ושאבתם מים בששון

שלוש שעות פקוקות של נסיעה ממדרשת בן-גוריון לנמל התעופה בן-גוריון. "כן" - ארזנו לבד. "לא" - אין לנו נשק או משהו שנראה כמו נשק. אחת עשרה שעות מייגעות של טיסה לנמל התעופה קנדי. "לא" - אין לי על מה להצהיר. "כן" - הגרין קארד שלי עודנו בתוקף. נסיעה ב - Air Train לתחנת ג'מייקה. נסיעה ברכבת לתחנת פנסילבניה. נסיעה בתחתית לרחוב 95 מערב, והנה אנחנו לוגמים קפה (דלוח) ואוכלים מאפה (פושר) במנהטן.

הגענו לניו יורק לרגל ("הם כבר המון זמן יחד, הגיע כבר הזמן ל...") חתונה של בן דודה של הרופאה. רגע לפני שחברות התעופה מציגות את התחזיות השנתיות שלהן, הן מרימות טלפון לנציג המשפחה על מנת להתעדכן בלוח האירועים המשפחתי. בני משפחה מקצווי ארץ גומעים אלפי קילומטרים, ומתכנסים להם בתואנה כזאת או אחרת. הפעם מדובר היה בחתונה.

הבתר מסיבה (אפטר פארטי) התרחשה לה ביום שבת בבוקר בסנטרל פארק. אחרי שאכלנו ודיברנו, ואכלנו עוד קצת ודיברנו עוד הרבה, התיישבנו והתבוננו אל קו הרקיע של העיר. את גגות העיר מקשטות להן פגודות - גלילים עם גגות משופעים, שעומדים על רגליים גמלוניות.

אם אתם גרים בניו יורק בבניין בן שש קומות או יותר - המים שאתם צורכים מגיעים מאותם מיכלי מים בצורת פגודות. מערכת המים העירונית איננה מסוגלת לספק לחץ מים סביר מעבר לגובה של חמש קומות. פתרון הבעייה מקומי ופשוט - משאבות שואבות את המים אל המיכל שנמצא על הגג, ומשם הם יורדים בכוח הכבידה אל הצינורות בבניין.

מדובר במיכלים גדולים למדי בנפח של שלושים ושמונה קוב (שזה 38,000 ליטר). באופן מפתיע, רובם של המיכלים הללו בנויים עץ. אמנם אפשר לבנות את המיכלים ממתכת, אבל מיכלי מתכת עולים יותר, מבודדים פחות, דורשים תחזוקה גבוהה יותר ולוקח זמן רב יותר לבנות אותם.

הנה כמה עובדות לגבי מיכלי העץ:

1. אורך החיים של מיכל מים עשוי עץ הוא כשלושים שנה.
2. תוך עשרים וארבע שעות, צוות של שישה אנשים מפרק מיכל ישן ובונה במקומו מיכל חדש.
3. מחיר מיכל עץ חדש הוא כ - 30,000 דולר.
4. הזמן הדרוש למילוי מיכל ריק - שעתיים עד שלוש.
5. מדי שנה יש לנקות את הצד הפנימי של המיכלים.
6. מיכל חדש דולף. המים נספגים בעץ, העץ מתרחב, והמיכל נאטם.
7. בניו יורק יש כיום שלוש חברות למיכלי מים מעץ - Rosenwach Group, Isseks Brothers, American Pipe and Tanks. מדובר בשלוש חברות משפחתיות שנמצאות בעסקי המיכלים דורות רבים.
8. המיכלים נבנים מלוחות עץ (ארז קנדי - Canadian Cedar) שמוחזקים במקומם באמצעות פסי (טבעות) מתכת חיצוניים.

----------

ולסיום, שירו של ישראל יצחקי "לחתונה הלכתי" שהוקלט אי-שם בשנות החמישים. לשמחתי, אני לא הופתעתי בשבוע שעבר במהלך החתונה (נא להאזין עד לסופו של השיר).

לא נותקה עוד השרשרת

מקור: וויקיפדיה

מה מופיע כאן בתמונה? אני אסייע בידכם - אין מדובר במכשיר מתחום הנגרות, אלא באב קדמון שלו. רמז נוסף - סיבוב הידית גורם לסיבוב השרשת החדה. מדובר במכשיר רפואי מתחום המילדות שנועד לחיתוך עצמות (אני חוסך מכם את התיאור הפלסטי המדויק). המכשיר הומצא בשנת 1785 ע"י שני רופאים סקוטים - ג'ון אטקינס וג'יימס ג'פרי. מדובר בלא פחות מאשר מסור השרשרת הראשון. הוא אמנם קטן ומופעל ביד, אבל הוא שימש לחיתוך עצמות לאורך כל המאה התשע עשרה.

אנו נידונים כעת לתקופה ארוכה של "עמימות היסטורית" בכל הנוגע לאימוץ הטכנולוגיה הרפואית בעולם הנגרות. בשנת 1830 ישנם איזכורים לשימוש במכונה עם שרשרת ששימשה חוטבי עצים בקליפורניה. אבל, אין עדויות ממשיות לקיומה של מכונה שכזאת. בשנת 1861 יש איזכור למסור של המילטון - מסור שרשרת שהופעל בכוח היד. גם כאן, מעבר לאיזכור אין עדויות ממשיות לקיומה של מכונה שכזאת. בסוף המאה התשעה עשרה אנו פוגשים מכונות רבות, שמופעלות בכוח השרירים של המפעיל. אחת הדוגמאות למכונה שכזאת היא המכונה של וויליאם גיילס, שרשם עליה פטנט בשנת 1878. אמנם בספרות המכונות הללו מתוארות בתור "מסור שרשרת", אבל עיון חטוף בתמונות מבהיר כי לא כך הם פני הדברים. מדובר במכונות שהמירו תנועות שונות ומשונות של המפעיל לתנועה אופקית של מסור "רגיל".

"מסור שרשרת" של גיילס (גירסא מתקדמת משנת 1879)

בתחילת המאה העשרים מתרחש סוף סוף המפגש בין מסורי השרשרת לבין עולם הנגרות. את מסורי השרשרת הראשונים אנו מוצאים במנסרות גדולות. מדובר היה במפלצות חשמליות, עצומות מימדים, ששימשו לחיתוך בולי עץ.

מסורי השרשרת הראשונים של פסטו (1925)

מסור השרשרת הראשון כפי שאנחנו מכירים אותו הומצא בשנת 1925 בידי חברה גרמנית בשם Festo (ששינתה את שמה ברבות הימים לחברת Festool). בשנת 1926 פיתח Andreas Stihl את הגירסא שלו למסור שרשרת חשמלי, ובשנת 1929 פיתח את הגירסא עם מנוע הבנזין. החברה אותה ייסד סטיהל עודנה חיה וקיימת - כיום היא מעסיקה כ - 12,000 עובדים ומחזור המכירות שלה עומד על כ - 2.98 מיליארד יורו בשנה. בשנת 1927 פיתח הגרמני Emil Lerp את הגירסא שלו למסור שרשרת עם מנוע בנזין. הניסויים במהלך הפיתוח בוצעו בהר Dolmar, ומכאן הגיע שמה של החברה - Dolmar (אגב, החברה נרכשה ע"י חברת מקיטה בשנת 1991).

מלחמת העולם השנייה הביאה לפיתוח (שלא לומר העתקה) של מסורי שרשרת בארצות הברית. לאחר מלחמת העולם השנייה, הודות לשימוש גובר באלומיניום והקטנה משמעותית של המנועים, מתחיל הייצור של מסורי שרשרת קלים וחזקים, שמיועדים להפעלה בידי אדם בודד.

בשנת 1985 ייסדה חברת סטיהל את תחרות ה - Stihl Timbersports. מדובר בתחרות בינלאומית שבוחנת את יכולתם של המתחרים במגוון כישורים הנחוצים לחטיבת עצים. התחרות כוללת את הענפים הבאים:

• Springboard - המתחרים צריכים להעפיל באמצעות שני לוחות עץ (מקפצות) אל החלק העליון של בול עץ בגובה 2.7 מטר ובקוטר של 30 ס"מ. הם צריכים לכרות, באמצעות גרזן, את חלקו העליון של בול העץ.
• Stihl Stock Saw - המתחרים צריכים לפרוס, באמצעות מסור שרשרת, שתי פרוסות מבול עץ בקוטר של 30 ס"מ. החיתוך הראשון מתבצע כלפי מטה, והשני - כלפי מעלה. שתי הפרוסות חייבות להיות חתוכות בקטע שאינו עולה על עשרה ס"מ.
• Underhand Chop - המתחרים עומדים על בול עץ בקוטר של 30 ס"מ, כאשר הרגליים שלהם מרוחקות 30 ס"מ זה מזה. הם צריכים לכרות, באמצעות גרזן, את חלקו העליון של בול העץ.
• Single Buck - המתחרים צריכים לחתוך באמצעות מסור "רגיל" בול עץ בקוטר של 45 ס"מ. המתחרים רשאים להעזר באדם נוסף שיכול לדחוף טריז בחתך ויכול לסוך את המסור.
• Standing Block Chop - המתחרים צריכים לכרות באמצעות גרזן את חלקו העליון של בול עץ בקוטר של 30 ס"מ.
• Hot Saw - המתחרים צריכים לפרוס, באמצעות מסור שרשרת מיוחד, שלוש פרוסות מבול עץ בקוטר של 30 ס"מ. שלוש הפרוסות חייבות להיות חתוכות בקטע שאינו עולה על 15 ס"מ.

ומי שרוצה להתחיל להתכונן - הנה סרטון מהתחרות הראשונה (1985). מתחילים ב - Stock Saw וממשיכים ב - Springboard.

ונסיים בחדשות קשות. הבלוג יוצא לחופשה בת שבוע. אנחנו נאלצים לנסוע לאירוע משפחתי בתפוח הגדול, ואם אנחנו כבר שם - אין ברירה אלא להמשיך לכמה ימים להרי האדירונדק למחקר בנושא כיסאות.

רק שלא יכפכפו אתכם

הותיקים שבין הקוראים זוכרים ודאי את סיפורו של אברהם שלונסקי "כן-גורו ולא-גורו".

מעשה בשני גורו:
כן-גוּרוּ
ולא-גוּרוּ;
זוג נחמד, והבדלו
כהבדל בין כן ללא.

האחד הוא גור חביב,
והכן לא מש מפיו;
ואחיהו עקשני הוא,
והלא לא מש מפיהו.

מעניין לדעת האם בעת כתיבת הסיפור היה שלונסקי מודע למקור המילה "קנגורו". כאשר הגיע קפטן קוק, בשנת 1770, לחופי אוסטרליה הוא שאל את אחד התושבים המקומיים (אלה שמכונים היום Australian Aboriginal) מה שמה של החיה אותה הם רואים. המקומי השיב "Kan Gu Roo" כלומר "אני לא מבין (אותך)". קפטן קוק לא הבין את התשובה, וכך נולדה לה המילה "Kangaroo" לציון שמה של החיה. כפי שהסיפור של שלונסקי הוא סיפור דמיוני משעשע, כך גם הסיפור על מקורה של המילה "קנגורו". המציאות קצת פחות משעשעת. קפטן קוק אכן שאל את השאלה. המקומי אכן השיב "gaNurru", אבל משמעות התשובה היתה "(סוג מסוים של) קנגורו (שחור וגדול)".

אטימולוגיה (גזרון) עממית היא דבר משעשע. בשנת 1944 פונה יהושע פרידמן מקיבוץ ניר דוד אל יצחק אבינרי לגבי המילה קבקבים. החבר יהושע מציין כי מקורה של המילה קבקב הוא צורת הקטנה של המילה קב (כמו למשל, כלב > כלבלב). הוא מציין כי המילה איננה מופיעה במילונים, ושואל האם וועד הלשון העברית מתנגד למילה זאת, ואם כן - מה המילה החליפית המוצעת. אבינרי משיב כי המילה אמנם איננה מופיעה במילונים, אך הוא איננו מודע להתנגדות כלשהי כלפיה. בכל אופן, אבינרי איננו מספק הסברים לגבי מקור המילה.

בשנת 1951 אנחנו מוצאים את המילה "קבקב" (= "נעל של עץ") במילונו של בן יהודה, שמציין כי המקור הוא כנראה במילה הערבית قبقاب (קבקאב) שיש לה משמעות זהה. בלי קשר מופיעה במילון גם מילה אחרת "כבכּב" שמשמעותה "כיסוי כלי, עשוי מכלי חרס וכדומה". במילון של גרזובסקי משנת 1934 לא מופיעה המילה "קבקב", אך לצד המילה "כבכּב" מופיע כתיב נוסף "כפכּף". מעניין כי גרזובסקי לא מביא כל תימוכין לכתיב הנוסף הזה.

טוב. הבנו שמקורה של המילה קבקבים הוא מן הערבית. אבל, המורה שלנו ללשון נועלת קבקבים, אנחנו נועלים כפכפים. אז, זהו, המילה "כפכף" במשמעות של "משהו שנועלים על הרגל" פשוט לא קיימת בשפה העברית התקנית. אבן-שושן מפרש "כפכף" בתור "כף יד קטנה". בנוסף הוא מפנה אותנו למילה "קבקב" - רוצה לומר, אני מודע לקיומה של המילה הלא-תקנית "כפכף", אבל אני לא מוכן עדיין להכניס אותה למילון שלי.

איך נולדה המילה "כפכף"? ממש לא ברור. כנראה מדובר בשיבוש הגייה וכתיב בהשפעת המילה "כף (רגל)". בין אם אתם משתמשים במילה "קבקב" או במילה "כפכף" שימו לב כי צורת הרבים היא "קבקבּים" או "כפכפּים", וצורת הסמיכות היא "קבקבּי-" או "כפכפּי-".

האדם השתמש בקבקבי עץ מזה אלפי שנים. תרבויות שונות פיתחו לעצמן קבקבי עץ יחודיים - הנה אוסף חלקי (כל התמונות מתוך וויקיפדיה):

מדינה	שם	תמונה	הערות
צרפת	Sabot		בין המאה ה-16 למאה ה-19 הקבקבים הצרפתיים שימשו את המעמדות הנמוכים בצרפת. מקורה של המילה sabotage (חבלה) קשור לפועלים שחיבלו במכונות על ידי זריקת הקבקבים שלהם לתוכן.
גרמניה	Holzschuh		הקבקבים הגרמניים מיוצרים מחתיכת עץ אחת - על פי רוב מצפצפה, אך בעבר הם יוצרו גם מאדר (מייפל) ואלמון (אלדר). לצד העיצוב הקלאסי, היו גם סוליות עץ שנקשרו עם שרוכים, ולצידן מגפיים עם בסיס עץ וחלק עליון מעור.
הולנד	Klomp		הקבקבים ההולנדיים מיוצרים מחתיכת עץ אחת, על פי רוב צפצפה. מדי שנה מיוצרים כשלושה מיליון זוגות קבקבים - רובם נקנים על ידי תיירים. הקבקבים קיבלו אישור לשמש "נעלי מגן" ברחבי הקהילה האירופאית.
דנמרק	Træskoen		הקבקבים הדנים היו מיוצרים מחתיכת עץ אחת, על פי רוב אלמון (אלדר). לעיתים היתה מתווספת לעץ רצועת עור עבה. במקרים רבים הייתה התחתית מחוזקת באמצעות מתכת. במסורת הדנית קבקבים היו ננעלים על ידי אנשים "רעים" - מוציאים להורג, כוחות כיבוש ואפילו על ידי השטן עצמו.
ספרד	Cantabrian albarca		הקבקבים הספרדיים היו מיוצרים מחתיכת עץ אחת. הם שונים מאוד משאר הקבקבים האירופאיים במבנה הצד התחתון של הסוליה.
יפן	Geta		הקבקבים היפניים מיוצרים מחתיכת עץ אחת היוצרת את הסוליה, אליה מחוברות שתי "שיניים" (פלטפורמות) אף הן עשויות עץ (לעיתים גם תחתית מתכת). קיימות גם גירסאות עם "שן" אחת ועם שלוש "שיניים". מדובר בסולית עץ מוגבהת, אליה נקשרה הרגל באמצעות פיסות אריג.
הודו	Paduka		הקבקבים ההודים מורכבים מסולית עץ ופלטפורמות הגבהה. מצידה העליון של הסוליה בולט מוט וכפתור הנכנסים בין הבוהן והאצבע הסמוכה לו. משמעות המילה Paduka היא "רגל קטנה".
קוריאה	Namaksin		הקבקבים הקוריאנים הם קבקבים סגורים עשויים חתיכת עץ אחת. הקבקבים האלה הגיעו לקוריאה מאירופה. בשנת 1651 נטרפה ספינה הולנדית אל חופי קוריאה. המלחים ההולנדיים בנו קבקבים, שהתקבלו באהדה רבה בקרב האוכלוסיה הקוריאנית המקומית.

מי שרוצה לנסות כוחו בבניית קבקבים מוזמן להתבונן בסרטים הבאים. בסרטון הראשון מודגמת בניית Klomp הולנדיים. בסרטון השני מודגמת בניית Geta יפניים. והכי חשוב לא לשכוח קבקבּים, בבית דגושה.

תוצרת סין - חלק ג'

בשבוע שעבר דיברנו על משפחת העול והמסגרת (Yoke and Rack). השבוע נתפנה לטפל בחמולה המתחרה - משפחת המסגרת והלוח (Frame and Panel). עדות ראשונה לקיומה של המשפחה אנו מוצאים דווקא באוסף כלי קודש מברונזה. האוסף נקרא Tuan-Fang Alter Set, והוא מתוארך לשנים 1,000-1.300 לפני הספירה. השולחן / המגש שבמרכז התמונה (מדובר בקופסא חסרת בסיס) עשוי ברונזה והוא בנוי מסגרת ולוח - ארבעה לוחות לאורכו ושני לוחות לרוחבו. ההנחה היא כי שולחן הברונזה מבוסס על "קופסאות" עץ שהיו נפוצות באותה תקופה, ושהיו בנויות מסגרת ולוח.

Tuan-Fang Alter Set
Photo: The Metropolitan Museum of Art

מסע מהיר בזמן למאה השמינית לספירה מציג בפנינו את התפתחותה של המשפחה - הלוח מצטמצם מאוד, והוא משמש כעת כעיטור למסגרת (כל התמונות מתוך ספרו של אקה).

כמה מאות שנים לאחר מכן אנו חוזים בהתפתחות דרמטית - איחוד המסגרת והלוח. האיחוד התרחש בשתי פרדיגמות - פרדיגמת הלוח ופרדיגמת המסגרת. בפרדיגמת הלוח הרגל מורכבת משני רכיבי לוח, המחוברים זה לזה בזווית ישרה. בפרדיגמת המסגרת הרגל מורכבת מרכיב מסגרת, שעוצב בדמות הלוח המצומצם. בשתי הפרדיגמות נשמרה המסגרת התחתונה. במקביל לתהליך האיחוד אנו רואים את עליית קרנו של מחבר הליכסון המשולש - Three Way Mitre (עליו כתבתי בעבר).

פרדיגמת הלוח

פרדיגמת המסגרת

בסופו של דבר פרדיגמת המסגרת ניצחה, והמסגרת התחתונה נעלמה. כך אנחנו מקבלים את "השולחן הסיני" כמו שאנו מכירים אותו. ארבע רגליים מחוברות באמצעות ליכסון משולש בחלקן העליון, ובבסיסן טלפי סוס (Horse Hoof) - שריד לאלמנט הלוח המצומצם.

הנה אוסף בני משפחה - שימושים שונים, תקופות שונות וסגנונות שונים, אבל בכולם אנו מוצאים את שני המאפיינים - הליכסון המשולש וטלפי הסוס.

יש עוד ה-מ-ו-ן מה לומר על רהיטים סיניים, אבל קצרה היריעה. באחת הרשומות הקרובות נדבר על הקשר שבין רהיטים סיניים לבין רהיטים מערביים מודרניים.

תוצרת סין - חלק ב'

במסגרת מאבקם של החרדים בחוק "שיוויון בנטל" (שיש לי רושם שלא ישאר עימנו זמן רבׂ) הם גייסו לעזרתם כסף. ליתר דיוק, הם גייסו לעזרתם את השטר הישראלי בערך נקוב של 200 ש"ח. על השטר מופיע ציטוט של זלמן שז"ר - "כולם יחד צריכים לשאת בעול לימוד תורה". הקוראים הספקנים מוזמנים לשלוף שטר של 200 ש"ח וזכוכית מגדלת, ולהשתכנע כי הציטוט אכן מופיע על השטר (או פשוט להסתכל כאן בתמונה המצורפת).

מה הוא אותו "עול" שכולם צריכים לשאת אותו? את המשמעות המקורית של המילה אנחנו מוצאים בספר במדבר (י"ט, ב') - "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל." איזכור נוסף אנחנו מוצאים בספר דברים (כ"א ג') - "וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל--וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה, בְּעֹל."

צילום: וויקיפדיה

"עול" הוא מוט כבד המונח על צוארן של זוג בהמות לשם רתימתן למחרשה. על פי רוב נרתמים שני שוורים למלאכה, אך ניתן לרתום גם חיות אחרות ואף חיות בודדות. במשמעות המילולית המקורית היו מעלים את העול על הפרה (כמתואר בספר במדבר) והיא הייתה מושכת את העול (כמתואר בספר דברים). המשמעות המילולית התרחבה למשמעות המוכרת לנו כיום - "נטל, מעמסה, חובה".

בשפות ההודו-אירופאיות אנו עדים לגילגול לשוני שונה במקצת. השורש המקורי בשפה הפרוטו-הודו-אירופאית היה yugom במשמעות של "לאחד, לצרף". מילים המבוססות על השורש המקורי ניתן למצוא היום בשפות הודו-אירופאיות רבות. השורש המקורי התפתח בשני כיוונים (שההפרדה ביניהם איננה תמיד חדה): הראשון, במשמעות של איחוד - למשל במילה האנגלית join. השני, במשמעות של "עול" פיסי - למשל במילה האנגלית yoke. אגב, השורש העתיק הצליח לחדור אפילו לשפה העברית. מקורה של המילה העברית "זוג" הוא במילה היוונית ζευγος (נהגית zeugos) - משמעותה זוג שוורים רתומים בעול, ומקורה בשורש yugom.

מקובל לחלק את הרהיטים הסינים לשתיים וחצי משפחות:

• Frame and Panel (מסגרת ולוח).
• Yoke and Rack (עול ומסגרת).
• Bamboo Style (סגנון הבמבוק) - משפחה זאת השפיעה ונטמעה בשתי המשפחות האחרות, ובמיוחד במשפחת העול והמסגרת.

היום נדבר על משפחת העול והמסגרת. מדובר במשפחה עתיקה שהתפתחה מאוד לאורך השנים, אך שימרה את אלמנט הרגליים המוסטות שמייחד אותה. ראשיתה של המשפחה ברכיב פשוט ובסיסי - המתלה. המתלה מורכב ממסגרת (rack) ומעליה העול (yoke). כאן בתמונה (כל התמונות מתוך ספרו של אקה) מופיע מתלה מן המאה השמינית לספירה. ניתן להבחין בעול המעוקל שמוחזק על יד המסגרת - שניהם פשוטים ופונקציונליים.

בתמונה כאן מוצג מתלה חדש יותר. העול התיישר, הבסיס נעלם. המתלה מעוטר (ויש שיאמרו מצועצע) הרבה יותר. המסגרת אמנם התקרבה לקצות העול, אך נשארה מוסטת.

היכונו לקפיצת הדרך. מדוע שלא נשתמש נשתמש בזוג מתלים (עול ומסגרת) על מנת להניח עליהם משטחים? כך נוצר במאה ה-14 השולחן שבתמונה. לוקחים שני מתלים, מיישרים לחלוטין את העול ומשתמשים בו כמסגרת למשטח, מעלימים את הבסיס, מפשקים את הרגליים בשני הכיוונים. ומוסיפים קושרות רוחב. מוסיפים משטח בין שני העול-ים, והרי לכם שולחן. כמעט תמיד אנו מוצאים גם סינר (apron) שנוסף מתחת לעול-ים. יש שיתקשו לזהות בשולחן את המתלה המקורי, אך הייחוס המשפחתי - הרגליים המוסטות - נשאר חד וברור. שימו לב כי הרגליים מוסטות לאורכו של המשטח העליון אך לא לרוחבו.

המבנה הבסיסי המשיך להתפתח. רכיבי המסגרת הפכו ישרים (ולא מעוגלים), הפישוק נסגר, וקושרת האורך שמתחת לעול נעלמה. למשטח העליון נוסף אלמנט קישוטי בשני הקצוות.

הנה עוד שני נציגים מן המשפחה. אמנם די שונים בסגנון, אך משמרים את אלמנט הרגליים מוסטות (לאורכו של המשטח העליון אך לא לרוחבו).

עד כאן (וממש על קצה המזלג) על משפחת העול והמסגרת. באחת הרשומות הקרובות נפנה לטפל בחמולה השנייה - משפחת המסגרת והלוח.

התחדשות

גם המחנה הציוני וגם הליכוד השתמשו בדמותו במהלך הבחירות האחרונות. אני מדבר על מי שהיה (למרות שמדובר ברשימה חלקית, קחו נשימה ארוכה): מייסד מקורות, יוזם הקמת אחת עשרה הנקודות בנגב, מיוזמי המוביל הארצי, המנכ"ל הראשון של משרד הביטחון, ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, יו"ר עמידר, שר החקלאות, שר האוצר במשך אחת עשרה שנה (עם הפיחות הגדול של הלירה), וראש ממשלה במשך שש שנים (עם המיתון הגדול ומלחמת ששת הימים).

השימוש הסלקטיבי בדמותו של לוי אשכול התעלם - מסיבות די מובנות - מאמרות הכנף המפורסמות שלו, שלא היו עוברות היום אף יועץ תקשורת:

• הפנקס פתוח והיד רושמת.
• מתי כבר נגמור להקים את המדינה, ונחזור הביתה?
• אני מתפשר ומתפשר עד שאני משיג את מה שאני רוצה.
• לעניות דעתי הקובעת.
• מי שרוצה לעשות בישראל הון קטן, שיביא איתו הון גדול.
• בזמנים רעים, עד שהשמן ירזה, הרזה ימות מרעב.
• כשארצות הברית מתעטשת, ישראל חוטפת דלקת ריאות.
• הסבא שלי לא התעניין בכדורגל, האבא שלי לא התעניין בכדורגל, ובכל זאת היו השניים יהודים טובים.
• אינני יודע אם אהיה שר חקלאות טוב, אולם דבר אחד אני יכול להבטיח - אצלי הגשמים ירדו כסדרם.

מאחר שאני אינני פוליטיקאי, אני מרשה לעצמי להשתמש באמרת הכנף המפורסמת ביותר של אשכול - "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים". אז נכון שברשומה הקודמת הבטחתי שהיום אדון בעיצוב של רהיטים סיניים, אבל היום נעסוק בשני פרויקטים של התחדשות. הראשון - זה עתה מתחיל, והשני - זה עתה הסתיים.

צילום: Mcateer Photograph

לפני קצת פחות משנה כתבתי על השריפה שפרצה בבית הספר לאומנות של גלזגו. מדובר בפנינה ארכיטקטונית-עיצובית מבית היוצר של מקינטוש, שנבנתה בתחילת המאה העשרים. המבנה עלה באש בחודש מאי 2014. אמנם רוב המבנה והתכולה לא נפגעו, אבל הספריה (שהכילה רהיטים יחודיים בעיצובו של מקינטוש) נשרפה כליל. אני שמח לבשר לקוראים כי "וועדת השימור" של בית הספר בחרה במשרד הארכיטקטורה של Page/Park על מנת שיוביל את פרויקט השיקום. העבודה במבנה עצמו אמורה להתחיל בשנת 2016 ולהסתיים לקראת שנת הלימודים האקדמית 2017/18. עלות הפרויקט כ - 204 מיליון ש"ח. נקווה לטוב.

נשאר בתחומי הממלכה המאוחדת, ונדרים מעט מגלזגו אל שפילד, שם נמצא פרויקט התחדשות אחר - Park Hill Estate. לפני שנדבר על פרויקט ההתחדשות עצמו, הבה נקדיש כמה מילים למושא השיקום.

פארק היל הוקם כפרויקט דיור ציבורי שאפתני ברוח הברוטליזם. גם בסטנדרטים של הברוטליזם מדובר בפרויקט אדיר מימדים. הפרויקט שנבנה בשנים 1957 - 1961, כלל בתוכו 995 יחידות דיור בנוסף לשטחי מסחר ובית ספר יסודי. הפרויקט בנוי על חלקה משופעת - על מנת לשמור על קו רקיע אחיד, החלקים הגבוהים (צד ימין בתמונה) כוללים ארבע קומות בעוד שהחלקים הנמוכים (צד שמאל בתמונה) כוללים שלוש עשרה קומות.

הרעיון שהדריך את הפרויקט כונה "רחובות בשמיים" (Streets in the Sky). לאורך המבנה עברו רחובות (= מסדרונות) רחבים. כל רחוב שימש שלוש קומות - את הקומה בה עבר, ואת הקומות שמעליו ומתחתיו באמצעות גרמי מדרגות קצרים (שכונו "מספריים"). כל רחוב - למעט העליון ביותר - התחבר אל הקרקע בנקודה כלשהי בפרויקט. הרחובות היו רחבים דיים למעבר "מכונית החלב". כל רחוב ושלוש הקומות אותן הוא שירת נצבעו צבע אחר.

הפרויקט השאפתני החל להידרדר בשנות השמונים - בדירות נותרה אוכלוסיה חלשה, רמת הפשיעה עלתה, הונדליזם פשה, ומצבו הכללי של הבניין הלך מדחי אל דחי. בשנת 1998, בצעד שנוי במחלוקת, הוכרז המבנה "מבנה לשימור" (מה שנקרא בבריטית מדוברת Grade II listed). כך הוסר איום הריסת המבנה, והוכרז "המבנה לשימור" הגדול ביותר באירופה. בשנת 2004 חברה עיריית שפילד לחברה פרטית בשם Urban Splash, ולאחרונה הושלם תהליך ההתחדשות שארך עשר שנים ועלה כ - 845 מיליון ש"ח.

צילום: Urban Splash

במסגרת תהליך ההתחדשות צומצם מספר הדירות, והוא עומד כיום על 875 - חלקן נותרו בחזקת "דיור ציבורי" וחלקן הפכו "דירות פרטיות". השטחים שהתפנו הוקצו למשרדים ולשטחי מסחר. בצד הגבוה של המבנה נוצרה כניסה חדשה באמצעות הריסה חלקית של ארבע הקומות התחתונות, ויצירת "חלון" במבנה. צבעי המבנה חודשו, אך נשמר העיקרון של צבע לכל שלוש קומות.

את אחד הגשרים של המבנה עיטר במשך שנים הגרפיטי "Clare Middleton I love you will u marry me". תוכנית רדיו בריטית התחקתה אחר הסיפור שמאחורי הגרפיטי. בניגוד לאגדות אורבניות שצצו לאורך השנים, הסיפור האמיתי קצת פחות מסעיר. הכתובת נכתבה בשנת 2001 על ידי בחור בשם ג'ייסון ויועדה לחברתו קלייר מידלטון. היא לא ראתה את המחווה בעין יפה, והשניים נפרדו. הכתובת נשארה. קלייר נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 2007. ג'ייסון עודנו בחיים. במסגרת פרויקט השיקום הוחלט לחדש את הגרפיטי המקורי - שמה של קלייר הוסר, ושאר הכתובת הפך לשלט מואר.

צילום: Urban Splash

צילום: Urban Splash

וגם לגבי פרויקט זה - נקווה לטוב.

תוצרת סין - חלק א'

עד כמה שזה יישמע מפתיע, האדם שהשפיע יותר מכל על התפתחותו של הריהוט הסיני הוא היסטוריון גרמני-אמריקאי בשם גוסטב אקה (Gustav Ecke). בשנת 1944 פירסם אקה את הספר הראשון, אי פעם, אודות הריהוט הסיני, ובכך קבע את נראטיב הריהוט הסיני. הנראטיב היה מוצלח מאוד, והוא אומץ בחום הן על ידי הסינים והן על ידי העולם המערבי.

הנראטיב שהוצג על ידי אקה כלל את האלמנטים הבאים:

1. הריהוט הסיני פשוט וצנוע מבחינה צורנית.
2. הריהוט הסיני מתוחכם מאוד מבחינה נגרית.
3. הריהוט הסיני בנוי עץ קשה ואיכותי, בו משתמשים בקפידה רבה, ומשאירים אותו בגימור טבעי.

על מנת להבין את מקורות הנראטיב חשוב ללמוד קצת על אקה, מעצבו. אקה נולד בשנת 1896 בגרמניה. בשנת 1922 הוא סיים את עבודת הדוקטורט שלו שדנה בסוריאליזם הצרפתי. בשנת 1923 הוא קיבל משרה באוניברסיטה בפוג'יאן שבסין, וחמש שנים לאחר מכן הוא עבר לבייג'ין. הוא חזר לתקופה קצרה לפריז, אך עליית הפשיזם הבריחה אותו חזרה לסין. בשנת 1945 הוא נשא לאישה אומנית-חוקרת סינית, ובשנת 1949 הזוג עבר להוואי, שם נפטר אקה בשנת 1971. בצעירותו נחשף אקה לתנועת הבאוהאוס הגרמנית. חשיפה שעיצבה במידה רבה את השקפת עולמו האומנותית-תרבותית, והשפיעה רבות על מחקריו. קל לזהות את עקרונות הבאוהאוס בנראטיב שעיצב אקה עבור הריהוט הסיני.

עם הגעתו של אקה לסין הוא התמקד במחקר של הארכיטקטורה הסינית, ובהמשך עבר להתמקד במחקר של רהיטים סיניים. אקה ומספר עמיתים זרים נוספים היו הראשונים לתעד ולחקור את התחום. מלומדים סיניים כמעט ולא עסקו בתחום, והמצב הכלכלי הקשה גרם לכך שהאוכלוסיה המקומית התייחסה את הרהיטים בעיקר כחומר גלם לבעירה. במאמצים כבירים הצליח אקה לפרסם 200 עותקים של ספרו Chinese Domestic Furniture, שסיכם את המחקר. למען האמת ה"ספר" היה קופסת קרטון שהכילה מלל מודפס, שרטוטים וצילומים. ספר או קופסת קרטון - מדובר היה במחקר פורץ דרך וראשון מסוגו.

הספר הודפס שוב בשנת 1962, והוצא לאור במהדורה מודרנית יותר פעם נוספת בשנת 1986. למתעניינים - גם המהדורה החדשה קשה מאוד לקריאה. המהדורה פותחת במלל אנגלי (שלפעמים נדמה שהיא בעצם גרמני) קשה לקריאה, שעמודיו ממוספרים בספרות רומאיות. לאחר מכן יש רשימה בביליוגרפית ממוספרת. לאחר מכן יש רשימת הערות ממוספרת. לאחר מכן יש רשימת רהיטים ממוספרים, ולאחר מכן מגיעות 161 "פלטות" - כל אחת כוללת אחד או יותר מהאלמנטים הבאים - תמונה של רהיט, תמונה של פריט של רהיט, שרטוט של רהיט, שרטוט של פריט של רהיט, שרטוט של מחבר שמשמש במספר רהיטים. הכל מסודר בצורה די אקראית. הכל כולל אינספור הפניות לכאן ולשם, לשם ולכאן.

כבר בשנת 1948 פירסם ג'ורג' קייטס ספר בשם Chinese Household Furniture שכלל תמונות של 112 פריטי ריהוט שונים, שלא כולם התיישבו עם רוח הנראטיב של אקה. בשנת 1979 תורגם לאנגלית הספר Chinese Furniture שנכתב ע"י הצרפתי מישל בורדלי. ספר זה הצליח לסדוק את אמיתות הנראטיב. הספר הציג פריטים מצועצעים רחוקים מאוד מן המינינליזם של אקה, פריטים שעשויים מחומרים שונים ולאו דווקא מעץ קשה, ופריטים שנצבעו או שכוסו בלכה. אל הסדקים שיצר בורדלי נכנס בשנת 1991 קרייג קלונס עם ספרו Superfluous Things. הוא הפך את הסדקים לשברים של ממש. קלונס חקר טקסטים ספרותיים, מסמכים רשמיים, וציורים רבים, והדגים כי התמונה האמיתית רחבה בהרבה מזו אותו צייר אקה.

את התובנות הנוכחיות שלנו לגבי הריהוט הסיני ניתן לסכם באופן הבא:

1. קיים מגוון עצום של סגנונות, רמות נגרות, חומרי גלם, ושיטות גימור. זה לא מפתיע שכן אנו דנים בפרק זמן ארוך מאוד ובמרחב גיאוגרפי גדול מאוד.
2. רהיטים שונים חיו בכפיפה זה לזה צד, לעיתים ממש באותו חדר.
3. התפתחויות סגנוניות התרחשו באופן איטי ביותר, לאורך עשרות ומאות שנים. ברוב המקרים, הסגנונות החדשים לא דחקו את הישנים, אלא המשיכו לחיות לצידם.

עד כאן על המעטפת. בשבוע הבא נצלול אל התוכן.