יום ראשון, 21 ביוני 2015

מודרניזם סקנדינבי - חלק א

הקוראים הנאמנים יודעים כי אני חובב מושבע של עיצובים סקנדינביים מודרניים (Scandinavian Modern). ידידי, עזיז סובח, מאיץ ודוחק בי כבר תקופה ארוכה להסביר לו בעברית פשוטה ונהירה למה אני מתכוון כשאני אומר מודרניזם סקנדינבי. אז, אחרי שביצעתי אין ספור תרגילי התחמקות, הגיעה השעה לנסות ולנפק את התשובה המיוחלת.

הדרך הפשוטה (וכנראה גם הפשטנית) להשיב על השאלה היא באמצעות הגדרה של זמן ומרחב - כלומר מתי והכין התרחש המודרניזם הסקנדינבי. יש הסכמה כי המודרניזם הסקנדינבי הגיע לקיצו בסוף שנות השישים. לגבי "מתי כל זה התחיל" אין תשובה חד משמעית. "המפץ הגדול" של התנועה התרחש עם תום מלחמת העולם השנייה (1945), אבל ברור שהתנועה החלה דרכה מוקדם יותר. יש כמה מועדים אפשריים לתאריך ההתחלה - סוף מלחמת העולם הראשונה (1918), מינויו של Kaare Klint לראש המחלקה לרהיטים באקדמיה הדנית המלכותית לאומנות יפה (1924), התערוכה הראשונה של אגודת בוני הארונות הדנית (1927), או שמא תערוכת ברצלונה (1929).

מקור: וויקיפדיה
כל האירועים הללו הם מועמדים ראויים, אבל נהוג לומר כי תערוכת סטוקהולם (1930) היא מועד הלידה של המודרניזם הסקנדינבי. תערוכת סטוקהולם אורגנה על ידי הארכיטקט השוודי Gunnar Asplund, והייתה התערוכה הראשונה שהוקדשה כולה למודרניזם. בתערוכה ביקרו ארבעה מיליון איש - שליש מאוכלוסית סקנדינביה באותה תקופה (מאית מאוכלוסית אירופה).

אנחנו אמנם מדברים על מודרניזם סקנדינבי, אבל למעשה הרוב המכריע וההובלה של הפעילות התרחש בדנמק, מיעוט התרחש בשוודיה, שבריר התרחש בפינלנד, ונורבגיה ואיסלנד כלל לא השתתפו במשחק.חלוקת התפקידים מתבטאת בכך שבמקרים רבים מדברים על מודרניזם דני (Danish Modern) ולא על מודרניזם סקנדינבי.

לסיכומו של פרק הזמן והמרחב - המודרניזם הסקנדינבי הוא תנועה עיצובית שפעלה בסקנדינביה משנות השלושים ועד שנות השישים של המאה הקודמת.

התרשים המצורף (אני יודע שהגופן קטן, אבל אחרת זה לא נכנס) יעזור לכם למקם את המודרניזם הסקנדינבי ביחס לתנועות עיצוביות אחרות. נא לשנן את המידע שבתרשים, שכן הוא ישמש אותנו גם ברשומות הבאות.

תנועות עיצוב במאה ה-20
מקור: Danish Moderen, Hollingsworth

אחרי שדיברנו קצת על המתי ועל האיפה, הגיע הזמן לדבר קצת על המהות, על התוצרים. על פי המודרניזם הסקנדינבי עיצוב טוב הוא עיצוב פונקציונלי, וכפועל יוצא מכך הוא גם עיצוב מינימליסטי. הצורה היא פועל יוצא של השימוש - form follows function. מה שאיננו משרת את השימושיות, דינו אחד - להעלם. אין עוד מקום לאלמנטים קישוטיים חסרי תועלת מעשית. אמנם הפונקציונליות עמדה מעל לכל, אך מעמדה של האסתטיקה לא קופח. התנועה שאפה לספק "אסתטיקה להמונים" במטרה לטייב את החברה (betterment of society). מדובר, אם כן, בתנועה שדגלה בעקרון של פונקציונליות אסתטית.

אבל, המודרניזם הסקנדינבי לא הגביל עצמו אך ורק לתחום העיצוב. התנועה שאפה למצוא נקודת איזון בין עיצוב טוב, מחיר אפשרי ואיכות טובה (good design, affordable price, good quality). הרעיון היה לענות על הצרכים של מעמד הביניים המתפתח - בתחילה הסקנדינבי, ובהמשך האירופאי. התנועה הציעה לאנשי ממעמד הביניים רהיטים שימושיים, יפים, באיכות טובה, ובמחירים שהם יכולים להרשות לעצמם.


דיברנו על המהות, על הזמן והמרחב, אז למה בכותרת הרשומה כתוב חלק א? ובכן, יש עוד אי-אילו שאלות פתוחות; מדוע התנועה התפתחה דווקא בסקנדינביה? מדוע התנועה התפתחה דווקא בשנים בהן התפתחה? מה היו הזרמים שהשפיעו על התנועה? מה גרם לנסיקתה המטאורית ברחבי אירופה? מי היו הדמויות המובילות בתנועה? מה היה חלקו של הממסד הסקנדינבי בהתפתחותה של התנועה? התשובות לשאלות אלה ולשאלות נוספות - בפרקים הבאים.

יום ראשון, 14 ביוני 2015

יוקרה מקצועית

נפתח בחידה נוסטלגית - מה האיבר הבא בסדרה "לול, שבלול, חצי חצי, עזית של הצנחנים, צ'ארלי וחצי, חגיגה בסנוקר"? מדובר בסרטים הראשונים אותם ביים בועז דוידזון (מהישן (1969) לחדש (1975)), ואם השבתם "משפחת צנעני" אתם זוכים בשתי נקודות ובתהילת עולם.

"משפחת צנעני" הוא סרט בורקס שנכתב ובוים על ידי בועז דוידזון בשנת 1976. הסרט מספר על יריבות בין מוכר נעליים תימני (ציון צנעני הוא גבי עמרני) לבין מוכר נעליים פרסי (ישראל בן נעים הוא יוסף שילוח). לקראת סופו של הסרט מגלה ציון צנעני כי הטבעת היקרה אותה רצה להעניק לאישתו נעלמה, והוא מאשים את ישראל בן נעים בגניבתה.


בין גבי עמרני לבין יוסף שילוח מתפתח הדיאלוג הבא:

- אתה גנב
- אתה כלב
- אתה גנב בן גנב
- אתה כלב בן כלב
- אתה גנב בן גנב בן גנב
- אתה כלב בן כלב בן כלב

הדיאלוג מדגים את המבנה "X בן X", כאשר ה - X הוא לרוב כינוי גנאי - בין שמדובר בשם תואר (גנב) ובין שמדובר בשם עצם (כלב). מופע קדום יותר של המבנה קשור ליוסף אחר שלובש כתונת פסים. הבה נדלג אל פרשת "מקץ", המשך הסאגה המשפחתית של יוסף ואחיו.

בסופה של הפרשה מגיעים האחים בפעם השנייה אל יוסף, הפעם עם האח הצעיר בנימין. רגע לפני שיוסף משלח את אחיו בחזרה אל ארץ כנען הוא מצייד אותם באוכל רב ובכסף רב, אך בסתר הוא גם מטמין את הגביע שלו בתיקו של בנימין. האחים יוצאים לדרכם, אנשיו של יוסף רודפים אחריהם, מאשימים אותם בגניבת הגביע, האחים מכחישים, אך הגביע מתגלה בתיקו של בנימין המופתע - "וַיְחַפֵּשׂ--בַּגָּדוֹל הֵחֵל, וּבַקָּטֹן כִּלָּה; וַיִּמָּצֵא, הַגָּבִיעַ, בְּאַמְתַּחַת, בִּנְיָמִן (בראשית מ"ד י"ב)".

על פי בראשית רבה האחים המופתעים, הכועסים והחוששים פונים אל בנימין ואומרים לו "גנבא בר גנבתא" - "גנב בן גנבת". את אלה שתוהים מדוע גנבת ולא גנב, נפנה לבראשית ל"א - רגע לפני שיעקב עוזב עם משפחתו את בית לבן הארמי, גונבת רחל את התרפים מאביה - "וְלָבָן הָלַךְ, לִגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ; וַתִּגְנֹב רָחֵל, אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ". דרך אגב, אף אחד לא יודע בדיוק מהם "תרפים" (כנראה - אלילי בית עשויים טין) ומדוע הסתכנה רחל בגניבתם.

בכל אופן, הסיפור של יוסף המקראי התסיים בכי טוב - לאחר נאום חוצב להבות של יהודה, יוסף נחשף בפני אחיו והחשד מוסר מבנימין. הסיפור של יוסף הדוידזוני הסתיים אף הוא בכי טוב - אישתו של גבי עמרני מגלה כי הנכד בלע את הטבעת, וכל בני המשפחה יושבים סביבו ומעודדים אותו להוציאה בדרך הטבע. רק סיפורה של רחל הסתיים בצורה הרבה פחות חיובית - היא אמנם הצליחה להסתיר את דבר הגניבה, אך קללתו של יעקב את הגנב גרמה למותה זמן קצר לאחר מכן.

האל מרקוליס
(וויקיפדיה)
אז מה היה לנו עד עכשיו? גנבת, גנב בן גנבת, גנב בן גנב. על מנת לעבור לעולם הנגרות אנחנו מדלגים למסכת עבודה זרה, דף נ, עמוד ב. במסגרת דיון שעוסק בדיני עבודה זרה של האל הרומי מרקוליס, אנו מוצאים את הקביעה הבאה: "ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וסרטיאות אסורות". כלומר, אין להשתמש באבנים ששימשו לעבודת האל מרקוליס בתור אבני ריצוף לדרכים ולרחובות. אמנם אין להקל ראש באיסור, אבל אנחנו מתעניינים בעיקר בהמשך המשפט "ולית נגר ולא בר נגר דיפרקינה". ובעברית - "ואין נגר או בן נגר שיכול להסביר (איסור זה)".

רגע, רגע, רגע - נכון שאף נגר (או בן נגר או נגר בן נגר) לא זכה בפרס נובל, אבל למה צריך להעליב? ובכן, ממש אין סיבה להעלב. לפי מבנה המשפט קשה לראות בביטוי "נגר בן נגר" ביטוי שלילי, וגם רש"י חושב כך ומפרש "נגר בן נגר - חכם בן חכם". הלב נרגע. אבל יש עוד. במדרש "ויקרא רבה" כתוב "שונה רבי שמעון בן יוחאי: מה נגרין הם ישראל שהם יודעים לרצות את בוראם". הלב מתרחב. אבל יש עוד. בהקדמה לספרו "כסף משנה" מציין משה קארו (ההוא משולחן ערוך) כי הוא כותב את הספר משום ש..."בכמה מקומות צריך נגר ובר נגר דיפרקינון (=שיסבירו)". הלב מתפוצץ. וגם יהודה אבן תיבון (אבי המעתיקים) מציין לטובה את הנגרים בספרו "ספר הרוח", וכותב - "השכל אשר בו יסתכל האדם בדבר שרוצה לעשותו איך יערים לעשותו כמו הנגרים והמלחים ועובדי האדמה ויתר בעלי המלאכות". אמנם איננו מוזכרים לבד, אבל בהחלט מוזכרים ראשונים. הלב מתפזר באושר עילאי במרחבי היקום.

מה אנחנו מבינים? פעם בעלי מלאכה היו מלומדים, ומלומדים היו בעלי מלאכה. תורה ומלאכה. דוד פלוסר בספרו "ישו" טוען כי איזכור הנגרות בהקשר של ישו (לא ברור אם ישו היה נגר, בן נגר או נגר בן נגר) לא בא להציג אותו כבעל מלאכה פשוט, אלא כאיש המשלב תורה ומלאכה - מלומד שהוא נגר, נגר שהוא מלומד. מתי ולמה נותק הקשר בין התורה והמלאכה? לשר ההיסטוריה הפתרון.

יום ראשון, 7 ביוני 2015

עם חברים כאלה...

קשים הם חייו של הנגר. קשים שבעתיים חייו של הנגר-העיתונאי-החוקר. ברשומה הקודמת סיפרתי לכם כיצד נאלצתי לשהות שעות ארוכות בשמש הקופחת של סנטרל פארק כשאני מאמץ את צווארי ואת עיני - הכל על מנת להביא לכם את סיפורם הלא נודע של מיכלי המים המפארים את גגות ניו-יורק. אבל בכך לא תמו צרותיי - המערכת החליטה כי אם אני שוהה כבר בניו-יורק, שומה עלי לנסוע לצפונה של המדינה, אל הרי האדירונדק (Adirondack), ולהביא משם סיפור נוסף - "שני סיפורים, כרטיס טיסה אחד".

בשנת 1903 נסע אדם בשם תומס לי (Thomas Lee) עם משפחתו לבית הקיץ שלהם, ששכן ב - Westport, NY, עיירת נופש קטנה ומנומנת בהרי האדירונדק. דבר אחד העיב על התנהלותה של החופשה הקסומה - כסאות, ולמען הדיוק - העדרם. בבית לא היה אף "כיסא גינה". תומס השתוקק לכיסא בו יוכל לשקוע בנוחות, לצפות בשקיעה וללגום קוקטייל. הוא הקדיש את הקיץ לבניית דגמים כאלה ואחרים, ולקראת סוף החופשה היה בידו "הכיסא המנצח".

לתומס היה חבר נגר בשם הארי באנל (Harry Bunnell). הארי בא לבקר את תומס, ראה את "הכסא המנצח", וזיהה את ההזדמנות הגדולה. החברים הסכימו כי הארי ייבנה במהלך החורף כיסאות לפי העיצוב של תומס, ועם בוא הקיץ הם יימכרו את הכסאות ויתחלקו ברווחים. במהלך החורף בנה הארי את הכיסאות. הקיץ הגיע, והכסאות נחטפו כמו לחמניות טריות. הארי לא התבלבל - הוא רץ למשרד הפטנטים ורשם פטנט מס 794777 על הכיסא "שלו" - Westport Plank Chair. מיותר לציין כי תומס לי לא ראה ולו סנט אחד מהעיסקה שעשה עם "חברו" הנגר הארי באנל.

במקומות שונים מצוין כי את הכיסא המקורי בנה תומס מאחת עשרה חתיכות אותן חתך מלוח עץ אחד. אני מתקשה עם המספר אחת עשרה. כל צד של הכיסא מורכב מארבעה חלקים - רגל צרה אנכית, רגל רחבה אלכסונית, מסעד, תומך למסעד. מרכז הכיסא מורכב אף הוא מארבעה חלקים - משענת, תומך למשענת, מושב, קושרת קדמית. וביחד - שניים עשר חלקים (4*2 + 4). יכול להיות שבכסא המקורי לא היה תומך למשענת, והרכיבים שמחזיקים את המסעדים (בחלק האחורי שלהם) היו חלק אינטגרלי מן המשענת - אני לא מצאתי תמונות / שרטוטים שמעידים על כך.

מקור: וויקיפדיה
ברבות השנים אנחנו עדים לשלושה שינויים מרכזיים.
  • השם זכה להרחבה גיאוגרפית - הוא איננו מציין עוד עיירה קטנה (Westport) אלא חבל ארץ מפורסם (Adirondack).
  • העיצוב הפך למעוגל יותר ואוורירי יותר.
  • המבנה איננו כולל עוד לוחות שלמים אלא כפיסי עץ מרווחים.
כיום, יותר ממאה ועשר שנים לאחר המצאתם, כיסאות אדירונדק עדיין נמכרים כמו "לחמניות טריות", ונבנים על ידי אין-ספור נגרים חובבים ומקצועיים כאחד.

יום ראשון, 31 במאי 2015

ושאבתם מים בששון

שלוש שעות פקוקות של נסיעה ממדרשת בן-גוריון לנמל התעופה בן-גוריון. "כן" - ארזנו לבד. "לא" - אין לנו נשק או משהו שנראה כמו נשק. אחת עשרה שעות מייגעות של טיסה לנמל התעופה קנדי. "לא" - אין לי על מה להצהיר. "כן" - הגרין קארד שלי עודנו בתוקף. נסיעה ב - Air Train לתחנת ג'מייקה. נסיעה ברכבת לתחנת פנסילבניה. נסיעה בתחתית לרחוב 95 מערב, והנה אנחנו לוגמים קפה (דלוח) ואוכלים מאפה (פושר) במנהטן.

הגענו לניו יורק לרגל ("הם כבר המון זמן יחד, הגיע כבר הזמן ל...") חתונה של בן דודה של הרופאה. רגע לפני שחברות התעופה מציגות את התחזיות השנתיות שלהן, הן מרימות טלפון לנציג המשפחה על מנת להתעדכן בלוח האירועים המשפחתי. בני משפחה מקצווי ארץ גומעים אלפי קילומטרים, ומתכנסים להם בתואנה כזאת או אחרת. הפעם מדובר היה בחתונה.

הבתר מסיבה (אפטר פארטי) התרחשה לה ביום שבת בבוקר בסנטרל פארק. אחרי שאכלנו ודיברנו, ואכלנו עוד קצת ודיברנו עוד הרבה, התיישבנו והתבוננו אל קו הרקיע של העיר. את גגות העיר מקשטות להן פגודות - גלילים עם גגות משופעים, שעומדים על רגליים גמלוניות.

אם אתם גרים בניו יורק בבניין בן שש קומות או יותר - המים שאתם צורכים מגיעים מאותם מיכלי מים בצורת פגודות. מערכת המים העירונית איננה מסוגלת לספק לחץ מים סביר מעבר לגובה של חמש קומות. פתרון הבעייה מקומי ופשוט - משאבות שואבות את המים אל המיכל שנמצא על הגג, ומשם הם יורדים בכוח הכבידה אל הצינורות בבניין.


מדובר במיכלים גדולים למדי בנפח של שלושים ושמונה קוב (שזה 38,000 ליטר). באופן מפתיע, רובם של המיכלים הללו בנויים עץ. אמנם אפשר לבנות את המיכלים ממתכת, אבל מיכלי מתכת עולים יותר, מבודדים פחות, דורשים תחזוקה גבוהה יותר ולוקח זמן רב יותר לבנות אותם.

הנה כמה עובדות לגבי מיכלי העץ:
  1. אורך החיים של מיכל מים עשוי עץ הוא כשלושים שנה.
  2. תוך עשרים וארבע שעות, צוות של שישה אנשים מפרק מיכל ישן ובונה במקומו מיכל חדש.
  3. מחיר מיכל עץ חדש הוא כ - 30,000 דולר.
  4. הזמן הדרוש למילוי מיכל ריק - שעתיים עד שלוש.
  5. מדי שנה יש לנקות את הצד הפנימי של המיכלים.
  6. מיכל חדש דולף. המים נספגים בעץ, העץ מתרחב, והמיכל נאטם.
  7. בניו יורק יש כיום שלוש חברות למיכלי מים מעץ - Rosenwach Group, Isseks Brothers, American Pipe and Tanks. מדובר בשלוש חברות משפחתיות שנמצאות בעסקי המיכלים דורות רבים.
  8. המיכלים נבנים מלוחות עץ (ארז קנדי - Canadian Cedar) שמוחזקים במקומם באמצעות פסי (טבעות) מתכת חיצוניים.
----------

ולסיום, שירו של ישראל יצחקי "לחתונה הלכתי" שהוקלט אי-שם בשנות החמישים. לשמחתי, אני לא הופתעתי בשבוע שעבר במהלך החתונה (נא להאזין עד לסופו של השיר).


יום ראשון, 17 במאי 2015

לא נותקה עוד השרשרת

מקור: וויקיפדיה
מה מופיע כאן בתמונה? אני אסייע בידכם - אין מדובר במכשיר מתחום הנגרות, אלא באב קדמון שלו. רמז נוסף - סיבוב הידית גורם לסיבוב השרשת החדה. מדובר במכשיר רפואי מתחום המילדות שנועד לחיתוך עצמות (אני חוסך מכם את התיאור הפלסטי המדויק). המכשיר הומצא בשנת 1785 ע"י שני רופאים סקוטים - ג'ון אטקינס וג'יימס ג'פרי. מדובר בלא פחות מאשר מסור השרשרת הראשון. הוא אמנם קטן ומופעל ביד, אבל הוא שימש לחיתוך עצמות לאורך כל המאה התשע עשרה.

אנו נידונים כעת לתקופה ארוכה של "עמימות היסטורית" בכל הנוגע לאימוץ הטכנולוגיה הרפואית בעולם הנגרות. בשנת 1830 ישנם איזכורים לשימוש במכונה עם שרשרת ששימשה חוטבי עצים בקליפורניה. אבל, אין עדויות ממשיות לקיומה של מכונה שכזאת. בשנת 1861 יש איזכור למסור של המילטון - מסור שרשרת שהופעל בכוח היד. גם כאן, מעבר לאיזכור אין עדויות ממשיות לקיומה של מכונה שכזאת. בסוף המאה התשעה עשרה אנו פוגשים מכונות רבות, שמופעלות בכוח השרירים של המפעיל. אחת הדוגמאות למכונה שכזאת היא המכונה של וויליאם גיילס, שרשם עליה פטנט בשנת 1878. אמנם בספרות המכונות הללו מתוארות בתור "מסור שרשרת", אבל עיון חטוף בתמונות מבהיר כי לא כך הם פני הדברים. מדובר במכונות שהמירו תנועות שונות ומשונות של המפעיל לתנועה אופקית של מסור "רגיל".

"מסור שרשרת" של גיילס (גירסא מתקדמת משנת 1879)

בתחילת המאה העשרים מתרחש סוף סוף המפגש בין מסורי השרשרת לבין עולם הנגרות. את מסורי השרשרת הראשונים אנו מוצאים במנסרות גדולות. מדובר היה במפלצות חשמליות, עצומות מימדים, ששימשו לחיתוך בולי עץ.

מסורי השרשרת הראשונים של פסטו (1925)
מסור השרשרת הראשון כפי שאנחנו מכירים אותו הומצא בשנת 1925 בידי חברה גרמנית בשם Festo (ששינתה את שמה ברבות הימים לחברת Festool). בשנת 1926 פיתח Andreas Stihl את הגירסא שלו למסור שרשרת חשמלי, ובשנת 1929 פיתח את הגירסא עם מנוע הבנזין. החברה אותה ייסד סטיהל עודנה חיה וקיימת - כיום היא מעסיקה כ - 12,000 עובדים ומחזור המכירות שלה עומד על כ - 2.98 מיליארד יורו בשנה. בשנת 1927 פיתח הגרמני Emil Lerp את הגירסא שלו למסור שרשרת עם מנוע בנזין. הניסויים במהלך הפיתוח בוצעו בהר Dolmar, ומכאן הגיע שמה של החברה - Dolmar (אגב, החברה נרכשה ע"י חברת מקיטה בשנת 1991).

מלחמת העולם השנייה הביאה לפיתוח (שלא לומר העתקה) של מסורי שרשרת בארצות הברית. לאחר מלחמת העולם השנייה, הודות לשימוש גובר באלומיניום והקטנה משמעותית של המנועים, מתחיל הייצור של מסורי שרשרת קלים וחזקים, שמיועדים להפעלה בידי אדם בודד.

בשנת 1985 ייסדה חברת סטיהל את תחרות ה - Stihl Timbersports. מדובר בתחרות בינלאומית שבוחנת את יכולתם של המתחרים במגוון כישורים הנחוצים לחטיבת עצים. התחרות כוללת את הענפים הבאים:
  • Springboard - המתחרים צריכים להעפיל באמצעות שני לוחות עץ (מקפצות) אל החלק העליון של בול עץ בגובה 2.7 מטר ובקוטר של 30 ס"מ. הם צריכים לכרות, באמצעות גרזן, את חלקו העליון של בול העץ.
  • Stihl Stock Saw - המתחרים צריכים לפרוס, באמצעות מסור שרשרת, שתי פרוסות מבול עץ בקוטר של 30 ס"מ. החיתוך הראשון מתבצע כלפי מטה, והשני - כלפי מעלה. שתי הפרוסות חייבות להיות חתוכות בקטע שאינו עולה על עשרה ס"מ.
  • Underhand Chop - המתחרים עומדים על בול עץ בקוטר של 30 ס"מ, כאשר הרגליים שלהם מרוחקות 30 ס"מ זה מזה. הם צריכים לכרות, באמצעות גרזן, את חלקו העליון של בול העץ.
  • Single Buck - המתחרים צריכים לחתוך באמצעות מסור "רגיל" בול עץ בקוטר של 45 ס"מ. המתחרים רשאים להעזר באדם נוסף שיכול לדחוף טריז בחתך ויכול לסוך את המסור.
  • Standing Block Chop - המתחרים צריכים לכרות באמצעות גרזן את חלקו העליון של בול עץ בקוטר של 30 ס"מ.
  • Hot Saw - המתחרים צריכים לפרוס, באמצעות מסור שרשרת מיוחד, שלוש פרוסות מבול עץ בקוטר של 30 ס"מ. שלוש הפרוסות חייבות להיות חתוכות בקטע שאינו עולה על 15 ס"מ.
ומי שרוצה להתחיל להתכונן - הנה סרטון מהתחרות הראשונה (1985). מתחילים ב - Stock Saw וממשיכים ב - Springboard.


ונסיים בחדשות קשות. הבלוג יוצא לחופשה בת שבוע. אנחנו נאלצים לנסוע לאירוע משפחתי בתפוח הגדול, ואם אנחנו כבר שם - אין ברירה אלא להמשיך לכמה ימים להרי האדירונדק למחקר בנושא כיסאות.

יום ראשון, 10 במאי 2015

רק שלא יכפכפו אתכם

הותיקים שבין הקוראים זוכרים ודאי את סיפורו של אברהם שלונסקי "כן-גורו ולא-גורו".

מעשה בשני גורו:
כן-גוּרוּ
ולא-גוּרוּ;
זוג נחמד, והבדלו
כהבדל בין כן ללא.

האחד הוא גור חביב,
והכן לא מש מפיו;
ואחיהו עקשני הוא,
והלא לא מש מפיהו.

מעניין לדעת האם בעת כתיבת הסיפור היה שלונסקי מודע למקור המילה "קנגורו". כאשר הגיע קפטן קוק, בשנת 1770, לחופי אוסטרליה הוא שאל את אחד התושבים המקומיים (אלה שמכונים היום Australian Aboriginal) מה שמה של החיה אותה הם רואים. המקומי השיב "Kan Gu Roo" כלומר "אני לא מבין (אותך)". קפטן קוק לא הבין את התשובה, וכך נולדה לה המילה "Kangaroo" לציון שמה של החיה. כפי שהסיפור של שלונסקי הוא סיפור דמיוני משעשע, כך גם הסיפור על מקורה של המילה "קנגורו". המציאות קצת פחות משעשעת. קפטן קוק אכן שאל את השאלה. המקומי אכן השיב "gaNurru", אבל משמעות התשובה היתה "(סוג מסוים של) קנגורו (שחור וגדול)".

אטימולוגיה (גזרון) עממית היא דבר משעשע. בשנת 1944 פונה יהושע פרידמן מקיבוץ ניר דוד אל יצחק אבינרי לגבי המילה קבקבים. החבר יהושע מציין כי מקורה של המילה קבקב הוא צורת הקטנה של המילה קב (כמו למשל, כלב > כלבלב). הוא מציין כי המילה איננה מופיעה במילונים, ושואל האם וועד הלשון העברית מתנגד למילה זאת, ואם כן - מה המילה החליפית המוצעת. אבינרי משיב כי המילה אמנם איננה מופיעה במילונים, אך הוא איננו מודע להתנגדות כלשהי כלפיה. בכל אופן, אבינרי איננו מספק הסברים לגבי מקור המילה.

בשנת 1951 אנחנו מוצאים את המילה "קבקב" (= "נעל של עץ") במילונו של בן יהודה, שמציין כי המקור הוא כנראה במילה הערבית قبقاب (קבקאב) שיש לה משמעות זהה. בלי קשר מופיעה במילון גם מילה אחרת "כבכּב" שמשמעותה "כיסוי כלי, עשוי מכלי חרס וכדומה". במילון של גרזובסקי משנת 1934 לא מופיעה המילה "קבקב", אך לצד המילה "כבכּב" מופיע כתיב נוסף "כפכּף". מעניין כי גרזובסקי לא מביא כל תימוכין לכתיב הנוסף הזה.

טוב. הבנו שמקורה של המילה קבקבים הוא מן הערבית. אבל, המורה שלנו ללשון נועלת קבקבים, אנחנו נועלים כפכפים. אז, זהו, המילה "כפכף" במשמעות של "משהו שנועלים על הרגל" פשוט לא קיימת בשפה העברית התקנית. אבן-שושן מפרש "כפכף" בתור "כף יד קטנה". בנוסף הוא מפנה אותנו למילה "קבקב" - רוצה לומר, אני מודע לקיומה של המילה הלא-תקנית "כפכף", אבל אני לא מוכן עדיין להכניס אותה למילון שלי.

איך נולדה המילה "כפכף"? ממש לא ברור. כנראה מדובר בשיבוש הגייה וכתיב בהשפעת המילה "כף (רגל)". בין אם אתם משתמשים במילה "קבקב" או במילה "כפכף" שימו לב כי צורת הרבים היא "קבקבּים" או "כפכפּים", וצורת הסמיכות היא "קבקבּי-" או "כפכפּי-".

האדם השתמש בקבקבי עץ מזה אלפי שנים. תרבויות שונות פיתחו לעצמן קבקבי עץ יחודיים - הנה אוסף חלקי (כל התמונות מתוך וויקיפדיה):

מדינה שם תמונה הערות
צרפת Sabot

בין המאה ה-16 למאה ה-19 הקבקבים הצרפתיים שימשו את המעמדות הנמוכים בצרפת. מקורה של המילה sabotage (חבלה) קשור לפועלים שחיבלו במכונות על ידי זריקת הקבקבים שלהם לתוכן.
גרמניה Holzschuh

הקבקבים הגרמניים מיוצרים מחתיכת עץ אחת - על פי רוב מצפצפה, אך בעבר הם יוצרו גם מאדר (מייפל) ואלמון (אלדר). לצד העיצוב הקלאסי, היו גם סוליות עץ שנקשרו עם שרוכים, ולצידן מגפיים עם בסיס עץ וחלק עליון מעור.
הולנד Klomp

הקבקבים ההולנדיים מיוצרים מחתיכת עץ אחת, על פי רוב צפצפה. מדי שנה מיוצרים כשלושה מיליון זוגות קבקבים - רובם נקנים על ידי תיירים. הקבקבים קיבלו אישור לשמש "נעלי מגן" ברחבי הקהילה האירופאית.
דנמרק Træskoen

הקבקבים הדנים היו מיוצרים מחתיכת עץ אחת, על פי רוב אלמון (אלדר). לעיתים היתה מתווספת לעץ רצועת עור עבה. במקרים רבים הייתה התחתית מחוזקת באמצעות מתכת. במסורת הדנית קבקבים היו ננעלים על ידי אנשים "רעים" - מוציאים להורג, כוחות כיבוש ואפילו על ידי השטן עצמו.
ספרד Cantabrian albarca

הקבקבים הספרדיים היו מיוצרים מחתיכת עץ אחת. הם שונים מאוד משאר הקבקבים האירופאיים במבנה הצד התחתון של הסוליה.
יפן Geta

הקבקבים היפניים מיוצרים מחתיכת עץ אחת היוצרת את הסוליה, אליה מחוברות שתי "שיניים" (פלטפורמות) אף הן עשויות עץ (לעיתים גם תחתית מתכת). קיימות גם גירסאות עם "שן" אחת ועם שלוש "שיניים". מדובר בסולית עץ מוגבהת, אליה נקשרה הרגל באמצעות פיסות אריג.
הודו Paduka

הקבקבים ההודים מורכבים מסולית עץ ופלטפורמות הגבהה. מצידה העליון של הסוליה בולט מוט וכפתור הנכנסים בין הבוהן והאצבע הסמוכה לו. משמעות המילה Paduka היא "רגל קטנה".
קוריאה Namaksin

הקבקבים הקוריאנים הם קבקבים סגורים עשויים חתיכת עץ אחת. הקבקבים האלה הגיעו לקוריאה מאירופה. בשנת 1651 נטרפה ספינה הולנדית אל חופי קוריאה. המלחים ההולנדיים בנו קבקבים, שהתקבלו באהדה רבה בקרב האוכלוסיה הקוריאנית המקומית. 

מי שרוצה לנסות כוחו בבניית קבקבים מוזמן להתבונן בסרטים הבאים. בסרטון הראשון מודגמת בניית Klomp הולנדיים. בסרטון השני מודגמת בניית Geta יפניים. והכי חשוב לא לשכוח קבקבּים, בבית דגושה.

יום ראשון, 3 במאי 2015

תוצרת סין - חלק ג'

בשבוע שעבר דיברנו על משפחת העול והמסגרת (Yoke and Rack). השבוע נתפנה לטפל בחמולה המתחרה - משפחת המסגרת והלוח (Frame and Panel). עדות ראשונה לקיומה של המשפחה אנו מוצאים דווקא באוסף כלי קודש מברונזה. האוסף נקרא Tuan-Fang Alter Set, והוא מתוארך לשנים 1,000-1.300 לפני הספירה. השולחן / המגש שבמרכז התמונה (מדובר בקופסא חסרת בסיס) עשוי ברונזה והוא בנוי מסגרת ולוח - ארבעה לוחות לאורכו ושני לוחות לרוחבו. ההנחה היא כי שולחן הברונזה מבוסס על "קופסאות" עץ שהיו נפוצות באותה תקופה, ושהיו בנויות מסגרת ולוח.

Tuan-Fang Alter Set
Photo: The Metropolitan Museum of Art

מסע מהיר בזמן למאה השמינית לספירה מציג בפנינו את התפתחותה של המשפחה - הלוח מצטמצם מאוד, והוא משמש כעת כעיטור למסגרת (כל התמונות מתוך ספרו של אקה).


כמה מאות שנים לאחר מכן אנו חוזים בהתפתחות דרמטית - איחוד המסגרת והלוח. האיחוד התרחש בשתי פרדיגמות - פרדיגמת הלוח ופרדיגמת המסגרת. בפרדיגמת הלוח הרגל מורכבת משני רכיבי לוח, המחוברים זה לזה בזווית ישרה. בפרדיגמת המסגרת הרגל מורכבת מרכיב מסגרת, שעוצב בדמות הלוח המצומצם. בשתי הפרדיגמות נשמרה המסגרת התחתונה. במקביל לתהליך האיחוד אנו רואים את עליית קרנו של מחבר הליכסון המשולש - Three Way Mitre (עליו כתבתי בעבר).

פרדיגמת הלוח

פרדיגמת המסגרת

בסופו של דבר פרדיגמת המסגרת ניצחה, והמסגרת התחתונה נעלמה. כך אנחנו מקבלים את "השולחן הסיני" כמו שאנו מכירים אותו. ארבע רגליים מחוברות באמצעות ליכסון משולש בחלקן העליון, ובבסיסן טלפי סוס (Horse Hoof) - שריד לאלמנט הלוח המצומצם.


הנה אוסף בני משפחה - שימושים שונים, תקופות שונות וסגנונות שונים, אבל בכולם אנו מוצאים את שני המאפיינים - הליכסון המשולש וטלפי הסוס.





יש עוד ה-מ-ו-ן מה לומר על רהיטים סיניים, אבל קצרה היריעה. באחת הרשומות הקרובות נדבר על הקשר שבין רהיטים סיניים לבין רהיטים מערביים מודרניים.