באי דימיוני באוקינוס האטלנטי. השם בו בחר תומס מור הוא צירוף של שתי מילים יווניות οὐ (=אין) ו - τόπος (=מקום). מור כותב ספר על המקום המושלם, אבל כבר בכותרת של הספר הוא אומר לנו כי המקום המושלם הזה איננו קיים, הוא אוטופי. גם מוריס וחבריו לתנועת "האומנויות והמלאכות" נעו בין השאיפה להגיע אל המקום המושלם לבין ההכרה המציאותית כי המקום המושלם פשוט איננו קיים.

תעצרו את הלהב, אני רוצה להזיז את היד

הרשת גועשת. אני מתנצל בפני המנותקים והמחוברים החיים בתוך ומחוץ לבועה - אין המדובר בבחירות שהתרגשו עלינו בשבוע שעבר. הרשת גועשת בשל הצגתו של המסור החדש של חברת בוש - GTS1041A REAXX. מדובר במסור שכולל מנגנון חדיש לבלימה בעקבות "חישת בשר". בדומה למסור הוותיק של sawstop (שעליו כתבתי כאן וכאן) - כאשר נוצר מגע בין גוף המפעיל לבין הלהב, נעצרת פעולת הלהב תוך שבריר שנייה. המנגנון של sawstop יעיל, אבל כאשר הוא מופעל הוא הורס את עצמו ואת הלהב. המגנון של בוש, לעומת זאת, הורס רק את מחציתו (כל מנגנון כולל שתי מחסניות בלימה), איננו הורס את הלהב, ומאפשר לשוב לעבודה תקינה תוך פחות מדקה.

מדובר במסור של בוש מסדרת ה - 4100, שמיועדת לאתרי עבודה. המסור החדש הוא האח התאום של Bosch 4100-09, למעט שני הבדלים. הראשון - המסור החדש מצויד במנגנון הבלימה. השני - המסור החדש יקר בכ - 900 דולר. אז, לפני שאתם רצים לקנות את המסור החדש, הנה כמה הערות.

נומרולוגיה
ציינתי כבר בעבר שקשה מאוד להגיע למספרים "אמיתיים" ומפורטים בכל הנוגע לתאונות (של אנשי מקצוע ושל חובבים) שקשורות לכלי עבודה מסוים. בארצות הברית הדיווחים חלקיים ומאוד לא מדויקים, בבריטניה הדיווחים כנראה יותר מלאים אבל הרבה פחות מפולחים, ואת ישראל - הס מלהזכיר. בכל זאת, הנה כמה תובנות של רוברט לנג, מי שהיה העורך הראשי של המגזין Popular Woodworking.

רוברט לנג ניתח את הנתונים לשנת 2009, שמפורסמים ע"י ה - National Electronic Injury Surveillance System, או בשם החיבה שלה NEISS. השיטה בה עובדת NEISS היא דגימה של 100 חדרי מיון, והסקה סטטיסטית לגבי כלל אוכלוסית ארצות הברית. לפני הנתונים, עבור אוכלוסיית ארה"ב שמנתה באותה שנה 310 מיליון אנשים, היו 35,624 פציעות שהיו קשורות למסור שולחן. מדובר בשיעור של 0.01 אחוז. מתוך כלל הפציעות היו 4,211 מקרים של כריתה - (מחציתם כריתה של אצבע אחת או יותר, והשאר - מקרים קלים יותר). מדובר בשיעור של 0.001 אחוז (ושיעור של 0.0005 עבור כריתה של אצבע אחת או יותר). במספרים ישראליים מדובר בכ - 700 פציעות, וכ - 95 כריתות מדי שנה.

אני יודע שמיד יקום מישהו ויאמר שאין משמעות לחישוב מול כלל האוכלוסיה, אלא יש לחשב רק למול מספר משתמשי המסורים. מאחר שלאף אחד אין מושג כמה משתמשי מסורים יש, בוא נחשב מול מספר המסורים עצמם. בשנת 2009 היו בארה"ב כשמונה מיליון מסורי שולחן. כלומר - כל מסור 250 שולח מישהו לחדר מיון, וכל מסור 1,900 גורם לכריתה.

לנג מציין גם במידה רבה של דמגוגיה סטטיסטית, שלפי הדוח של NEISS קיים מכשיר נוסף שגרם לכמות כריתות זהה, ולכמות פציעות כפולה. למכשיר הזה קוראים ... דלת. אני אתרום את הזווית הדמגוגית שלי. בשנת 2010 נפגעו (נהרגו ונפצעו קל וקשה) בתאונות דרכים בישראל 28,084 איש, זאת מתוך אוכלוסיה של 7.5 מיליון אנשים. מדובר בשיעור של 0.37 אחוז.

השוואות
קשה להשוות את המספרים של ארה"ב לאלה של בריטניה (כמייצגת את מערב אירופה). בכל זאת, יש הסכמה כי בבריטניה שיעור הפציעות נמוך יותר. את הסיבות לפער יש לחפש ברמה הטקטית בגורמים טכניים וברמה העמוקה יותר בגורמים חברתיים-כלכליים.

גורמים טכניים - המסורים האירופאיים מצוידים תמיד בשומרי להב (blade guards) ובסכיני פיצול (riving knives) פשוטים ויעילים. לא תמצאו על שומרי הלהב מנגנונים משוכללים שנועדו למנוע תנועה לאחור (kick back). המנגנונים המשוכללים האלה כל כך לא נוחים, שגם חובבי בטיחות מושבעים נאלצים לפרק אותם על מנת לשמור על שפיות דעתם. הפתרון האירופאי לבעיית התנועה לאחור שונה - בגובל האירופאי ניתן לכוון את המיקום ביחס ללהב, והוא גם בא לרוב בשני גבהים.

בצד ימין - הגובל במצבו הגבוה, והוא ממוקם בהסט מן הלהב (לאורך החץ הכחול).
בצד שמאל - הגובל במצבו הנמוך, והוא ממוקם לאורך הלהב. 

בבריטניה עובדים תמיד עם שומר הלהב ועם סכין הפיצול. אם נאלצים לעבוד בלעדיהם (כשצריכים לעבוד מעל לסכין) - מפרקים, עובדים, ומשיבים מיד את המצב לקדמותו. הזזת הגובל (קדימה / אחורה) ושינוי מצבו (גבוה / נמוך) הם בהחלט דבר שבשגרה. בארה"ב ניתן למצוא מסורים רבים מחוסרי שומרי להב (משוכללים ומעצבים) ונטולי סכיני פיצול. הגובלים האמריקאיים מפגרים שנות דור אחר מקביליהם האירופאיים (וזה עוד לפני שהשווינו את העגלות האירופאיות המובנות עם "העגלות" האמריקאיות המאותלרות). גם אם יש כבר מסור עם גובל נורמלי בארה"ב, הרי שהנגרים היחידים שיודעים להשתמש בו הם אלה שקיבלו השכלתם במדינות אירופה הנאורות.

גורמים חברתיים-כלכליים - כוח העבודה המקצועי במערב אירופה מורכב משכירים שרכשו השכלה מקצועית בתחום בו הם עוסקים. הם משתייכים לאירגונים מקצועיים חזקים, שדואגים הן לרמתם המקצועית והן לזכויותיהם. יש כאן אינטרס משותף למעסיקים ולעובדים להעלות את הרמה המקצועית של העובדים ולשפר את סביבת העבודה (=שימוש בכלים יעילים ובטוחים) - כל זאת, על מנת להעלות את התפוקה. בארה"ב שיעור העצמאים גבוה בהרבה. בעלי מלאכה מסתובבים עם הכלים שלהם, ועוברים מפרויקט לפרויקט. עובדים עצמאיים נוטים לקנות כלים זולים יותר, והם נוטים להיות פחות רגישים לנושאי בטיחות. הרבה בעלי עצמאיים נאלצים "לדלג" בין תחומים שונים, ובמקרים רבים הכשרתם המקצועית לוקה בחסר (שלא לומר לא קיימת).

מחשבות נוספות
ההפרש בין מסור הבוש בלי ההתקן לבין המסור עם ההתקן הוא 900 דולר. אני מניח כי במונחים שקליים ההפרש ינוע בסביבות 5,500 - 7,000 ש"ח. נשאלת השאלה האם בראייה בטיחותית קניית המסור עם המתקן היא ההשקעה הטובה ביותר.

חשוב לזכור כי מסור השולחן הוא רק אחד הכלים בהם משתמשים בסדנא, ולפיכך הוא רק אחד המכשירים שעלולים לגרום לפציעות. ייתכן מאוד כי כדאי להשקיע בראוטר איכותי ובטיחותי יותר, ולא במסור עם ההתקן החדש.

חשוב לזכור כי מגע גוף-להב אחראי רק לחלק מן הפציעות שנגרמות כתוצאה משימוש במסור שולחן. ייתכן מאוד כי מבחינת עלות-תועלת עדיף להשקיע בצמצום תופעת התנועה לאחור, או בתאורה הולמת, או בניקיון סביר של סביבת העבודה. בראייה לטווח ארוך, ייתכן שעדיף להשקיע במערכת שאיבת אבק טובה שתפחית את הסיכונים שנובעים ממגע עם אבק.

חשוב לזכור כי מנגנוני בטיחות אינם מהווים תחליף לרמה מקצועית ולמשמעת עצמית. לפני שאתם משתמשים במסור תמצאו מישהו שילמד אתכם וילווה אתכם בצעדים הראשונים (ולא - צפייה ביו-טיוב איננה נחשבת). הדבר נכון גם לגבי התנסות בטכניקת עבודה חדשה או במסור חדש שאיננו מוכר לכם. אם אתם לא מסוגלים להפגין רמה גבוהה של משמעת עצמית אל תכנסו לנגריה. חייבים להקפיד על כללי זהירות, חייבים להקפיד על סדר וניקיון, חייבים להכיר במגבלות של הכלים ושלכם עצמכם. הרוב המכריע של התאונות נגרם משילוב של רמה מקצועית נמוכה והעדר משמעת עצמית.

ובינתיים - נמתין עד בוש להגעתו של המסור לארץ הקודש.

בחירה נכונה

קדש ורחץ

כרפס יחץ

מגיד רחצה

מוציא מצה

מרור כורך

שולחן עורך

צפון ברך

הלל נרצה

רגע לפני שנדבר על שולחנות עבודה שווה להתייחס למקורה של המילה "שולחן". אני בטוח כי הקוראים הנאמנים ממתינים למופע לולינות בלשני שיעבור דרך הביטוי "שלח לחמך", ויצליח לקשר את המילה "שולחן" לפועל "שלח" במשמעות השגורה היום של תנועה ממקום למקום. אני מצטער לאכזב אתכם - המילים אינן קשורות. אז אולי המילה "שולחן" קשורה למילה "שֶׁלַח" במשמעות של כלי נשק ("באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח", נחמיה ד' י"א) - גם כן לא. אז אולי המילה "שולחן" קשורה למילה "שֶׁלַח" במשמעות שקשורה להשקייה ("שלחיך פרדס רימונים עם פרי מגדים כפרים עם נרדים", שיר השירים ד' י"ג) - גם כן לא.

אז אולי המילה "שולחן" קשורה למילה "שֶׁלַח" במשמעות של עור בהמה ("טומנין בשלחין, ומטלטלין אותן", משנה, מסכת שבת ד' ב') - כמעט. לפחות אם מקבלים את עמדתו של אליעזר בן-יהודה. במילונו מציין בן-יהודה כי אכן במשך שנים היה מקובל לקשור את המילה "שולחן" למילה "שלח" במשמעות של עור בהמה. העור היה נפרש על הרצפה או נמתח באמצעות יתדות או אבנים, ושימש כשולחן. אבל אז התגלו מגילות שנכתבו באוגריתית, והן סיבכו את המצב. באוגריתית אנו מוצאים את המילה ת'ולחן (=שולחן) ולצידה את המילה שלח' (=שלח, עור של בהמה). הכתיב השונה מעיד על שורשים שונים, ולפיכך ברור כי מדובר במילים שאינן קשורות זו לזו. שורה תחתונה - מקור המילה "שולחן" פשוט איננו ידוע.

כדי לדבר על שולחנות עבודה לנגרות צריך לנוע בזמן מהתקופה בה פרחה העיר אוגרית (1450 - 1200 לפנה"ס) ולהגיע לתקופה של האימפריה הרומית (500 לפנה"ס - 100 לספירה). בתקופה הרומית התפתח מאוד השימוש במקצועות על מנת לשטח ולהחליק (flatten and smooth) לוחות עץ, ובמקביל אנו חוזים בהתפתחותם של שולחנות העבודה. קיימים יחסי גומלין הדוקים בין שלושת הרכיבים - הכלי, הפעולה והג'יג (= המקצועה, השיטוח ושולחן העבודה). ליחסי הגומלין האלה השפעה מכרעת על התפתחותם (המתואמת) של הרכיבים. התפתחות של רכיב אחד דוחפת את ההתפתחות של הרכיבים האחרים. מגבלה של רכיב אחד מעכבת את התפתחותם של הרכיבים האחרים.

הנה מטבע מהתקופה הרומית שמתאר את המלאכות של הנגרות. (A) ניסור (B) עבודה עם גרזן (C) קידוח (D) גילוף עם סכין (E) הקצעה (F) גילוף עם מפסלת.

במלאכת הקידוח לוח העץ איננו מוחזק כלל. במלאכות הניסור, העבודה עם גרזן, הגילוף עם סכין והגילוף עם מפסלת לוח העץ מוחזק על ידי חלקי גופו של הנגר. מלאכת ההקצעה, כאשר המקצועה מוחזקת בשתי ידיים ונדחפת, מחייבת את החזקת לוח העץ באמצעות התקן חיצוני (ג'יג) - שולחן העבודה. שולחן העבודה הרומי היה לא יותר מלוח עץ שטוח, שעמד על ארבע רגליים מפושקות. בלוח העץ היו חורים בהם ננעצו "מעצורים" (גירסא בסיסית של bench dogs) שהחזיקו את הלוח המקוצע במקומו.

רק במאה השש עשרה הופכים מלחצי הבורג לנפוצים. שולחנות העבודה בגרמניה ובסקנדינביה החלו לכלול מלחצי פנים (face vice) שהופעלו באמצעות הידוק אומים על גבי שני ברגי עץ, ומלחצי עגלה (wagon vice) שהודקו באמצעות בורג עץ. במאה השמונה עשרה מתחילים ברגי המתכת להחליף את ברגי העץ, והמלחציים כוללים כעת בורג מתכת אחד ומוטות הנחייה (guiding rods) לצידו. בערך באותה תקופה אנו מוצאים גם את מלחצי הזנב (tail vice) בתצורה המוכרת לנו כיום, של האות L. באגף הסקנדינבי אנו מוצאים את מלחצי הכתף (shoulder vice) שמחליפים את מלחצי הפנים, ואת המלחציים המאוזנים הרחבים (twin screw) שמחליפים את מלחצי הזנב. באגף הצרפתי אנו מוצאים את מלחצי הרגל (leg vice) שמחליפים את מלחצי הפנים.

עזוב אותנו מהיסטוריה - באיזה שולחן עבודה כדאי לי לבחור? גם תחת לחץ פיסי ברמת מתינות כזאת או אחרת לא תוציאו ממני תשובה. המירב שתקבלו ממני הוא כמה קווים מנחים, שיעזרו לכם לבחור.

1. מלחצי החזית - הבחירה הגורלית ביותר שעומדות בפניכם. באופן כללי, יש לכם שלוש אפשרויות - מלחצי כתף, מלחצי רגל, מלחצי פנים.
1. מלחצי כתף - כל שולחן עבודה סקנדינבי מתהדר במלחציים כאלה. הפתרון הקלאסי עבור "בוני ארונות" (cabinet makers). אין ברגים או מוטות מנחים ש"נתקעים באמצע". נוחים לעבודה עם כלים ידניים, אבל מאוד לא נוחים לעבודה עם כלים חשמליים. מאוד לא נוחים עבור נגרים שמאליים. המלחציים נוטים להישבר, שכן פעולת ההידוק גורמת ללחץ על החיבור שבין שני חלקי ה - L. מנגנון ההברגה פשוט וזול.
2. מלחצי רגל - מזוהים עם שולחנות העבודה הצרפתיים (Roubo bench). בורג ההידוק נמצא נמוך, כך שמקבלים גובה כליבה רב. לעומת זאת, רוחב הכליבה מצומצם מה שמהווה חסרון במקרים לא מעטים. המנגנונים הטובים (עם מנגנון המספריים) יקרים, והמנגנונים האחרים (עם מוט הנחייה) הרבה פחות מוצלחים. המלחציים נוחים לעבודה הן עם כלים ידניים והן עם כלים חשמליים.
3. מלחצי פנים - רוב שולחנות העבודה המודרניים כוללים גירסא כלשהי של מלחצי פנים. מדובר במשפחה רחבה מאוד, ולה שני נציגים בולטים. הראשון - "לחי" עץ מסיבית שמתהדקת אל דופן שולחן העבודה באמצעות בורג ומוטות הנחייה. השני - מנגנון מתכת אחוד שכולל שתי לחיים, בורג ומוטות הנחייה. בשני המקרים, הבורג ומוטות ההנחייה נמצאים גבוה יחסית, כך שמקבלים גובה כליבה מצומצם. לעומת זאת, רוחב הכליבה גדול למדי. ניתן למצוא מנגנונים טובים מאוד (חדשים ומשומשים) במחירים בינוניים ואפילו זולים. המלחציים נוחים לעבודה הן עם כלים ידניים והן עם כלים חשמליים.
2. מלחצי הקצה (הזנב) - אם הבחירה במלחצי החזית שקולה לבחירות ארציות, הרי שהבחירה במלחצי הקצה שקולה לבחירות מקומיות. באופן כללי, יש לכם ארבע אפשרויות - כלום, מלחצי כתף, מלחצי פנים, מלחצי עגלה.
1. כלום - באופן מסורתי, שולחנות העבודה הבריטיים לא כללו מלחצי קצה, וגם היום ניתן למצוא לא מעט שולחנות עבודה כאלה. כשלמדתי באנגליה עבדתי עם שולחן בלי מלחצי קצה, והסתדרתי בכלל לא רע. אם ממש צריכים, אפשר להשתמש בכלב הפלא (wonder dog) של חברת Veritas, או להתקין מלחצי קצה בשלב מאוחר יותר.
2. מלחצי כתף - הפתרון הקלאסי למלחצי קצה. מאפשרים כליבה בשני אזורים (בפער שנוצר "בתוך" השולחן במימד החזית וברווח שבין בסיס ה - L לבין קצה השולחן). בנוסף, הם מאפשרים כליבה באמצעות הידוק כלבי שולחן (bench dogs). נוחים מאוד לעבודה עם כלים ידניים (במיוחד לעבודה על מגירות), קצת פחות לעבודה עם כלים חשמליים. מנגנון ההברגה פשוט וזול.
3. מלחצי פנים - בשולחנות מודרניים אנו פוגשים יותר ויותר מלחצי פנים שמותקנים כמלחצי קצה. מדובר במלחצי פנים רחבים - כאלה העשויים לחי עץ או כאלה הכוללים בורג כפול (twin screw). המלחציים הללו מאפשרים להדק שני טורים של כלבי שולחן - תכונה מבורכת, במיוחד כשעובדים בכלים חשמליים על רכיבים גדולים. לעומת זאת, אם הרכיבים קטנים ואינם מגיעים לשני הטורים - יצא שכרינו בהפסדינו - המלחציים "מתעקמים" ואינם מהדקים כראוי (אלא אם מדובר במלחציים טובים ויקרים).
4. מלחצי עגלה - גירסא מינימליסטית משהו של מלחצי קצה. מאפשרים הידוק של כלבי שולחן. ברוב המקרים, מדובר במהלך הידוק קצר, ובלחץ הידוק מוגבל. מלחצי העגלה הם האב הקדמון של כלב הפלא. נוח לעבודה עם כלים ידניים על רכיבים קטנים.
3. שוקת - כן או לא? התומכים סבורים ששולחן עבודה ללא שוקת שקול לעוגת קצפת ללא דובדבנים. השוקת מאפשרת איחסון זמני (ואפילו קבוע) של כלים, והכי חשוב - השוקת מאפשרת פיתוח מנגנונים מתוחכמים לפתיחתה  לצרכי ניקוי. יש המגדילים לעשות וממקמים את השוקת באמצע השולחן. המתנגדים סבורים שמקומה של השוקת בחווה, אך לא בשולחן העבודה. השוקת גורמת לאיבוד "שטח שולחן" יקר (נסו להעמיד כיסא על שולחן עם שוקת), וכלים שאינם בשימוש צריכים לחזור לארון, או לכל הפחות לעגלה שלצד השולחן.
4. ארונות / מגירות / מדפים - גם כאן הדעות חלוקות. יש כאלה שאוהבים את שולחן העבודה שלהם חף משטחי (בעצם נפחי) איחסון, ויש כאלה ששולחן העבודה שלהם הוא ארון מסיבי עם משטח עליון. אם אתם בוחרים להוסיף לשולחן שלכם שטחי איחסון, הקפידו לשמור על מרווח של לפחות 10 ס"מ בין החלק התחתון של משטח העבודה לבין החלק העליון של יחידת האיחסון. המרווח הזה יאפשר לכם לקבע ג'יגים, להעביר כליבות, חוטי חשמל וצינורות אוויר מתחת למשטח העבודה.

יש עוד הרבה מה להגיד על שולחנות עבודה, אבל אני מניח שאתם כבר מבולבלים כהלכה.

שיהיו לנו בחירות מוצלחות.

הלא רק פעם בשנה

תחילתה של המסורת בשנת 1912 בתל אביב. ביוזמתו של המורה אברהם אלדמע צעד לו הקרנבל הפורימי הראשון בארץ הקודש. בשנת 1932 גברה ה"עדלאידע" של י.ד. ברקוביץ' על ה"פּוּרָה" של ביאליק, על ה"אסתורת" של טשרניחובסקי, ועל ה"צהלולה" של שלונסקי, והפכה לשם הרשמי של הארוע.

מדי שנה מפיקים ילדי "התיכון לחינוך סביבתי" שבמדרשה עדליאדע רבת רושם, שעיקר תפארתה בובות הענק שמתוכננות ונבנות על ילדי התיכון. מדובר בשישה שבועות של עבודה מאומצת - בניית שלד מתכת, חיבור צינורות פלסטיק עבים, חיבור צינורות פלסטיק דקים, הוספת בקבוקים וכדורי נייר (קבובות, בעגה המקומית) לתוספת נפח במקומות הנדרשים, עטיפה בקרטון, עטיפה בעיסת נייר, הוספת עזרים מיוחדים (ספוג, נייר גרוס וכיו"ב), ולבסוף - צביעה.

אז ... למי שלא היה כאן אתמול (והיו רבים מאוד שהיו - במונחי פריפריה כמובן) הנה כמה תמונות שישכנעו אותכם שממש כדאי להגיע לכאן בפורים הבא. קרדיט על התמונות: התיכון לחינוך סביבתי, עמירם ציונוב, ומשפחת גילת על צלמיה השונים.

את העדלאידע הובילה שכבת י"א (מחזור ל"ז) עם הנושא "מפלצות".

גריפין - גוף אריה, ראש עיט, אוזני סוס, רגלי וכנפי נשר.

סאלי במלוא הדרה

לא לשכוח את בו

לאחר המפלצות הגיע תור "הכפר" של שכבה ט'.

כן - השבשבת (והאישה) מסתובבת

שכבה י' המשיכה את המצעד עם "דוקטור סוס".

לורקס

לורקס בעבודה

Cat in the Hat
חתול תעלול

הורטון משתרך מאחור

"היער הקסום" של שכבה י"ב חתם את העדלאידע.

דרקון דו-ראשי

חיבור ראש הדרקון באמצעות מנוף שהובא ברגע האחרון

עידכונים לגבי השכבה המנצחת - בהמשך השבוע.

מחוז חפצינו

השיר - חיפה. המילים - יהונתן גפן. הלחן - דיויד ברוזה. השנה - 1982. המקום - בית החולים רמב"ם.

אמנם, השורה האחרונה של השיר "כאן נולדתי וכאן גם אגמור בחיפה" מקבלת משמעות מעניינת כשהיא מושרת בבית החולים רמב"ם, אבל אני רוצה להחזיר אתכם אל תחילתו של השיר, ולשאול שאלה פשוטה - היכן עובד אביו של הדובר? האם הוא עובד בנָּמָל (עם קמץ, כמו גמל) או שמא הוא עובד בנָמֵל (עם צירה, כמו נמר)? מאחר שהם "הולכים לישון בדיוק בעשר / כי לא רוצים לבזבז חשמל" אנו מבינים כי הוא עובד בנָּמָל. רגע - מה הצורה הנכונה, ובכלל - מה המילה הזאת עושה בעברית?

מקורה של המילה נמל הוא המילה היוונית λιμήν, שנהגית limen, ומשמעותה "נמל". המילה נכנסה לעברית בתקופת המשנה והתלמוד. המילה שינתה את צורתה לימן > למין > נמיל. יש כאלה שרואים כאן תופעה של שיכול אותיות, ויש שרואים כאן תופעה של חילוף כפול של אותיות ל <> נ (למשל בנחמיה ג' ל' מדובר על "נשכה" במקום על "לשכה"). עם תחייתה של השפה העברית הייתה מקובלת הצורה נָּמָל, אך מוצאים גם הצורה נָמֵל. בשנת 1936 החליט "וועד הלשון העברית" כי הצורה הנכונה היא "נָמֵל". היו כאלה שמחו בקול - נתן אלתרמן, "למלחמת הקמץ והצירה":

          רַעַשׁ הַיּוֹם אָטַם אֶת פִּיו.
          חָדְלָה רִיצָה וּמְרוּצָה.
          בְּלַיְלָה שָׁקֵט, עַל חוֹף תֵּל־אָבִיב,
          שׁוֹכֵב הַנָּמָל בְּמֵים קְמוּצָה.

          שׁוֹכֵב, מְיַבֵּב: – מֵחַיַּי טוֹב מוֹתִי…
          אֵלִי, לְמִי אֲנִי עָמֵל?
          קִוִּיתִי לִהְיוֹת לְנָמָל אֲמִתִּי
          וְהִנֵּה
          מִתְגָּרִים בִּי:
          נָמֵל!…

והיו כאלה שפשוט התעלמו - לאה גולדברג, "שיר הנמל":

          לַמֶּרְחַקִּים מַפְלִיגוֹת הַסְּפִינוֹת.
          אֶלֶף יָדַיִם פּוֹרְקוֹת וּבוֹנוֹת,
          אָנוּ כּוֹבְשִׁים אֶת הַחוֹף וְהַגַּל
          אָנוּ בּוֹנִים פֹּה נָמָל פֹּה נָמָל.

בשנת 1968 שבה "האקדמיה ללשון העברית" ואישרה כי הצורה הנכונה היא "נָמֵל", וברבים "נמֵלים" (להבדיל מהחיה "נמלה" שצורת הרבים שלה היא "נמלים").

בתמונה שלמעלה אנו פוגשים שיבוש נוסף (אם כי הרבה פחות דרמטי) של המילה היוונית limen. בתמונה, שצולמה בשבוע שעבר בכביש המחבר את המדרשה לירוחם, אנו רואים מערכת חקלאית בשם לימַ‏ן (liman). לימן הוא כינוי לאגן סכור קטן, שמשמש לאגירת מי גשם (נגר עילי), כאשר בתחתיתו של האגן נטועה חורשה קטנה. העצים הנטועים בחורשה הם, עפי"ר, אשל הפרקים ומינים שונים של אקליפטוס.

כיום נמצאים לאורך כבישי הנגב למעלה מארבע מאות לימנים - רובם מצויים לאורך כביש 40 (באר שבע - מצפה רמון), כביש 25 (דימונה - באר שבע - נתיבות), וכביש 31 (ערד - שוקת - להבים - אשל הנשיא). ראשוני הלימנים הוקמו בשנות השלושים של המאה הקודמת, אך הקמתם צברה תנופה בשנות השישים. הלימנים הוקמו ע"י הקרן הקיימת לישראל, במטרה לחזק את האחיזה היהודית בנגב. כיום, הלימנים משמשים כחניונים למטיילים ולחיילים, וכמקור לעשב ולצל עבור עדרי הבדואים.

יוסף וייץ, היערן הראשון של הקק"ל, הגה את הרעיון של הקמת נקודות ירוקות לאורך כבישי הנגב. בני וירצברג, יערן בקק"ל, הוא שהגה את רעיון הלימן, בהתבסס על שיטות חקלאיות נבטיות עתיקות. הרעיון פשוט למדי - באפיק הנחל בונים סוללות עפר בצורת האות ח, כאשר המפתח הוא לכיוון זרימת המים בנחל. המים שזורמים בנחל נסכרים על ידי סוללות העפר, ומשקים את חורשת העצים.

לימן אפיק (למעלה) ושני לימני צד (למטה).
תמונות - קק"ל

קיימים שני סוגים של לימנים - לימן אפיק שממוקם בתוך אפיק הנחל, ולימן צד שממוקם לצד האפיק, ומקבל מים באמצעות תעלת הטייה. לצד הסוללות קיים בלימן מנגנון הנקרא "מיברץ" - תעלת עודפים שמאפשרת לשחרר את עודפי המים מן הלימן.

תיכנון לימן מצריך הבנה טובה של ההידרולוגיה של האזור. בהתאם לגודלו של הלימן, לכמות המים הרצויה עבור העצים, ובהסתמך על כמות הגשמים הממוצעת ותבנית המשקעים ניתן לחשב את הגודל הרצוי של האגן התורם נגר, ולאתר מקומות מתאימים להקמת הלימן. בנוסף, נדרשת הבנה טובה של הקרקע. ככל שהקרקע עמוקה יותר היא יכולה להכיל יותר מים זמינים עבור העצים. קרקעות לסיות יכולות להכיל יותר מים זמינים מאשר קרקעות חוליות. לבסוף, נדרשת הבנה טובה של הצומח. יש לבחור עצים נותני צל, שיהיו עמידים הן לתקופות יובש ארוכות והן להצפות. לא מזיק גם לברר מה המצב המשפטי של הקרקע עליה עומד לקום הלימן, ומה התוכניות העתידיות לגבי האזור. לא מעט לימנים נפגעו (והעצים שבהם התייבשו) כתוצאה מעבודות פיתוח חוקיות (במסגרת הרחבת כבישים) ובלתי חוקיות (במסגרת התיישבויות הבדואים).

המעוניינים להרחיב את ידיעותיהם לגבי הלימנים מוזמנים לעיין בחוברת של הקק"ל - הלימנים בנגב, מסמך מדיניות.

ועכשיו לכותרת - המילה "מחוז" מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד (תהילים ק"ז) "יָקֵם סְעָרָה, לִדְמָמָה; וַיֶּחֱשׁוּ, גַּלֵּיהֶם. וַיִּשְׂמְחוּ כִי-יִשְׁתֹּקוּ; וַיַּנְחֵם, אֶל-מְחוֹז חֶפְצָם." בניגוד לפירוש המקובל (מחוז = אזור) טען הבלשן יחזקאל קוטשר כי הפירוש הנכון של המילה "מחוז" הוא "נמל". הוא הביא עדויות כאלה ואחרות, אך נשאר בדעת מיעוט. כשהתגלו איגרות בר-כוכבא נמצא שם הצירוף "שפינא (=ספינה) במחוז" - תמיכה חד-משמעית בפירושו של קוטשר. בפעם הבאה שאתם טסים לחו"ל, אתם מוזמנים להגיד לנהג המונית "חפץ אני להגיע למחוז התעופה בן גוריון". נראה לאן תגיעו.