שלהי דקייטא

רשמית הוא מפנה את מקומו בעוד כחודש, אבל בפועל הוא מתפוגג אל מול עינינו המשתאות. הלילה האחרון, בו ירדו הטמפרטורות אל מתחת לעשר, אותת כי הקיץ נוטש אותנו. העיר מתרוקנת מתיירים, בתי הקיץ הולכים ונסגרים, ושנת הלימודים כבר ממש מעבר לפינה.

בית הספר שוקק תלמידים שפוקדים את הקורסים השונים המוצעים בקיץ - מבוא לנגרות, מבוא לחריטה, כיפופים ועקומות, קורס גימור, חריטה מתקדמת, נגרות למתקדמים, CNC, כיסאות אדירונדק, בניית ארונות, חריטה למתקדמים מאוד, בניית כיסאות, CAD, עבודה עם כלי יד, גילוף, נגרות למתקדמים מאוד. עבורינו, ה - fellows, מתקיימת בסדנא אימרת חז"ל - שלהי דקייטא קשיא מקייטא.

אנחנו עסוקים עד מעל לראשינו במטלות שונות ומשונות - הכנת חתיכות עץ עבור קורס החריטה (4 רגליים לשרפרף * 12 תלמידים * 2 נסיונות לכל תלמיד * 2 קורסים  = 96 רגליים), הכנת דלתות לתרגול בקורס הגימור (3 דלתות * 10 תלמידים =  30 דלתות), בניית ארונות לסטודיו החריטה החדש, בניית תאי התזה לסטודיו הגימור החדש, שינוע חומרי גלם לקורסים השונים, החלפת מכונות תקולות (הסיכוי שמכונה כלשהי תתקלקל נמצא ביחס ישר למשקלה), העברת שולחנות עבודה בין הבניינים, וגולת הכותרת - שעתיים של "אכילת אבק" תוך ניקוי מערכת שאיבת אבק שנסתמה לחלוטין לאחר שמישהו "שכח" לרוקן את החביות.

ההתקדמות שלי עם הארון איטית למדי. הגב של הארון נבנה - העיגול האחורי כוסה בפורניר, והטבעות המקיפות אותו הודבקו סביבו. הדלתות התכבדו בשוליים, שיגרמו לכך שהדלתות תדחפנה ותמשוכנה (תרגום לעברית עכשווית - ידחפו וימשכו) זו את זו בפתיחה ובסגירה. הדבקת השוליים והתאמתם הסתיימה בשעה טובה ומוצלחת אתמול, וכעת נותר לכסות את הצד של השוליים בפורניר.

בין לבין בניתי גם שני מדפים קטנים שיחוברו לגב הארון. מדובר למעשה בחתיכת עץ שמרוקנים את תוכנה. אני יודע שאפשר לבנות את המדף משני חלקים - בסיס ומסגרת עליונה, אבל אני מעדיף - מבחינה המראה - את שיטת הריקון.

אני מבצע את הריקון באמצעות ראוטר בטכניקה פשוטה למדי. מכינים ג'יג עם מסגרת גדולה במקצת מגבולות האזור המרוקן. לתוך הג'יג מקבעים את המדף. על הגי'ג רוכב הראוטר, כאשר מולבשת עליו טבעת. על מנת שהראוטר לא יפול לתוך האזור המרוקן, מושיבים אותו על בסיס זמני גדול. כל שנותר כעת הוא להפעיל את הראוטר ולהתחיל במלאכת הריקון. הנה כמה תמונות שיבהירו את השיטה.

בתמונה הראשונה רואים את הג'יג מלמעלה, כאשר המדף כבר מרוקן. בתמונה השנייה רואים את הגי'ג מלמטה.

כאן רואים את הראוטר עם הבסיס המוגדל, ולאחר מכן את הטבעת.

התוכנית לשבוע הקרוב היא לחבר את הדלתות לגב, לחבר את המדפים לגב, ולהתחיל בגימור. עם קצת מזל וקצת פחות "עבודות" לטובת בית הספר יש סיכוי שאצליח לעמוד בתוכנית.

ועד לקיץ הבא, נראה שנאלץ לקנות את המסטיקים שלנו בסופרמרקט.

לא תמיד צריך לחשוב

בשבוע שעבר הלכנו לבקר את קרייג וונדל סטיבנס (Craig Vandall Stevens). קרייג רכש את ההשכלה (והפילוסופיה) הנגרית שלו ב - college of the redwoods. זה בית הספר המפורסם בו לימד James Krenov, אותו הוא ותלמידים אחרים מכנים בפשטות ג'ים. כבר במהלך הלימודים בבית הספר קרייג התעניין ב - marquetry (תישבוץ). במהלך השנים קרייג התמקצע בתחום, וכיום הוא נחשב לאחד מהמובילים בתחום (לפחות בארה"ב).

אתנחתא להבהרת מושגי יסוד. Inlay היא אומנות עתיקה (שהייתה ידועה כבר למצרים הקדמונים) בה משובצות חתיכות של חומר אחד בתוך חומר בסיס אחר. החתיכה אותה משבצים נחתכת מחומר אחד, מרוקנים את חומר הבסיס על פי החתיכה אותה משבצים, ואז מדביקים את החתיכה אל תוך הבסיס. Marquetry היא אומנות חדשה יחסית (מהמאה ה - 16) בה יוצרים תמונה מחתיכות פורניר המשולבות זו בזו, שמודבקת לאחר מכן על בסיס כלשהו. Intarsia היא אומנות שנמצאת איפשהו באמצע. יוצרים תמונה מחתיכות עץ (עבות יחסית) המושלבות זו בזו, שלאחר מכן מודבקת אל או משובצת לתוך בסיס כלשהו.

הטכניקה שבה משתמש קרייג מכונה double beveled marquetry. הרעיון פשוט - מניחים שתי שכבות הפורניר (שכבה האובייקט אותו משבצים על גבי שכבת הרקע) זו על גבי זו על גבי משטח שמוטה קלות. חותכים באמצעות מסור נימה את שתי השכבות, ומשבצים את האובייקט בתוך הרקע. הודות למשטח המוטה, החתך שמתקבל בשכבות מוטה אף הוא, כך שהשיבוץ יוצא מושלם (למעשה משלבים שני חרוטים זה בתוך זה).

במשך השנים קרייג הצליח להביא עצמו למצב שבו הצדדים הטכניים של האומנות פשוט לא רלבנטיים. קרייג פיתח את זכרון השרירים (muscle memory) שלו ואת התיאום בין העין (דרך המוח) ליד לרמה מדהימה. בדומה לספורטאי מיומן, גם הוא מבצע פעולות מסובכות ומדויקות בלי שבב של מחשבה מודעת.

כששואלים את קרייג מה הופך יצירת marquetry ליצירה מעולה הוא מתעכב על הצדדים האסתטיים. התמונה צריכה להיות "טובה" - מעניינת ומתחשבת בטכניקה וברהיט בו היא תשתלב. בחירת הפורנירים צריכה להיות "טובה" - עצים מעניינים, שמתאימים זה לזה, ומשרתים את התמונה. "אם יש לך תמונה גרועה או בחירת חומרים רעה - טכניקה מושלמת לא תעזור לך". הוא כמובן מתעלים מהאפשרות השנייה (שלא כל כך קיימת מבחינתו) - אם יש לך תמונה מושלמת ובחירת חומרים מדהימה - טכניקה בינונית ומטה תהרוס את היצירה.

המעוניינים להעמיק מוזמנים לעיין באחד ספרים של קרייג.

ונסיים במישהו שדווקא כן חושב, ואפילו כל הזמן - דני סנדרסון. רגע - זה הוא שחושב או החבר שלו ?

איש אחד ומכונה אחת

טקס ה - Crit (קיצור של Critique) אמור להתרחש כל שבועיים, אבל בפועל הוא מתרחש לעיתים רחוקות יותר. הרעיון הוא שכל אחד מאיתנו (האומנים האורחים) מציג את הרהיט עליו הוא עובד, ומקבל משוב מהצוות המבקר (מנהל ומורי בית הספר) ומעמיתיו. דא עקא - אם יש מורה שאנחנו רוצים להתייעץ איתו, אנחנו הולכים לדבר איתו הרבה לפני ה - Crit, ולגבי העמיתים - אנחנו מביעים את דעותינו באופן שוטף בין אם התבקשנו ובין אם לאו. כך יוצא, במקרים רבים, שב - Crit חוזרים על דיעות שכבר הוחלפו בין האנשים הרלבנטיים לטובת האנשים הפחות רלבנטיים, בעוד האחרונים משתדלים לתרום לדיון כמיטב יכולתם. בקיצור - טקס.

לפני מספר שבועות הצטרף לטקס תום האקר (Tom Hucker). תום הוא אחד מבוני הרהיטים (מה שמכונה באמריקאית studio furniture maker) המצליחים ביותר בארה"ב, שמעצב ובונה את הרהיטים שלו בעצמו. מדובר באיש חריף, שאומר בדיוק את מה שהוא חושב - חידוש מרענן בנוף האמריקאי.

בשלב מסוים ב - Crit נסקרו ארבע כורסאות (זהות) של ברון, שזה עתה גמר את הקורס של התשעה החודשים. תום שאל אותו: "מה אתה רוצה להיות כשתהייה גדול?" ברון השיב: "בונה רהיטים, כמוך". תום השיב לו: "זה לא מה שאני רואה כאן. אני רואה כאן מישהו שמייצר רהיטים (produces furniture) ולא מישהו שבונה רהיטים (makes furniture)." תום הסביר כי יש הבדל גדול מאוד בין מישהו שמייצר סדרות (מוגבלות) של רהיטים לבין מי שבונה רהיטים יחידאיים (one off, unique). יש שוני בקהל היעד, בתהליכי השיווק והמכירה, וכמובן בתהליך העיצוב והבנייה. שני הכיוונים מכובדים וטובים, אבל חייבים לבחור באחד מהם - אי אפשר להצליח בשניהם בו זמנית. פיטר (מנהל בית הספר) הסכים עם תום, ואמר כי הוא דוחף את הבוגרים של בית הספר לכיוון ייצור רהיטים (high end production furniture) ולא לכיוון בניית רהיטים יחידאיים (one off studio furniture). הסיבה - אם בכלל יש כסף בנגרות עלית הוא נמצא בחלופה הראשונה ולא בשנייה.

עד כאן החלק שדיבר על "האיש", כעת הגיע תור "המכונה".

ביום שלישי האחרון התבקשנו ע"י מרק לעזור לו "להזיז כמה מכונות בסדנא (הבניין הישן בבית הספר)". ברון, בוב ועבדכם הנאמן נרתמו למשימה, ממנה שבנו כעבור שעתיים מיוזעים ומיוגעים.

במשך יותר מעשור שימש את הסדנא מסור שולחן מבית היוצר של Ulmia. מדובר במסור שולחן גרמני, שנבנה בשנות השישים ברזל יצוק, מדויק להפליא, בעל עגלה רחבה שנעה בקלילות של ריבה צעירה. בשל הקושי שבמציאת חלפים, נושאי בטיחות והרצון להכיר לתלמידים כלי עבודה עכשוויים הוחלט להוציא את המסור לגימלאות ולהחליפו במסור של Felder. (למתעניינים - המחיר המבוקש הוא 3,500 דולר, אבל אם תשימו 3,000 דולר על השולחן - הוא שלכם).

על מנת לפנות מקום למסור החדש, היינו צריכים להזיז את ה - Ulmia אל קצה חדר המכונות של הסדנא. למגינת ליבנו המקום היה תפוס  על ידי מכונת CNC גדולה ושולחן עבודה מסיבי. את מכונת ה - CNC דחפנו לקצה השני של חדר המכונות, ואת שולחן העבודה החלטנו למקם בחדר המכונות של הבניין הסמוך. הבאנו את הטנדר, העמסנו עליו את שולחן העבודה, ונסענו לבניין הסמוך. למגינת ליבנו המקום בו היינו אמורים למקם את השולחן היה תפוס על ידי הציוד לכיפוף אדים. הזזנו את הציוד לקצה השני של הבניין, והורדנו אחר כבוד את שולחן העבודה מן הטנדר אל מקומו החדש.

שבנו אל חדר המכונות של הסדנא. למגינת ליבנו גילינו כי על מנת להזיז את המסור אנחנו צריכים להזיז את המקצוע העליון ואת המקצוע התחתון. ניתקנו אותם ממערכת שאיבת האוויר ומן החשמל. העלינו אותם על עגלות, והזזנו אותם הצידה. הורדנו את הגלגלים של המסור (מנגנון שמסורים חדשים יכולים להתקנא בו), אבל העסק לא זז. למגינת ליבנו גילינו כי המסור מחובר לרצפה באמצעות מוטות הברגה ואומים. פתחנו את האומים, היטינו את המסור וחילצנו אותו ממוטות ההברגה. הסענו את המסור אל מקומו החדש. העלינו את המקצוע העליון והתחתון על עגלות, הזזנו אותם חזרה למקומם הטיבעי, וחיברנו אותם למערכת שאיבת האוויר ולחשמל.

בדרך חזרה אל הבניין שלנו, רקדנו לנו בהנאה את "ריקוד המכונה" של משינה.

נשיאים - יש, רוח - יש, גשם - יש

לפני שלושה שבועות נטשתי את הקוראים הנאמנים בדרכי לקנדה. ביום שישי ארזנו את התיקים ואת ציוד המחנאות, ובבוקר שבת יצאנו לדרכנו. שלוש שעות נסיעה (לא כולל הפסקת גלידה) ואנחנו בגבול. שישים שניות ואנחנו בצד הקנדי. שעתיים וחצי נוספות (לא כולל ארוחת צהריים) ואנחנו ב - Fundy National Park. את היומיים הקרובים בילינו בטיולים רגליים, בשייט בקאנו ובקאיאק, בגלישה במורד אומגה באורך מאתיים מטר, ובהתמודדות עיקשת עם יתושים אכזריים. במפרץ Fundy קיים ההפרש הגדול ביותר בין גאות לשפל - שמונה מטרים. בתמונה - סירות דייגים ברגעי השפל.

ביום שלישי בבוקר שמנו פעמינו אל Kejimkuji National Park שנמצא במרכז החלק הדרומי של נובה סקושיה. עוד לפני שיצאנו לדרכינו הבנו כי "המערכת", שאמורה הייתה להיכנס לאיזור לקראת סוף השבוע, החליטה להקדים את בואה. במהלך הנסיעה אל הפארק נפתחו ארובות השמיים, וגשמים עזים ניתכו ארצה. סקירה של אינפורמציה מטאורולוגית ממקורות שונים הבהירה לנו כי "המערכת" לא באה לביקור נימוסין חטוף. אם להשתמש במילותיו של טל ברודי "אני על המפה (הסינופטית), ואני נשארת על המפה".

מיותר לציין כי "קצת" גשם לא יגרום לישראלים נחושים לבטל את התוכניות שלהם, אבל הוא בהחלט יכול לגרום לתוכניות שלהם לעבור "התאמות" מסוימות. החלטנו להמיר את השינה באוהל בשינה בחדרי B&B, ולהמיר את הטיולים בטבע בטיולים בעיירות דייגים ציוריות, שמשקיעות את מירב המאמצים לשמור על האותנטיות שלהן - לכידת לובסטרים ושליית צדפות.

בתחילת המאה העשרים החל ייצוא נרחב של לובסטרים מנובה סקושיה לארה"ב. היצואנים היו מקבלים תשלום רק עבור לובסטרים שהגיעו בחיים אל היעד. אליה וקוץ בה (או שמא יש לומר - לובסטר וצבת בו) - הלובסטרים הם חיות טריטוריאליות ותוקפניות. הובלה של לובסטרים במיכל משותף גרמה ללובסטרים רבים להשיב את נשמתם אל הבורא טרם ההגעה אל היעד. הפתרון - נעיצת "קיסם" עץ בתוך המפרק של הצבת, כך שהלובסטר איננו יכול לפתוח אותה. הקיסמים, באורך שלושה סנטימטר, מחודדים בקצה אחד ומרובעים בקצה השני, יוצרו מעץ אורן. בתחילה הקיסמים יוצרו באופן "חובבני" על ידי אנשים שונים, בעיקר כאמצעי להשלמת הכנסה. בהמשך, בשנות השבעים הגיעה המהפיכה התעשייתית והוקם מפעל גדול לייצור הקיסמים. בשנות הזוהר שלו המפעל ייצר שלושים מיליון קיסמים בשנה. בתחילת שנות השמונים הקיץ הקץ על תעשיית הקיסמים - גומיות חזקות נכנסו לשימוש, ותוך זמן קצר דחקו לחלוטין את הקיסמים.

מאחר שמזג האוויר לא השתפר, החלטנו להקדים את שובנו הביתה, וביום שישי בצהריים עלינו על מעבורת שהובילה אותנו מהעיירה Digby אל העיר Saint John. קצת יותר משעה של נסיעה בגשם זלעפות אל הגבול, שתי דקות של תיחקור אדיב ותקיף של הלא-אזרח היחיד במכונית, ומשם כמעט ארבע שעות (לא כולל ארוחת ערב) של נסיעה בחושך, בגשם, בערפל, בכבישים צרים ומתפתלים (שנקראים, משום מה, highway) עד שהגענו הבייתה. די אם אציין כי במהלך רובה של הנסיעה נהגתי מתחת למהירות המותרת - לא דבר של מה בכך.

ומה קרה בינתיים בבית הספר? ניקיתי ועיגלתי את הדלתות המודבקות. כמו בסרטים מצוירים, לאחר יום ארוך של שימוש במשייפת אקסנטרית היד הימנית שלי המשיכה לרעוד באופן בלתי רצוי עוד שעות ארוכות. השלב הבא היה בניית ג'יג שסייע בקידוח הדלתות, ושימש כמסגרת זמנית לחיבור הצירים. הנה הדלתות מחוברות אל הצירים הזמניים (תמונה קדמית, אחורית וצדדית).

התוכנית המקורית הייתה לשלב פס של אגוז אמריקאי (walnut) בין שתי הדלתות הקדמיות, ולהקיף את הפנל האחורי בטבעת רדודה של אגוז אמריקאי. הייתה תמימות דעים כי הפס באמצע איננו מוצלח, ועדיף להצמיד את שתי הדלתות הקדמיות. כתוצאה מכך הטבעת שמקיפה את הפנל האחורי תצטרך להיות עמוקה יותר.

הפנל האחורי נחתך, והטבעות המקיפות אותו נבנו (כיפוף שכבות של 12 דפי פורניר) ונחתכו לגודל המתאים. הפורניר שיכסה את הפנל האחורי הגיע סוף סוף (מחיר מציאה של 80 דולר למטר מרובע) וכך גם הפרזול שישמש לבניית הצירים. השבוע הקרוב יוקדש לעבודה על הפנל האחורי (פורניר וחיבור הטבעות המקיפות), ועם קצת מזל אספיק גם לבנות את הצירים ולחבר את הדלתות.

וכמו שרותי נבון שרה (למילים של תלמה אליגון ולחן של קובי אושרת) - "גשם בעיתו, כמה עצב בא איתו / הכל עצר, הכל עמד, רק הגשם בא לו בזמן". טוב, לא צריך להגזים.

חבתנות

אני ממש לא בטוח שהמילה "חבתנות" היא התרגום ההולם למילה האנגלית coopering, אבל האקדמיה החליטה כי האיש שבונה חביות (copper) נקרא "חבתן", ובניית חביות (coopering) נקראת "חבתנות". מזל שאני לא צריך לנגר בעברית בימים אלה, אני מניח שעצם המילה "חבתנות" הייתה מרחיקה אותי מפרויקט ארון החצי-כדור שלי.

"חבתנות" במשמעות הנגרית שלה היא חיבור מספר לוחות עץ (צרים, עפי"ר)  זה לזה, כאשר הצדדים המחוברים נחתכים בזווית. התוצאה הסופית של החיבור הוא משטח עקום. המקרה הפשוט של חבתנות הוא כאשר הלוחות ישרים לחלוטין. במקרה כזה חתך הרוחב של הלוחות הינו טרפז, והוא קבוע לכל אורכם של הלוחות. חיתוך הצדדים מתבצע באמצעות מסור שולחן, וההדבקה פשוטה יחסית.

המקרה שלי נמצא בקצה השני של הסקלה. אני מחבר קשתות שהן חצי עיגול, בעל רדיוס גדול למדי - קצת פחות מ-400 מ"מ. חתך הרוחב של הלוחות הוא טרפז, אבל הוא משתנה לאורך הקשת. כפי שהסברתי לפני שבועיים, כתוצאה מהחיתוך מתקבלים פלחים של תפוז. לו הייתם שואלים את מייקל סקוט (המורה שלי מאנגליה) איך חותכים קשתות ברדיוס של 400 מ"מ בזווית של 5 מעלות, הייתם מקבלים את התשובה המתבקשת: "בקושי רב".

ישנן שתי תשובות נוספות - באמצעות ראוטר ובאמצעות מסור סרט. לאחר התייעצויות והתחבטויות ארוכות החלטתי להשתמש במסור סרט, ועד עכשיו אני לא בטוח שזאת הייתה הבחירה הנכונה. הג'יג ששימש אותי לחיתוך הקשתות עבר הסבה - חלקו הפנימי של עיגול ה-MDF נחתך, והוא חובר למזחלת (sled) בזווית של 85 מעלות. לפני חיתוך הקשתות עצמן, חתכתי את עיגול ה-MDF בזווית של 85 מעלות (או 5 מעלות, תלוי מאיזה צד מסתכלים). כפי שצפיתי, חיתוך ה-MDF היה משימה - איך לומר בעדינות - מעצבנת למדי. שילוב של מסור שולחן, מסור סרט (שצרח את עצמו לדעת) והרבה שיוף (מי שלא שייף MDF כאילו לא שייף מעולם) הביא את הג'יג למצבו הסופי.

בתמונה הראשונה רואים את הג'יג עם הקשתות לפני החיתוך. בתמונה השנייה רואים את העסק מקרוב, ובתמונה השלישית רואים את השכבות לאחר החיתוך. לתוהים מה מחזיק את הגי'ג במקום אספר כי בצד הימני התחתון שלו חיברתי "מדרגה" שרצה בצמוד לקצה הימני של השולחן של מסור הסרט. לתוהים היכן נמצאים ה - guides של המסור אספר (בשקט) כי הם הוסרו. המסור אמור לאפשר חיתוך של 16 אינץ' (406.4 מ"מ), אבל בשלב כלשהו של חייו החליפו לו את ה - guides המקוריים ב - guides חדשים וטובים יותר. אליה וקוץ בה. ה - guides החדשים רחבים יותר, והם אינם יכולים להידחף מעלה לתוך המסור. מאחר שהייתי חייב גובה חיתוך של 400 מ"מ לא נותרה לי ברירה אלא להסיר את ה - guides.

והתוצאה? לא מושלם, אבל מספיק טוב. התוכנית המקורית הייתה לחתוך צד אחד של הקשתות בזווית של 5 מעלות, להפוך את הקשתות ולחתוך את הצד השני. הלהב של מסור הסרט לא ממש רצה להישאר במישור אחד, וכך מצאתי את עצמי (לאחר ניקוי) עם פלחים שנחתכו בזווית של כ-8 מעלות. החלטתי לוותר על חיתוך הצד השני, ולקוות לטוב.

ההדבקה עברה בקלות יחסית. החזקתי את השכבות במקומן באמצעות קליבות קפיץ, ואז הידקתי את המבנה באמצעות סלוטייפ. באופן בלתי מוסבר, קווי ההדבקה יצאו מופלאים - גם בצד החיצוני וגם בצד הפנימי. אלת הנגרות עמדה הפעם לצידי.

בשבוע הבא מעלים את הדלתות על צירים, ובונים להן את ההשלמות בצדדים. אבל אתם תאלצו להמתין שלושה שבועות לקבלת עידכונים נוספים. אנחנו נוסעים לחופשה משפחתית לקנדה, ולפיכך הרשומה הבאה תתפרסם ב - 4.8.2013.

 חופשה נעימה.

סיכום שבועי

השבוע התרחשו מספר אירועים.

בתאריך 2.7.1776 אישר הקונגרס היבשתי השני (Second Continental Congress) את ההחלטה על העצמאות - עצמאותה של ארצות הברית מבריטניה. הקונגרס דן במשך יומיים בהכרזת העצמאות, ובתאריך 4.7.1776 אישר אותה. החתימה הפיסית על ההכרזה התחרחשה (ככל הנראה) רק חודש לאחר מכן, בתאריך 2.8.1776. ג'ון אדמס ותומס ג'פרסון היו בין חותמי ההכרזה ולאחר מכן כיהנו כנשיאים של ארה"ב. שניהם נפטרו בתאריך 4.7.1826. הנשיא החמישי של ארצות הברית - ג'יימס מונרו - נפטר אף הוא בתאריך זה - 4.7.1831.

בתאריך 4.7.1954 הוסר משטר הצנע בבריטניה. משטר הצנע החל בשנת 1942, כתוצאה ממלחמת העולם השנייה. עקרות הבית הבריטיות הוגדרו כלוחמות "בחזית המטבח". משטר הצנע הוקל בשנת 1948, והוסר לחלוטין בשנת 1954.

בתאריך 4.7.1968 שב אלק רוז (Alec Rose) אל נמל פורטסמות', לאחר שהשלים את הקפת העולם במשך 354 יום. את פניו של הירקן בן ה - 59, שהקיף את העולם בשיוט סולו, קיבלו 250,000 בריטים נלהבים. בהמשך הוא זכה לתואר אבירות, כאות הוקרה של ההישג.


בתאריך 4.7.1976 נערך מבצע כדור הרעם, שידוע בשמותיו מבצע אנטבה או מבצע יהונתן - המבצע לשחרור חטופים ישראלים / יהודים שנחטפו במהלך טיסת אייר פרנס מישראל לצרפת, והוטסו אל אוגנדה. המבצע הוכתר בהצלחה רבה - כמעט כל בני הערובה שוחחרו בשלום, והאבידות לכוחותינו היו מועטות. ולא - יהורם גאון לא השתתף במבצע.

בתאריך 4.7.1985 סיימה רות לורנס את התואר הראשון שלה במתמטיקה באוניברסיטת אוקספורד, וזכתה לציון Starred First. היא זכתה בהישג זה בהיותה בת שלוש עשרה, והייתה לאדם הצעיר ביותר שסיים תואר ראשון באוקספורד. רות לורנס לא פקדה מעולם את בית הספר - אביה לימד אותה בבית. בשנת 1998 היא נישאה לפרופסור אריה נאימרק מהאוניברסיטה העברית, וכיום רות לורנס-נאימרק היא פרופסור חבר למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים.

בתאריך 4.7.2013  הדבקת הקשתות בארון החצי-כדור שלי הסתיימה לה. אמנם הקיפוץ לאחור (spring back) די גדול (שילוב של עץ קשה מאוד ומיעוט שכבות), אבל מאחר שהוא הדיר למדי אני מקווה שזה לא יגרום ליותר מדי בעיות בהמשך התהליך. הנה כל הקשתות בתמונה אחת (שישה סטים של שלוש שכבות).

ניקוי הקשתות משאריות הדבק, וחיתוכן לגודל הרצוי הוא תהליך מורכב למדי. בשלב הראשון צריך להקציע את אחד הצדדים של הקשת. את ההקצעה מבצעים בזהירות רבה (!) על גבי ה - planer (הבריטי) או ה - Jointer (האמריקאי). מסירים (או מסיטים) את המגן העליון, ומניעים את הקשת בתנועה מעגלית מעל לסכינים. חיתוך הקשתות לרוחב הרצוי מתבצע באמצעות מסור הסרט. ממקמים את הגובל ברוחב הרצוי, וחותכים את הקשתות תוך כדי הנעתן בתנועה מעגלית.

כעת צריך לחתוך את הקשתות לאורך הרצוי, בצורה סימטרית. השיטה שבחרתי - בניית ג'יג ושימוש במסור שולחן. בתמונה הראשונה רואים את הג'יג במבט על. חצי עיגול בנוי MDF, עליו מולבשות שלוש קשתות עם קשתות המרווח ביניהן, והכל מוחזק במקום באמצעות דיבלים מעץ. בתמונה השנייה רואים תקריב של הג'יג. בתמונה השלישת רואים את המתקן עולה על מסור השולחן, מוכן לחיתוך. ברגע שהג'יג היה בנוי, חיתוך הקשתות היה קל ומהיר.

השלב הראשון בעיבוד הקשתות הסתיים. "כל" שנותר הוא לבצע את ה - coopering. על כך בשבוע הבא.

נכון שחום של 32 מעלות בצהריים שיורד לפחות מ - 20 מעלות בלילה לא מרשים את יושבי ארץ הקודש יתר על המידה. אבל, כשאין מזגנים, וכשרגילים לטמפרטורות הרבה יותר נמוכות - זה לא כל כך נעים. אין מה לעשות - נוסעים לאחד האגמים הקרובים ורובצים במים הקרירים.

על מימונה ותפוזים

ביום שישי ערך בית הספר את חגיגת המימונה השנתית שלו. ביום גשום למדי הגיעו לבית הספר כארבעה מאות מבקרים, שהערו אל גרונם כמויות מכובדות של יין ובירה, והרגיעו את קיבתם בבליסת כמויות מכובדות של שיפודים, גבינות ושאר מיני חטיפים. חוץ מהשוני הגסטרונומי נרשמו שני הבדלים משמעותיים נוספים. הראשון - לא נצפו פוליטיקאים, מרוקאים או פוליטיקאים-מרוקאים בקהל. השני - האירוע התחיל בשעה חמש והסתיים בשעה שבע (כפי שציין באוזני מרק - "בשעה תשע מגלגלים את הכבישים").

רוב הבאים הם אנשים שקשורים, כך או אחרת, לבית הספר - תורמים, תלמידים לשעבר, "אנשי שם" בתחום הנגרות, וחברי הנהלה. אליהם מצטרפים "סתם" תושבים מקומיים ותיירים מזדמנים. חוץ מאכילה, שתייה ותיחזוק קשרים חברתיים, האורחים מבקרים בגלריה, ורבים מבקרים גם בבניין "שלנו", בניין האומנים-אורחים (Fellows). כל אחד מאיתנו הציג מספר עבודות (אני הצגתי את השעון, ארון המשקאות ומשחק הזכרון), ובסך הכל היה אוסף מעניין ומרשים של עבודות. אני מצאתי עצמי מדבר במשך קרוב לשעתיים רצופות על העבודות שלי (ועל עצמי).

גארת האק (Garrett Hack) ביקר בתערוכה. הוא התבונן בעבודות שלי, ולפני שהוצאתי מילה שאל אותי אם אני אירופאי. אחרי שיישבנו את הסוגייה האם ישראל נחשבת לחלק מאירופה (התשובה: close enough), הוא הסביר כי העיצובים שלי שונים - אירופאים ולא אמריקאים. תומס מוזר (Thomas Moser) ביקר אף הוא בתערוכה, והשעון שלי זכה מפיו לציון "העבודה המוצלחת ביותר שראיתי כאן היום". נחת.

סוף השבוע מוקדש למנוחה על זרי הדפנה (מנוחה במיטה נשמעת לי הרבה יותר מוצלחת), וביום שני אני שב לבנות את הארון החצי-כדור שלי. בעלי האינטואיציה המתמטית מוזמנים להמשיך לקרוא. שאר הקוראים מוזמנים לקפוץ למטבח, להביא תפוז וסכין, ולשוב לקריאה. נא לחתוך את התפוז לשניים לאורכו (מהקצה העליון אל הקצה התחתון), ולבחור באחד החצאים להמשך ההסבר.

העיגול שהתקבל כתוצאה מן החיתוך יהיה גב הארון והוא יחובר אל הקיר. הקליפה של התפוז תהווה את הדלתות. תוכו של התפוז ירוקן, והוא יוחלף במספר מדפים. קליפת התפוז תחולק לשני חלקים - ימני ושמאלי. כל חלק יחולק לשלושה חלקים - שלוש דלתות. על מנת שהדלתות יוכלו להיפתח ולהיסגר הן יהיו בעלות רדיוס שונה, ויסובו על שני צירי סיבוב - עליון ותחתון. הנה כמה שרטוטים שיבהירו את התמונה (הראשונה - מבט מן החזית, השנייה - מבט מלמעלה, השלישית - מבט מתוך הארון החוצה).

הדלתות נבנות בשני שלבים. בשלב הראשון מבצעים כיפוף באמצעות הדבקת שכבות, ומקבלים קשת ברדיוס המתאים. עבור כל דלת מייצרים שלוש קשתות. כעת, חותכים את הצדדים של כל קשת בזווית (של 5 מעלות), ומקבלים צורה של פלח של תפוז. את שלוש הקשתות החתוכות מדביקים יחדיו, ומקבלים דלת. התהליך הזה נקרא coopering, והוא משמש בבניית חביות (cooper הוא בונה חביות).

למה 5 מעלות ? אנחנו צריכים לכסות חצי כדור - 180 מעלות. אנו מכסים אותו עם 6 דלתות - כל דלת מכסה 30 מעלות. כל דלות בנויה משלושה חלקים - כל חלק מכסה 10 מעלות. לכל חלק שני צדדים - כל צד נחתך בזווית של 5 מעלות.

על החיתוך נדבר ברשומה הבאה. הנה כמה תמונות מתהליך הכנת הקשתות. בתמונה הראשונה רואים את 54 השכבות (6 דלתות * 3 חלקים לכל דלת * 3 שכבות). בתמונה השנייה והשלישית רואים את ההדבקה עצמה. בכל הדבקה הדבקתי שלוש קשתות ברדיוס שונה (עם שתי שכבות מרווח ביניהן, בצבע חום בתמונה) - אחת לכל דלת. כך חסכתי לעצמי עבודה (הכנת תבנית כיפוף אחת במקום שלוש) וזמן (שש הדבקות במקום שמונה עשרה).

ונסיים בשירם של נורית זרחי ויוני רכטר - "קילפתי תפוז". נקווה שאני לא אצטרך לתקן את הפלחים.