החיים בפריפריה

למי שנמצא כאן אך ורק בגלל נגרות, וצלח איכשהו את שתי "רשומות האווירה" האחרונות מזומנת גם השבוע אכזבה. בשבוע הבא נשוב - במלוא האון - לעסוק בנגרות, אבל עד אז הנה עוד "רשומת אווירה".

המעבר מישראל לארה"ב היה עבורינו לא רק מעבר בין מדינות, אלא גם מעבר מחיים במרכז לחיים בפריפריה. לא שקודם חיינו במרכז תל אביב, אבל עשר דקות מכפר סבא / רעננה / נתניה מיקמו אותנו בהחלט במקום די מרכזי. מיין (Maine) מונה 1.3 מיליון תושבים המפוזרים על פני 91,000 קמ"ר (בישראל, לשם השוואה, 7.5 מיליון תושבים המפוזרים על פני 20,000 קמ"ר). עיר הבירה של מיין, אוגסטה, מונה 19,000 תושבים. העיר הגדולה במיין, פורטלנד, מונה 66,000 תושבים. שתי הערים האלה מרוחקות מאיתנו מרחק נסיעה של שעה וחצי.

האזור שבו אנו גרים מספיק מרוחק כדי שהפשיעה לא תגיע אליו. אנשים משאירים את הבתים פתוחים. אנשים משאירים את המכוניות פתוחות, ברוב המקרים עם המפתח בתוך מתג ההתנעה. אחד האנשים שגרים כאן סיפר לנו שבאחת החופשות שלו מן הקולג' הוא השתמש במכונית של אביו. כשחזר הביתה, הוא נטל עימו את המפתחות מן המכונית והכניס אותם לתוך הבית. אביו שאג עליו בתגובה למעשה הנפשע: "למפתחות של המכונית יש מקום אחד בלבד - מתג ההתנעה".

האזור שבו אנו גרים מספיק מרוחק כדי שאנשים ברחוב ממש ידברו זה עם זה (בואו נודה על האמת - זה לא שיש להם הרבה עיסוקים אחרים). ביום השני כאן נכנסו אל בית הקפה השכונתי. המקום מגיש קפה טוב מאוד, אבל מתעקש להגיש מזון "בריאות" שהותיר את הילדים מאוכזבים משהו ("אין כאן שום דבר נורמלי לאכול"). ראינו לידינו אבא עם שני ילדים, אוחזים בידיהם מזון "נורמלי" (קרואסון שוקולד). שאלנו בנימוס אם הם קנו את הקרואסון בבית הקפה, וקיבלנו הסבר כי השיטה היא לקנות את המזון ה"נורמלי" במאפיה ואז לבוא לשבת בבית הקפה. בתום ההסבר התעקש האבא לתת לנו את אחד הקרואסונים. התנהגות כמעט ישראלית.

האזור שבו אנו גרים הוא מספיק מרוחק כדי שתפעל בו רק חברת טלפונים סלולריים אחת - verizon. כל הדיבורים על תחרות (שמביאה להשתכללות השוק ולירידת מחירים) נמוגים להם כשמדובר בפריפריה. אני מציע לכל מי שמקטר על החברות הסלולריות בארץ שיבוא לכאן, וינסה את מזלו. בלי להלאות אתכם בכל הפרטים אספר כי נדרשו שלושה ביקורים למרכז השירות ומשהו כמו שש שעות עד שזכינו לקבל שני טלפונים עובדים, שיכולים אפילו לקבל ולהוציא שיחות לחו"ל. והתעריפים - אמנם לא תעריפי אורנג' של הימים העליזים אבל מאוד רחוקים מתעריפי רמי לוי.

האזור שבו אנו גרים הוא מספיק מרוחק כדי שנחשב לאקזוטיקה בעייתית. הלכנו להוציא לילדים דרכונים אמריקאיים (עוד אחת מן הדרישות של הבירוקרטיה האמריקאית). מלאנו את הטספים, הצטיידנו בתעודות לידה ובדרכונים ישראלים, ושמנו פעמינו לסניף הדואר בעיירה הסמוכה. במקום קיבל את פנינו ניומן (או לפחות הכפיל שלו) מהסדרה סיינפלד. הבחור הבין כי מדובר במקרה בעייתי, ואנחנו הבנו כי היום לא נצא עם דרכונים לילדים.

הוא: (עיון מעמיק בטפסים) יש לכם טופס I-123 ?

אנחנו: לא, יש לנו טופס I-234.

הוא: זה לא מתאים.

אנחנו: זה כן מתאים, הנה רשום כאן בטופס.

הוא: (עיון מעמיק בטפסים) זה טופס משנת 2008 ?!

אנחנו: זה הטפסים שנתנו לנו בקונסוליה בירושלים, הם עדיין בתוקף.

הוא: (עיון מעמיק בטפסים) מילאתם את הטפסים בעט כחול ?

אנחנו: כן, לא כתוב שאסור למלא בעט כחול.

הוא: הנה הטפסים של שנת 2012, כאן כתוב שחייבים למלא בעט שחור. קחו את הטפסים החדשים, מלאו אותם בעט שחור, והתקשרו לקבוע פגישה (כך אוכל לוודא שאני לא אהיה פה לטפל בכם).

אנחנו: (מנסים להסתיר את החיוך) להתראות.

בקיצור - החיים בפריפריה אינם פשוטים, אבל מי חושב על זה כשהוא שוחה בשעות הערב בנהר המגנטיקוק (Megunticook) שנמצא במרחק של עשר דקות הליכה מן הבית.

אף מילה על נגרות

הוצאת המטלטלין מן המזוודת כמעט והושלמה לה, והגיע הזמן להוציא גם את הבלוג מן האריזה.

יום רביעי, ה - 8.8.2012, הוקדש לגמיעת המרחק בין רעננה לקמדן, מיין (Camden, Maine). מצוידים בשלושה ילדים, כלבה אחת, ארבעה הורים (שלנו), שמונה מזוודות, כלוב ענק לכלבה, כסא בטיחות אחד, עגלה אחת, וארבעה תיקי יד הגענו לשדה התעופה בשיירה בת שלוש מכוניות.

שלב ה"ארזתם לבד?" עבר בזריזות. גם שלב השיקוף היה קצר (שתי מזוודות נבדקו, השלישית תקעה את המכשיר. שני נסיונות איתחול של מכונת השיקוף הסתיימו במעקף אלגנטי - הדבקת מדבקות אישור על כל המזוודות תוך נעיצת מבט עמוק בדרכונים שלנו).

עברנו לתור של לופטהנזה. בעוד אנחנו מנסים להבין באיזה תור עלינו לעמוד ניגשה אלינו האחראית והזמינה אותנו לתור צדדי. מה אומר ומה אספר - השירות של לופטהנזה היה פשוט נהדר. נשלחתי לשלם עבור הטסת הכלבה ועבור מזוודה אחת עודפת ("על כיסא תינוק אני לא מחייבת, ושמונה מזוודות פחות חמש שמותר לכם יוצא בדיוק מזוודה אחת עודפת"). על הכלוב של הכלבה הודבקו אין סוף מדבקות - חלקן מדבקות זיהוי וחלקן מדבקות This side up. הסתובבנו עוד שעה קלה עם הכלבה, לפני שהכנסנו אותה לתוך הכלוב, ובלב חושש מסרנו אותה למסע הארוך.

הגענו לפרנקפורט, עברנו את שדה התעופה מצד אל צד, המתנו שלוש שעות, ועלינו לטיסה לבוסטון. כשישבנו במטוס מחכים להמראה, ראינו את הכלבה מצטרפת אלינו (הארגז במרכז התמונה). לאחר טיסה ארוכה ומייגעת, נחתנו נחיתה קשה למדי ("אמרתי לכם שהייתם צריכים לטוס אל-על"), המתנו ארוכות לעגלה, ופתחנו בשלב הסופי של המסע הבירוקרטי לתוך ארצות הברית.

הצטרפנו לתור של בדיקת הדרכונים, המתנה ארוכה, בדיקה ראשונית על ידי פקידה (סליחה, קצינת הגירה) שעיינה במבט חמור סבר במסמכים מן הקונסוליה, המתנה נוספת, בדיקה שניה על פקיד (סליחה, קצין הגירה) רם דרג שעיין במבט משועשע במסמכים מן הקונסוליה, טביעת אצבעות, חתימה על טפסים, מפגש מרגש עם הכלבה ("אל תוציאו אותה מן הכלוב עד שלא תעברו את המכס"), איסוף המזוודות, מעבר דרך המכס, עיון ממושך במסמכים של הכלבה, והנה אנחנו בתוך ארה"ב.

לקחנו את הרכב השכור ("מה? אין לכם מספר טיסה חזרה? מה אני אמלא בטופס?"), ופתחנו בנסיעה ארוכה של ארבע שעות מבוסטון אל קמדן. התקווה להגיע באור יום אל הבית החדש לא הצליחה לעצור את סיבוב כדור הארץ (ליהושע היו כנראה קשרים טובים יותר), וכך הגענו בתשע וחצי בערב אל ביתינו החדש. חושך מוחלט מסביב. חושך שבהשוואה אליו ניווט בלילה חסר ירח במכתש רמון נראה כמו משחק ילדים באור זרקורים. את פנינו קיבלה ליסה (מישהי נחמדה שהעזר פגשה בעת ביקורה הקודם בקמדן), כשהיא מצוידת במפתחות לבית, שמיכות פיקניק, ועוגיות. נכנסו פנימה, וגילינו שהבית לא חובר לחשמל. התרסקנו על השטיחים ושמיכות הפיקניק, התכסנו בבגדים, ושקענו בשינה עמוקה.

השכמנו קום, והתחלנו לעכל היכן אנו נמצאים.

אורזי המזוודות

הבית ארוז. נשארו כאן כמעט אך ורק הדברים שאנחנו לוקחים איתנו - בגדים, קצת ספרים, קצת חפצים אישיים וכלי נגרות, כמובן. עלות השילוח הגבוהה והמחירים הנמוכים בארה"ב גרמו לנו להצטרף בלב כבד אל תרבות הצריכה המערבית.

אני ממתין לשיחה עם הבודק הביטחוני.

הוא: ארזתם לבד?
אני: כן, זה מה שאנחנו עושים בשבועות האחרונים.
הוא: יש לכם נשק או משהו שנראה כמו נשק?
אני: לא משהו מיוחד - כמה סכינים, שני סטים של מפסלות, כמה מקצועות וכמה מברגים.

גם הבלוג אורז את עצמו לכמה שבועות. תודה לקוראים הנאמנים, ולהתראות מעברו השני של האוקיינוס. הודעה על יציאה מן האריזה תינתן בפורום וב - facebook.

איל

גיל הפרישה

סבא של אשתי הכריז לא מזמן שהגיע לרגע בו הוא בילה יותר שנים בפנסיה מאשר בעבודה. ככל הנראה, הכרזתו הגיעה לאוזנו של הממונה על הביטוח במשרד האוצר, וגם הוא הבין שכדאי לעשות משהו לגבי הפנסיה של תושבי ותושבות המדינה. הגדרת הבעייה פשוטה למדי - אנחנו חיים יותר אבל לא הגדלנו את מספר השנים בהן אנו עובדים וחוסכים. מתמטיקה פשוטה, גם אם לא כל כך עריבה לאוזן.

בתוך כל הדיון בנושא הפנסיה שמתרגש עלינו בימים האחרונים נזכרתי במאמר שקראתי על מוריס פרנקלין.

מוריס נולד בשנת  1920 במזרח לונדון. הוא נולד וגר (יחד עם אחד עשר אחים ואחיות) בקומה שמעל לבית המלאכה לחריטה של אביו - מה שהיום נקרא גלריה. מוריס החל לעבוד אצל אביו כחרט מתלמד בשנת 1933, והוא עודנו עובד באותו בית מלאכה (שהחליף מאז בעלים).

לפני מספר שנים הוא התבקש על ידי המלכה לחרוט חלקים עבור גרם מדרגות שנשרף בטירת ווינדזור. לאחר שהעבודה הושלמה, המלכה הזמינה את מוריס לשיחה. במהלך השיחה היא אמרה לו: "בטח הייתה לך ילדות קשה במזרח לונדון?" הוא השיב לה: "הייתה לי משפחה אוהבת. זה כל מה שצריך בשביל ילדות שמחה. לא צריך ארמונות בשביל זה."

אני מניח שמוריס איננו מכיר את מיקי או נתן (מהרשומה הקודמת) אבל גם הוא אומר: "העבודה יצירתית, ובסוף היום אתה רואה מה עשית. אני גאה בכל מה דבר שאני עושה, אחרת לא הייתי עושה אותו."

עוד ציטוט מופלא מן המאמר: "אני מתעורר כל בוקר, פורש ידיים לרווחה. אם אני לא מרגיש עץ - אני יודע שאני יכול לקום."

אני ממליץ לכולם לקרוא את המאמר או לכל הפחות להנות מן התמונות.

וכמו שאמר לי פעם נגר מאזור התעשייה בנתניה - נגרים לא מפסיקים לעבוד, הם מתים בנגריה.

מזרח ומערב

הבה נחזור אל שיעורי הספרות בבית הספר, ונתענג על שירו של רבי יהודה הלוי

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב

אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד

צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב

יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ

יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.

השיר מתאר את כמיהתו של רבי יהודה הלוי, שישב באותה תקופה (המאה ה - 12) בספרד, אל ארץ ישראל. לא צריך להיות מומחה מדופלם לשירת ימי הביניים כדי לעמוד על הניגודים הרבים בשיר, באמצעותם מובעת הכמיהה. המיקום הפיסי בספרד (מזרח) לעומת המיקום הנפשי במערב (ארץ ישראל), המצאות ישראל תחת שלטון נוצרי (חבל אדום) לעומת המצאות ספרד תחת שלטון ערבי (כבל ערב), השפע החומרי בספרד לעומת השפע הרוחני בארץ ישראל.

יום חמישי האחרון זימן לי ניגודים רבים. יצאנו, פורום הנגרות של תפוז, לסיור בצפון בתיזמורו ובניצוחו של יהודה רב הפעלים. הסיור החל בביקור במפעל WPW. המפעל, הממוקם בכרמיאל, מייצר נתבים וכרסומים לראוטר, מקדחים ושקענים. המפעל, שהוקם בשנת 1959, מנוהל כיום ע"י מיקי - בנו של אחד משלושת המייסדים.

לאחר הסבר קצר בחדר ישיבות ירדנו אל רצפת הייצור עצמה. כאן זומן לי הניגוד הראשון. המפעל הוא מפעל hi-tech של תעשיית low-tech. באולם הייצור שורר רעש, שאריות שבבים ושמן מפארים את הרצפה, מוטות מתכת וכרסומים (בשלבים שונים של עיבוד) מונחים על מדפים שכובשים להם כל שטח רצפה פנוי. אבל (וזה אבל גדול מאוד) כל תהליך הייצור נעשה תוך שימוש במכונות משוכללות ויקרות שנשלטות ע"י מחשב. חלק מן המכונות הן מכונות מסחריות וחלק מן המכונות הן מכונות שפותחו במיוחד עבור המפעל.

הניגוד השני שזומן לי הוא הפער בין האמונה הרווחת "היום, הכל מיוצר בסין" לבין המציאות. מדובר כאן במפעל שמעסיק ארבעים עובדים, שעוסק בייצור בארץ הקודש, מייצא למדינות רבות, ומתחרה בהצלחה בייצור הסיני. מיקי הסביר כי למרות שהמוצרים שלהם יקרים יותר (משל המתחרים הסיניים), חברות רבות מוכנות לשלם את תוספת המחיר בזכות האיכות העדיפה וההדירה.

מהמפעל בכרמיאל נסענו לבקר את תערוכת הבוגרים של בית הספר עץ הדעת של נתן וונטהוף שנמצא בקיבוץ בית העמק. נתן, נגר אומן שרכש הכשרתו בהולנד, שב לארץ בשנת 2009 ומאז הוא מנגר, מלמד ומעמיד דור חדש של נגרים. תערוכת הבוגרים הייתה מרשימה ביותר - עבודות יפות, שברובן לא יביישו נגרים ותיקים.

המעבר מהמפעל אל הנגריה היווה את הניגוד השלישי לאותו יום. מצד אחד מפעל מתכת רועש וממוכן שעוסק בייצור סדרתי (ומשתדל מאוד שהכרסום הארבע מאות שמיוצר יראה בדיוק כמו הכרסום הראשון שמיוצר), בו כל אחד מופקד על חלק מיצירת המוצר השלם. מצד שני נגריה שקטה, שעוסקת בעיבוד עץ, לרוב באמצעות כלים ידניים, מתגאה במקוריות וביחודיות של מוצריה (הרהיטים), ובה אדם אחד אחראי על יצירת המוצר מתחילתו ועד לסופו.

חרף ההבדלים שבין המפעל לבין הנגריה יש גם הרבה מן המשותף. בשני המקרים מדובר בעבודה שבסופה יש מוצר מוחשי, שאפשר לגעת ולמשש. בימינו, בהם גם החברים הם חברים וירטואליים, מתמעטים האנשים שתוצר עבודתם הוא משהו מוחשי. בשני המקרים מדובר באנשים שנהנים וגאים במה שהם עושים (באנגלית זה נשמע טוב יותר - they take pride in what they do). המבט של מיקי כשהוא מסביר ומלטף את אחד מן הכרסומים החדשים שלו זהה למבט של נתן כשהוא מסביר ומלטף את אחד מן המקצועות שלו.

לפני סיום - תודה רבה ליהודה על ארגון הביקור. תודה רבה למיקי על האירוח הלבבי ועל ההסברים המלומדים. תודה רבה לנתן על האירוח הלבבי ועל הפחת אופטימיות שיש מקום לנגרות אומנותית גם בארץ. תודה אחרונה לערן על התמונות מן הביקור.

ונסיים בשיר "עולם הפוך" פרי עטו של אביגדור המאירי (אף הוא איש של ניגודים - רביזיוניסט ואיש שמאל קיצוני, אנטי ממסדי וזוכה פרס ישראל, מחבר "מעל פסגת הר הצופים" ושירי שטות לתיאטרון הקומקום).

גומרים הולכים (חלק ב')

ברשומה הקודמת דיברתי על הצורך בגימור ועל ההכנות שיש לעשות לפני שמיישמים את הגימור. היום נצלול אל תוך עולם הגימורים עצמו - קחו נשימה עמוקה.

באופן כללי מאוד ניתן לחלק את הגימורים לשתי קבוצות:

• הקבוצה הראשונה היא קבוצת הגימורים המתאדים (הפיכים). קבוצה זו מכילה גימורים שמתקשים (מתייבשים) כתוצאה מהתאדות ממס. הגימורים האלה מתמוססים מחדש בעת מגע עם הממס. חלק מן הלכות נמנות עם קבוצה זו.
• הקבוצה השנייה היא קבוצת הגימורים המגיבים (בלתי הפיכים). קבוצה זו מכילה גימורים שמתקשים כתוצאה מתגובה כימית. גימורים אלה אינם מתומססים מחדש בעת מגע עם הממס. שמנים וחלק מן הלכות נמנים עם קבוצה זו.

שמנים
שמן משמש כגימור מזה אלפי שנים. ישנן עדויות כי כבר הפרעונים השתמשו בשמן כחומר גימור. ישנם שמנים רבים, ביניהם ניתן למנות את ה - linseed oil (שמן פשתן) שמופק מהזרעים של צמח הפשתן, את ה - tung oil ואת ה - teak oil.

השמנים מגיעים בשתי גרסאות - גרסא גולמית וגרסא מבושלת. זמן ההתקשות של הגרסא הגולמית ארוך מאוד (מספר ימים) וכיום כמעט ואין משתמשים בגרסא זו. זמן ההתקשות של הגרסא המבושלת קצר בהרבה (מספר שעות עד יום) ולכן היא הגרסא בה משתמשים. בתהליך הבישול / החימום עובר השמן תהליך של פולימריזציה, ולכן מתקצר זמן ההתקשות. למעשה, רוב הגרסאות המבושלות שנמכרות היום כלל אינן מבושלות - במקום תהליך הבישול הארוך, השמן עובר תהליך כימי קצר שמביא לפולימריזציה.

השמנים משתייכים לקבוצת הגימורים המגיבים - כלומר, תהליך ההתקשות שלהם הוא כתוצאה מתגובה כימית. השמנים חודרים אל תוך השכבה העליונה (עד כדי מספר מ"מ) של העץ. יישום הגימור באמצעות שמנים קל מאוד - מורחים כמות נכבדה על העץ, מנגבים את השאריות ומחכים לייבוש. לעיתים קרובות יש התרוממות של סיבי העץ לאחר מריחה של השמן, ולכן מומלץ לשייף את העץ בנייר לטש עדין, ולמרוח שכבה נוספת של שמן. שמנים אינם גימור נבנה - כלומר, שכבות השמן אינן נבנות זו על גבי זו כך שאין טעם במריחה של שכבות מרובות (אלא אם העץ "שותה" את השמן).

לכות
לכה היא תערובת של:

• שרף (resin) טבעי או סינתטי - זהו הגימור עצמו
• ממס (solvent) - ממשפחת החומרים הנדיפים (והדליקים) או מים
• חומר אלסטי - מקל על היישום, בעל חשיבות בתהליך ההתקשות, ומשפר את איכות הגימור
• חומרים נוספים

התערובת מתקשה כתוצאה מ:

• התאדות הממס
• תגובה כימית

נסקור עכשיו שישה סוגים של לכות - שלאק, וורניש, לכה ניטרוצלולוזית, לכה אקרילית, לכה פוליאוריתנית ולכה אפוקסית.

שלאק (shellac)
השלאק הוא גימור בו משתמשים מזה אלפי שנים. מקורו של השרף (השלאק) הוא בהפרשות של חיפושית בשם Coccus Lacca, שחיה בתאילנד ובהודו. השלאק מומס בכוהל מפוגל ומתקשה כתוצאה מהתאדות הכוהל. ניתן לקנות פתיתים  של שלאק (עם / בלי שעווה) ולהמיס לבד בכוהל. ניתן גם לקנות תמיסה מוכנה מראש. ניתן לקנות שלאק בצבע כתום או שקוף (מולבן). מידת החדירות של השלאק אל העץ מוגבלת מאוד, אך הוא גימור נבנה - כלומר שכבות השלאק נבנות זו על גבי זו.

יחידת המדידה לריכוז שלאק היא cut - המסה של פאונד שלאק בגלון של כוהל, ובעברית - המסה של 120 גרם שלאק בליטר כוהל. מקובל להשתמש בריכוזים שבין cut אחד לשלושה cut.

French Polishing היא טכניקת יישום של שלאק. בתחילה בונים את שכבת הבסיס - מספר (שלוש) שכבות של שלאק אותן מורחים באמצעות מברשת או מטלית כותנה עטופה סביב ספוג. יש להמתין להתייבשות בין מריחת השכבות, ולהמתין יום שלם עד להתייבשות מוחלטת של שכבת הבסיס. עם ההתייבשות המוחלטת מלטשים את השכבה בנייר לטש עדין. כעת מתחיל תהליך - שיש לו גרסאות "נכונות" רבות מספור - של מריחת שכבות שלאק דקות ומרובות. קיים גם יישום "נאיבי" של שלאק שהוא בעצם הסתפקות בשכבת הבסיס.

וורניש (Varnish)
וורניש היא תערובת של שרף טבעי, שמן וממס נדיף (טרפנטין). הורניש מתקשה כתוצאה מתגובה כימית - פולימריזציה. הוורניש מייושם באמצעות מברשת או מטלית. שימו לב כי השם וורניש מטעה משהו. מקור המילה בלטינית (מיוונית), ומשמעותה "שרף ריחני". בהקשרים שונים היא מציינת "לכה" באופן כללי, ובהקשרים מסוימים (ובמיוחד בארץ) היא שמורה לציון לכה המורכבת משרף טבעי, שמן וממס נדיף.

לכה ניטרוצלולוזית
כאשר אומרים "לכה" מתכוונים לרוב ללכה ניטרוצלולוזית. הלכה פותחה בשנות ה - 20, והיא תערובת של שרף ניטרוצלולוזי (ניטרציה של תאית כותנה), אלקיד (פוליאסטר) וממסים נדיפים מאוד. הלכה מתקשה כתוצאה מתגובה כימית, והיא מיושמת באמצעות ריסוס או מברשת. הלכה הזאת מיושנת למדי, וכמעט שאיננה בשימוש כיום.

לכה אקרילית
הלכה האקרילית פותחה בשנות ה - 50, והיא תערובת של שרף צלולוזה (תאית) שאיננו מצהיב, חומרים אקריליים (גומי סינתטי) וממס. הממס יכול להיות חומרים נדיפים או מים. ההתקשות של הלכה האקרילית היא כתוצאה מתגובה כימית. היישום הוא באמצעות ריסוס או מברשת.

לכה פוליאוריתנית
הלכה הפוליאוריתנית היא תערובת של פוליאוריתן (פולימר), אלקיד, ממס וזרז (חומצה). לעיתים הזרז מעורבב כבר אל תערובת הלכה, ולעיתים יש להוסיפו לפני השימוש. התערובת עשויה להכיל שמן (בדומה לוורניש). הממס יכול להיות חומרים נדיפים או מים. ההתקשות של הלכה הפוליאוריתנית היא כתוצאה מתגובה כימית. היישום הוא באמצעות ריסוס או מברשת.

לכה אפוקסית
הלכה האפוקסית היא תערובת של שרף אפוקסי (פולימר), אלקיד, ממס ומקשה. המקשה מוסף מיד לפני השימוש בלכה. ההתקשות של הלכה היא כתוצאה מתגובה כימית, שתלויה בטמפרטורה אך לא בלחות - כלומר הלכה האפוקסית מתקשה גם בנוכחות של מים. היישום הוא באמצעות ריסוס.

השוואה מסכמת בין סוגי הלכות השונות

סוג	שרף	חומר אלסטי	ממס	תוספות
שלאק	שלאק		כוהל	שעווה
וורניש	חומרים טבעיים	שמן	טרפנטין
לכה (ניטרוצלולוזית)	ניטרוצלולוזה	אלקיד	נדיפים
לכה אקרילית	תאית	חומרים אקריליים	נדיפים או מים
לכה פוליאוריתנית	פוליאוריתן	אלקיד ו/או שמן	נדיפים או מים	זרז
לכה אפוקסית	אפוקסי	אלקיד ו/או שמן	נדיפים	מקשה

 סיכום
אם הגעתם עד הנה אתם ודאי אומרים לעצמכם - "הכל בסדר, אבל באיזה גימור להשתמש"? ובכן, לשאלה הזאת אין תשובה ברורה. התשובה תלויה בסוג העץ, בשימוש ברהיט (מראה או שולחן אוכל), במיקום הרהיט (צל או שמש ישירה), בטיב הגימור, ובטעם האישי. כדי להוסיף על הבלבול כדאי לציין שלכה מסוימת של יצרן א' יכולה להיות שונה מאוד מאותה לכה אצל יצרן ב'. ויותר מזה, אפילו אצל אותו יצרן לכה מסוימת עם ממס נדיף יכולה להיות שונה מאוד מאותה לכה עם בסיס מים. המסקנה - אין מנוס מלהתנסות, להתייעץ ולפתח טעם אישי.

ולי לא נותר אלא לסיים במילותיו של הלל הזקן - ואידך זיל גמור.

גומרים הולכים

הפעם רשומה טכנית לגבי גימורים לעץ. לעיתים נדירות מזומנת לו לכותב הבלוג ההזדמנות לכתוב על נושא משעמם ומסובך כאחד (מישהו אמר הפרשות לקרן פנסיה?). להגנתי אומר כי מחד גיסא הנושא חשוב מאוד, ומאידך גיסא רמת הידע של רוב הנגרים בתחום נמוכה למדי.

בשביל מה צריך את זה ?
סיימנו את בניית הרהיט, למה צריך בכלל להוסיף לו גימור כלשהו? ובכן, יש לא מעט נגרים ששלב הגימור מהווה עבורם עונש חמור, יש גם מעט נגרים ששלב הגימור הוא עבורם פסגת הנגרות. הרוב מבצעים שלב זה בלי חדווה יתרה אך מתוך הבנת הצורך:

• אטימת העץ - כידוע עץ מתרחב ומתכווץ כתוצאה משינויים בלחות היחסית שבאויר. אטימת העץ באמצעות גימור מקטינה שינויים אלה. בנוסף, האטימה גם מונעת חדירת נוזלים (וחלקיקים קטנים אחרים) אל תוך העץ.
• הגנה מכנית - מניעת שריטות ושאר מרעין בישין הנגרמים כתוצאה ממפגש של הרהיט עם עצמים אחרים.
• הגנה כימית - הגנה על הרהיט מפני תגובה עם חומרים שבאים עימו במגע.
• הגנה מפני התלקחות - חומרי גימור יכולים להקטין את מידת הדליקות של הרהיט.
• הגנה מפני קרינה - עצים נוטים לשנות את צבעם כתוצאה מקרינה (UV). בחלק מן המקרים שינוי הצבע נחשב לדבר רצוי (דובדבן) ובחלק מן המקרים מנסים למנוע את שינוי הצבע (אדר) . חומרי גימור יכולים להקטין את מידת שינוי הצבע של הרהיט.
• מניפולציה אופטית - באמצעות הגימור ניתן להדגיש ולהעמיק את הצבע הטבעי של העץ. ניתן כמובן גם להשתמש בגימור שמשנה (מגוון) את הצבע. באמצעות הגימור ניתן להעניק ברק (במידות שונות) לעץ.

כמה מילים לפני שמתחילים
רוב הנגרים אומנם מדחיקים זאת, אבל זמן ההכנה של הרהיט לגימור ויישום הגימור עצמו זהה (פחות או יותר) לזמן שלוקח לבנות את הרהיט. אז נכון שהתעסקות בגימור רגועה בהרבה מבניית רהיט, אבל עדיין השעון מתקתק בדיוק באותו קצב.

לפני שמיישמים את הגימור חשוב להכין את הרהיט בצורה מיטבית. משטחים מחוספסים, פגמים בעץ, שאריות דבק וכיו"ב רעות חולות לא רק שאינם מוסווים על יד הגימור - על פי רוב הגימור רק מדגיש אותם.

רוב הנגרים נוטים כיום לשייף את הרהיט קודם ליישום הגימור. אפשרות אחרת היא שימוש במישע (ציקלינה, scraper). אמנם אפשר להגיע לתוצאות טובות מאוד על ידי שימוש במישע, אבל השימוש בו דורש נסיון. את התוצאות הטובות ביותר ניתן לקבל באמצעות הקצעה (ידנית), אבל כאן נדרשת רמה גבוהה מאוד של מיומנות.

ברוב המקרים סדר העבודה המקובל הוא לסיים את בניית הרהיט ואז לגשת להכנת הרהיט לגימור וליישם את הגימור עצמו. ישנם מקרים בהם עדיף ליישם גימור על חלקי הרהיט ורק אחר כך לסיים את בנייתו.

המראה (שמימין) בנויה ממסגרת אלון ומפסים קישוטיים של פאדוק. הפאדוק האדמוני ידוע בתור עץ "מדמם" - הוא צובע באדום כל מה שמסביבו. האלון ידוע בתור עץ "סופח" - הוא קולט לתוכו כל מה שנמצא בסביבתו. אם לא ננקטים אמצעי מניעה נאותים המפגש בין שני העצים מסתיים בכתמים אדומים (ומכוערים) באזורי המפגש. על מנת למנוע תופעה זאת יישמתי את הגימור על כל חלקי המראה לפני ההדבקה, רק אז עטפתי הכל בהרבה נייר דבק (masking tape), וביצעתי את ההדבקה תוך שימוש בכמות דבק מעטה ככל האפשר.

היפטרות משאריות דבק היא אחד השלבים המעצבנים יותר בהכנת הרהיט ליישום הגימור. כמעט לכל הדבקים יש את היכולת המופלאה לצוץ מתחת לכל גימור, כך שבאמת חייבים למחות כל זכר שלהם על גבי הרהיט לפני יישום הגימור. יש את אלה שמיד לאחר ההדבקה מנגבים את שאריות הדבק עם סמרטוט רטוב (והמהדרין משתמשים במים חמים) מתוך מחשבה שבכך הם פותרים את הבעייה. האמת העצובה היא שהם רק מרעים את המצב. המים (ובמיוחד מים חמים) פותחים את הגרעינים של העץ, והניגוב דוחף פנימה לתוך הגרעינים את הדבק. התוצאה - אזורים נרחבים ספוגי דבק בשכבה עמוקה למדי.

הגישה ההפוכה דוגלת בהמתנה להתייבשות הסופית של הדבק. או אז מגרדים את השאריות באמצעות מפסלת (או מישע) והרבה סבלנות. בשיטה זאת הדבק כמעט שאינו נספג לתוך העץ וקל, יחסית, להיפטר מכל שאריות הדבק. אבל, בהרבה מקרים תהליך הניקוי כרוך בשריטת העץ, במיוחד באזורי החיבור שבהם קשה מאוד להיפטר מהשריטות.

השיטה המיטבית היא המתנה לשלב בו שאריות הדבק הופכות לכמעין מסטיק - לא קשה מדי ולא רך מדי. כאשר הדבק נמצא בשלב המסטיק קל מאוד לקלף אותו בלי לגרום נזק לרהיט. שיטה זאת מחייבת להיות בקרבת הרהיט בעת התייבשות הדבק, כדי שאפשר יהיה לתפוש את הדבק בדיוק ברגע המתאים.

כחלק מן ההכנה של הרהיט ליישום הגימור יש לטפל בחורים ובחריצים כאלה ואחרים. יש מקרים בהם מנסים להעלים אותם באמצעות מילוי דומה ככל הניתן לעץ עצמו, ויש מקרים בהם הופכים אותם לאלמנט עיצובי באמצעות מילוי בעל נוכחות מודגשת. בכל מקרה, חשוב להתאים את המילוי לגימור אותו בוחרים. גימור על בסיס סינתטי יבלוט מתחת לגימור על בסיס שמן טבעי. גימורים על בסיס דבק ייבלטו מתחת לרוב הגימורים ולכן לא מומלץ להשתמש בהם. כאשר מטפלים בחורים גדולים מומלץ להימנע משימוש בחומרי מילוי יציבים מאוד (דוגמאת אפוקסי). העץ מתרחב ומתכווץ, מילוי האפוקסי נותר באותו גודל. התוצאה - היווצרות חריצים מסביב למילוי אם העץ מתרחב או התפוצצות העץ מסביב למילוי אם העץ מתכווץ.

ממש לא גמרתי לכתוב את כל שרציתי (האמת עוד לא התחלתי לדבר על הגימורים עצמם) אבל הגיע זמן ללכת. המשך בשבוע הבא.