ספרים

לאחרונה קראתי שני ספרים - האחד עוסק בבלשנות, השני עוסק בנגרות. לא בטוח ממי נהניתי יותר, אשר על כן (לא חייבים להיות עורך די על מנת להשתמש בביטוי הזה) הנה סקירה קצרה של שניהם.

הספר Babel No More מאת Michael Erad עוסק באנשים מאוד-רב-לשוניים (hyperpolyglot). מדובר בספר מדע פופולרי מוצלח מאוד - מינון נכון של חומר "מדעי" עם "סיפורים" היסטוריים ובני-זמננו. הספר נוגע בלא מעט שאלות בלשניות - למה מתכוונים כשאומרים "לדעת שפה", מה זה "שפת אם", מה זה "דו-לשוניות" והאם היא קיימת, איך רוכשים (ומשמרים) שפה, ועוד כהנה וכהנה שאלות.

הספר מתמקד, כאמור, באנשים שיודעים הרבה מאוד שפות. כמה הרבה? הסופר מתחיל את מסע המחקר שלו עם שש שפות (כלומר אנשים שיודעים שש שפות ומעלה נחשבים למאוד-רב-לשוניים), אך עד מהרה הוא מעדכן את המספר לשתיים עשרה. מסתבר, כי יש לא מעט אזורים שהם אמנם מפוצלים מבחינה תרבותית ולשונית (הודו, אפריקה, דרום אמריקה, אירופה), אך מתקיימים בהם קשרים הדוקים בין התרבויות והלשונות השונות. כך נוצר מצב בו אנשים יודעים מספר רב של שפות (כנראה שחמש זה הגבול העליון) פשוט כי הם יודעים אותן. בחלק מן המקרים מדובר בדיאלקטים של אותה שפה (כך היה המצב באיטליה לפני שהשפה "האיטלקית" שמוכרת לנו כיום הפכה לשפה הרשמית), ובחלק מן המקרים מדובר בשפות עם תחביר זהה אך אוצר מילים שונה (זה המצב בדרום הודו).

הנה כמה תובנות לגבי האנשים המאוד-רב-לשוניים:

• מדובר במספר מצומצם מאוד של אנשים - ככל הנראה מדובר במאות בודדות (אם לא עשרות) של אנשים.
• קשה מאוד להגיע אל האנשים הללו. חרף מאמצים ניכרים, הסופר מצליח להגיע (לפגוש פנים אל פנים) פחות מעשרה אנשים מן החבורה המאוד-רב-לשונית.
• קשה מאוד לקבוע את רמת הידע של האנשים הללו - מסיבות אובייקטיביות וסובייקטיביות. רק חלק מן האנשים שהסופר הצליח לפגוש הסכימו לעבור מבחנים שייקבעו את רמת הבקיאות שלהם בשפות שונות, ובכל מקרה קיימות מחלוקות מדעיות (ותרבותיות) איך קובעים את רמת הידיעה של אדם בשפה כלשהי.
• הרוב המכריע של הקבוצה הוא גברים, שנמצאים איפשהו על הרצף האוטיסטי (בקצה הקל שלו), והם בעלי בעיות התמצאות מרחבית. האנשים משקיעים מספר שעות מדי יום ללימוד שפות חדשות ולשימור השפות אותן הם כבר יודעים. מדובר, איפוא, בשילוב של יכולת מולדת עם עבודה קשה.
• למעט חריגים בודדים, האנשים לומדים ומשמרים את השפות פשוט כי הם נהנים לעשות את זה. בחלק מן המקרים הם בכלל לא מעוניינים לחלוק את הידע שלהם עם אחרים.
• אפילו האנשים המאוד-רב-לשוניים "הטובים" ביותר יודעים ארבע-חמש שפות, מסתדרים בעוד ארבע-חמש שפות, אבל יכולים להיות בעלי ידיעה בסיסית במספר רב של שפות נוספות. אם הם צריכים (או רוצים) הם יכולים תוך מספר שבועות של עבודה להעביר שפה מרמת ידע בסיסית לרמה גבוהה יותר (יכולת להסתדר).

עכשיו, אחרי שהבנו כמה אנחנו מוגבלים ביכולות הלשוניות שלנו, הגיע הזמן לעבור לתחום שבו (אנחנו חושבים ש) אנחנו טובים - נגרות.

הספר Why We Make Things and Why Does It Matter פרי עטו של פיטר קורן (Peter Korn) מנהל בית הספר יצא לאור בשבוע שעבר. התכבדתי ברכישת עותק חתום, קראתי, והנה סקירה קצרה.

הספר הוא שילוב בין סיפור החיים המאוד האישי של פיטר לבין התשובות הפילוסופיות-פסיכולוגיות-סוציולוגיות שלו לשאלה "למה אנחנו יוצרים דברים ולמה זה משנה".

סיפור החיים מעניין (במיוחד לאלה שמכירים את האיש) - כיצד התגלגל בחור יהודי מבית טוב (אבא עורך דין, אמא דוקטור להיסטוריה) להיות מנהל בית ספר לנגרות במיין, תוך שהוא גובר בדרך על שתי התפרצויות של מחלת סרטן בבלוטות הלימפה (Hodgkin's Disease).

התשובות של פיטר לשאלה מאכזבות, לפחות בעיני. פיטר טוען כי אנחנו יוצרים דברים כי אנחנו מעוניינים לחולל שינוי עצמי (self transformation). בתהליך היצירה אנחנו משנים (הופכים) חומר לחפץ, וכתוצאה מתהליך היצירה אנחנו משנים את עצמנו. אצל פיטר לכל אחד מאיתנו יש "מפה מוחית", שבאמצעותה אנחנו תופסים את העולם, ומתקדמים לאורך נתיב חיינו. המפה המוחית איננה קבועה - היא בהחלט יכולה להישתנות (אם בגלל סיבות פנימיות או בגלל סיבות חיצוניות) - ואריאציה של "הכל צפוי והרשות נתונה". באמצעות היצירה אנחנו יכולים להתקדם לאורך נתיב חיינו, ובו בזמן אנחנו יכולים לשנות אותו - להתקדם על פי הצפוי ולממש את הרשות.

התשובות של פיטר אינן מתבססות על מחקר מדעי. התשובות של פיטר מתבססות על ניסיון החיים האישי שלו, אותו הוא משליך על העולם הרחב. קשה להתווכח עם מישהו שאומר "אני חושב ש ...", אבל במידה שווה קשה גם להסכים עימו ולקבל את דבריו. אני בטוח שפיטר מאמין בתשובות שהוא נותן, ושהן הובילו אותו בדרכו המרשימה אל המנוחה ואל הנחלה. אני לא כל כך בטוח שהתשובות שפיטר מספק מתאימות עבורינו, שאר האנשים.

אני בטוח שלו פיטר היה זוכר משהו משיעורי העברית שלו בהיותו ילד (Sunday School) הוא היה עומד על הקשר בין המילה "יצירה" למילה "יצר" (instinct). אבל הוא לא זוכר, ובכל מקרה צריך להשאיר חומר לספר הבא.

תוכניות

ילדים - שלושה, הורים - שניים, בתי ספר (מצטער, אני לא סובל את הביטוי "מסגרות חינוכיות") - שלושה, מכונית - אחת, חוגים ושאר מפגשים - הרבה, משפחה וחברים - רחוקים ולא שימושיים, מרחקים - גדולים, מזג אוויר - מאתגר (נראה אתכם שולחים את הילד על אופניים כשיורד שלג). לא פלא שהילדה הקטנה למדה לשאול מדי בוקר - So, what's the plan for today ?

"תוכנית" היא רשימה של צעדים אותם יש להשלים על מנת להשיג מטרה כלשהי. הצעדים תלויים אלה באלה, כל צעד דורש משאבים מסויימים, ויש לבצעו בלוח זמנים מסוים. במקרה שלי, המטרה היא לסיים את היום כאשר כל הילדים אינם מרוצים, במידה שווה, מהתפקוד שלי. המשאבים הדרושים הם מכונית, טלפון ונשימות עמוקות. לוח הזמנים - בלתי אפשרי, תחת חוקי הפיסיקה המוכרים לנו כיום.

כולנו רוצים להשיג מטרות כלשהן, ולפיכך אין לנו ברירה אלא להתעסק עם תוכניות. תחשבו רגע על כל צירופי מילים שכוללים בתוכם את המילה תוכנית או תכנון - תוכנית חיסכון, תוכנית פנסיה, תוכנית חינוכית, תוכנית עסקית, תוכנית מחשב, תוכנית בוקר, תוכנית פעולה, תוכנית חומש, תוכנית הגרעין, תוכנית מדינית, תוכנית ילודה, תוכנית בניין עיר, תוכנית טלוויזיה - רשימה חלקית ביותר.

אפריים קישון כתב "זוהי הארץ היחידה בה לא מצפים לנסים אלא מתחשבים בהם". אני ממש לא משתייך לאלה שבגיל עשר תיכננו כיצד הם יעשו את המיליון הראשון שלהם בגיל עשרים (או לפחות בגיל ארבעים וחמש), או לאלה שבגיל עשרים תיכננו בדיוק איפה הם יהיו בגיל ארבעים וחמש (בטח לא בקמדן, מיין). מצד שני, אני גם לא משתייך לציבור "הצפים" שמקווים שאיכשהו הדברים יסתדרו לשביעות רצונם המוחלטת.

ארבעה שבועות בסדנא בבית הספר התיכון הובילו אותי לתובנה מעניינת. המשימות הקשות ביותר עבור התלמידים קשורות לתיכנון - הכנת התוכנית, עבודה לפי התוכנית, עדכון התוכנית. אינני מתכוון לתוכנית (שרטוט) של הרהיט עצמו, אני מתכוון לתוכנית הכללית, שהמטרה שלה היא בניית הרהיט.

למה זה כל כך קשה להם ? הנה כמה מחשבות :

זה פשוט קשה
תיכנון טוב הוא תוצאה של יכולות משלושה תחומים: תחום העיסוק (נגרות, כלכלה, אנרגיה גרעינית), תחום התיכנון (יכולת הפשטה, דמיון, דיוק, מעבר בין  מות פירוט שונות, מעבר בין נקודות מבט שונות, הבנת תלויות ואילוצים), תחום הנפש (יושרה, ספקנות, ענווה, פתיחות, יכולת לדחיית סיפוקים). נכון, הכנת תוכנית הסעות לאחר הצהריים לא מחייבת כישורים מדהימים, אבל הכנת תוכנית לבניית רהיט ממוצע היא כבר עסק מסובך למדי.

קשה מאוד ללמד את זה
קשה ללמד את היכולות מתחום התיכנון, קשה מאוד ללמד את היכולות מתחום הנפש, וקשה עוד יותר ללמד כיצד לשלב ולאזן בין כל היכולות. העושר, הכמעט אין סופי, של מתודולוגיות, גורואים, סדנאות, ספרים, מאמרים, אתרים, וסרטונים הוא הוכחה ניצחת לקושי.

לא מלמדים ולא מתרגלים את זה בבית הספר
בעולם (המערבי, לפחות) קיימת הנחת עבודה כי תפקידו של בית הספר הוא להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים. אפשר להתווכח על תוכן ההכשרה. אפשר להתווכח על שיטת ההכשרה. אפשר להתווכח על איך ייראו החיים הבוגרים של הילדים. אבל, בשורה התחתונה, מטרתו של בית הספר היא להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים (גם מי שדוגל ב - no schooling עושה זאת מתוך אמונה כי זאת הדרך הטובה ביותר להכשיר את הילדים לחיים הבוגרים).

ככל שהדברים נוגעים לתיכנון בית הספר מזניח לחלוטין את תפקידו. התלמידים אינם לומדים כיצד לתכנן, והם אינם זוכים להזדמנויות לתרגל (להיכשל או להצליח) את התחום. הילדים כמעט ואינם מתעסקים בפרויקטים גדולים, וגם כשמדובר בפרויקטים קטנים אומרים להם מה, איך ומתי לעשות (כלומר, נותנים להם תוכנית). באופן פרדוקסלי, דווקא בגן נותנים לילדים להתנסות בתיכנון (והם מאושרים), וככל שהם מתקדמים בנתיבי מערכת החינוך נשללת מהם הזכות ללמוד ולתרגל תיכנון.

הנה מגיע שיעור נגרות ומציף את ההזנחה. פתאום יש פרויקט גדול ומורכב שמעמת את התלמידים עם הצורך לעסוק בתיכנון - אין להם מושג איך עושים את זה, ואין להם את היכולת הנפשית לעשות את זה. מה עושים ? קצת מתעקשים, קצת עוזרים, ובסוף מוותרים.

שעור אסתטיקה

לפני כמה חודשים כתבתי על "הלחישה" של יורי, וזרקתי כמה מילים על "וואבי-סאבי". רציתי להבין יותר, והחלטתי לתחקר את יורי. אבל, כל הניסיונות לדבר על הנושא התנהלו על פי התסריט הבא: אני שואל שאלה, יורי מושכת בכתפיים, פניה לובשים הבעה מיוסרת, ולאחר התחבטויות רבות היא משיבה לי תשובה שלא ממש קשורה לשאלה. מסתבר שהתסריט הזה מאפיין כמעט כל שיחה של "אדם מערבי" עם "אדם יפני" בנושא וואבי-סאבי.

בניסיון להבין יותר רכשתי את הספר Wabi-Sabi פרי עטו של Leonard Koren. מדובר בספר קצר למדי, שמנסה להתמודד התמודדות רציונלית עם השאלה "מה זה וואבי-סאבי?" הספר פותח בהגדרה המערבית המקובלת:

• וואבי-סאבי הוא היופי של דברים שאינם מושלמים, דברים זמניים, דברים שאינם שלמים
• וואבי-סאבי הוא היופי של דברים צנועים וענווים
• וואבי-סאבי הוא היופי של דברים לא רגילים

בשלב הבא מסביר לאונרד קורן מדוע הניסיון (המערבי) להבין מה זה וואבי-סאבי נדון לכישלון. יפנים אינם לומדים (באופן אינטלקטואלי) מה זה וואבי-סאבי - אין ספרים או מורים לנושא, ולא במקרה. וואבי-סאבי קשור קשר הדוק לתורת הזן בודהיזם. יש אפילו שאומרים כי וואבי-סאבי הוא "הזן של הדברים". בתורת הזן הידע מועבר ישירות מתודעה לתודעה, לא דרך מלל או מילים כתובות. Those who know don't say; those who say don't know.

אי אפשר בלי אתנחתא בלשנית. המשמעות המקורית של המילה סאבי הייתה "צונן", "צנום", "מצומק". המשמעות המקורית של המילה וואבי הייתה "אומללות חיי הבדידות בטבע, הרחק מן החברה". ברבות השנים המילים איבדו את משמעותן המקורית, והפכו לצמד חמד שקשה מאוד להפרידו. בכל זאת, הנה נסיון לאפיין כל אחד מן המושגים:

וואבי	סאבי
דרך חיים, שביל רוחני	חפץ, יצירת אומנות או ספרות מוחשיות
פנימי, סובייקטיבי	חיצוני, אובייקטיבי
מונח (מבנה) פילוסופי	אידאל של יופי (אסתטיקה)
התרחשות (מאורע) בזמן	התרחשות (מאורע) במרחב

הפרק הבא עוסק בהשוואה בין וואבי-סאבי לבין "תנועת המודרניזם" (אמצע המאה ה-19 עד לסוף המאה ה -20). אני חושב שההשוואה הזאת איננה מוצלחת. גם אם נתעלם מכך שהמונח "תנועת המודרניזם" רחב מאוד ולא ממש מוגדר היטב, הרי שהמרחק בינו לבין וואבי-סאבי כל כך גדול, שההשוואה לא מצליחה להוסיף מידע. לעניות דעתי, השוואה לתנועת ה - Arts & Craft הייתה יכולה להיות בעלת תרומה משמעותית יותר.

הפרק האחרון בספר הוא ניסיון אמיץ להגדיר את עולם הוואבי-סאבי.

הבסיס המופשט	דברים מתנוונים לעבר או מתפתחים מתוך האפסות (nothingness). בניגוד לתרבות המערבית, האפסות איננה מקום ריק, אלא מקום מלא אפשרויות. בשעת התרחשות המאורעות אנו יודעים כי הדברים נעים, אבל איננו יודעים אם התנועה היא התפתחות או התנוונות.
הערכים הרוחניים	האמת מגיעה מתוך התבוננות בטבע. בטבע כל הדברים הם בני-חלוף, אינם מושלמים ואינם שלמים. גדולה קיימת בפרטים מוחמצים, לא בולטים. בניגוד לתרבות המערבית שמעריצה דברים גדולים, דברים מרהיבים. הגדולה באה במנות קטנות. ככל שהדברים קרובים יותר לחוסר קיום, כך הם גדולים יותר. יופי יכול לנבוע מכיעור. ההפרדה בין יופי לכיעור איננה קיימת. מדובר בהגדרות דינמיות, סוביקטיביות.
הלך הרוח	קבלה של הבלתי נמנע הערכה לסדרי היקום
הציווים המוסריים	יש להיפטר מכל מה שאיננו הכרחי. "עוני חומרי - עושר רוחני". קיים איזון עדין בין ההנאה שאנו שואבים מדברים וההנאה שאנו שואבים מהעדרם של הדברים. יש להתמקד במהותי ולהתעלם מהיררכיה חומרית. אין דברים שהם בעלי ערך (או חסרי ערך).
איכויות החומר	תהליכים טבעיים. כל הדברים נתונים להשפעתם של תהליכים טבעיים של בלייה מסוג כזה או אחר. חוסר אחידות. דברים יכולים להיות בעלי צורה מוזרה, מכוערת. צורתם יכולה לנבוע מתאונה, או מצירוף מקרים אקראי. אינטימיות. לרוב, דברים יהיו קטנים ושקטים. הם יזמינו קרבה, נגיעה, התייחסות. חוסר יומרה. ארציות. אפלוליות / קדרות. פשטות. הפשטות עומדת במרכז הוואבי-סאבי, והאפסות היא הפשטות המוחלטת. הגעה לפשטות היא משימה כלל לא פשוטה. הדברים צריכים להיות פשוטים, אבל לא משעממים. הדברים צריכים להיות נקיים, אבל לא סטריליים. הדברים צריכים להיות חסרי פרטים בולטים, אבל עדיין מעניינים.

יצאתם מבולבלים ? אתם לא היחידים. בשבוע הבא חוזרים לנגרות.

חוזרים לספסל הלימודים

בלי הקדמות מיותרות - אהוד בנאי, "זמנך עבר".

בגיליון 120 (ספטמבר 2006) של "מסע אחר" כותב אהוד בנאי על השיר. ראשית הוא מגביר את המבוכה, ואומר כי גם הוא אינו יודע מיהו הדובר בשיר - האם מדובר באיש הבוגר שמגיע אחרי שנים אל בית הספר התיכון, או שמא מדובר באיש הצעיר שחווה שוב את ימי בית הספר.

שנית הוא מבצע קישור בין השיר שלו לבין סיפורו של חוני המעגל. חוני המעגל (שחי במאה הראשונה לספירה)  הלך בדרך וראה אדם נוטע עץ חרוב. חוני שאל אותו לשם מה הוא נוטע את עץ החרוב, הרי הוא יניב פירות רק בעוד שבעים שנה. הנוטע השיב לו כי הוא נוטע את העץ למען הדורות הבאים. חוני תופס תנומה ליד העץ, מקיץ כעבור שבעים שנה, ורואה את נכדו של הנוטע קוטף את החרובים. חוני איננו מזהה את סביבתו, אנשים אינם מכירים אותו, וכל חבריו כבר אינם בחיים. מרוב צער, התפלל חוני למותו, ומבוקשו אכן ניתן לו. קיימות, אגב, מספר גרסאות נוספות לגבי מותו של חוני. מעניין גם לציין שבתרבויות רבות מוצאים סיפורים דומים על איש (או אנשים) שנופלים לתנומה עמוקה וארוכה, ומקיצים כעבור שנים ("שבעת הישנים של אפסוס" אצל הנוצרים, "סורת אל-כהף" אצל המוסלמים).

אז גם אני חזרתי לבית הספר התיכון. אמנם לא לבית הספר התיכון שלי ("בליך") אלא לבית הספר התיכון האזורי של קמדן (CHRHS - Camden Hills Regional High School). אמנם לא פגשתי שם את ווקסמן, אבל בהחלט פגשתי את Steve Nystrom. סטיב הוא (כפי שרואים בתמונה) "המורה של השופ". סטיב הוא המורה ללימודים מקצועיים, והוא מבלה את זמנו בבית הספר בסדנא. הסדנא מורכבת משלושה חדרים. הראשון - חדר מחשבים / סרטוט / לימודים פרונטליים. השני -  מוסך וסדנת מתכת. השלישי - נגריה.

בתחילת שנת הלימודים הצגתי עצמי בפני סטיב, ושאלתי אותו אם הוא מעוניין בעזרה בשיעורי הנגרות. סטיב קפץ על המציאה כמוצא שלל רב (הוא במקור מהנדס מכונות, ובתחום העץ הוא "חובב מתקדם"). הסכמנו שאני אצטרף לשיעורים של הקבוצה המתקדמת - שניים עשר בנים שזו השנה השניה שהם עוסקים בנגרות. מדובר בשיעורים באורך שעה ועשרים, שמתקיימים יום-כן-יום-לא (every other day).

התלמידים עובדים כרגע על חמישה פרויקטים - שעון בסגנון שייקר, נעלי שלג (עם כיפוף עץ שמושרה במים חמים), מזחלת שלג (עם כיפוף אדים), ארון מדפים (ספריה) לטובת בית הספר, סקייטבורד (עם כיפוף שכבות). מי שחושב שכל הכיפופים הללו הם עדות להשפעתי השלילית, צודק כנראה. עוד פרטים על הפרוייקטים והתלמידים - ברשומות הבאות. לעת עתה, אתם מוזמנים לבקר בדף הפייסבוק של החנות.

אסיים בוידוי. הדלקנו את החימום בבית. ההחלטה לא הייתה קלה, אבל לבסוף סובבנו את התרמומטר ימינה, ושעה קלה אחר כך חשנו את החום הנעים מדגדג בעצמותינו. שני גורמים להחלטה. הגורם הראשון - מזג האוויר. הטמפרטורות לפנות בוקר צונחות אל מתחת לאפס, ובצהריים הן מצליחות (במאמץ רב) לגרד את העשר. הגורם השני - המקומיים, אלו שבגיל שנתיים הורידו מהם קרציות שגורמות ל - Lyme Disease, אלו שבגיל שלוש הפליגו לבוסטון וחזרה, אלו שבגיל ארבעה יצאו למסע סקי בערבות מיין, אלו שבגיל חמש צדו דוב, אלו שבגיל שש סיגלו לעצמם מבטא מקומי בלתי מובן בעליל, ואלו שעד גיל ארבעים עזבו את מיין פעמיים (רק כי לא הייתה להם ברירה). בקיצור, הסתבר לי כי כל המקומיים הדליקו כבר את החימום. מזמן. אז מתוך רצון אמיתי שלא לפגוע ברגשותיהם, הדלקנו גם אנחנו את החימום.

משפחה מלכותית

המלכה ויקטוריה נולדה בתאריך 24.5.1819 ונפטרה בתאריך 22.1.1901. תקופת המלוכה שלה, שהחלה בשנת 1837, נמשכה יותר משישים ושלוש שנה - תקופת המלוכה הארוכה ביותר של מלך (או מלכה) בממלכה המאוחדת. המלכה הנוכחית - המלכה אליזבת השנייה - נושפת בעורפה עם תקופת מלוכה של קצת יותר משישים ואחת שנה. בשנת 1840 נישאה המלכה ויקטוריה לנסיך אלברט (שהיה בן דודה). עם מותו של אלברט, בשנת 1861, שקעה המלכה בדיכאון עמוק. במשך עשר שנים היא נמנעה מהופעות ציבוריות, ורק לאחר מאמצי שיכנוע מצד משפחתה וראש המממשלה דיזראלי, היא שבה לפעילות ציבורית עניפה.

מיום מותו של הנסיך אלברט לבשה המלכה ויקטוריה אך ורק בגדים שחורים. היא השלימה את הופעתה האבלה בתכשיטים שחורים, עשויים מאבן חן הנקראת ג'ט (Jet). ג'ט הוא למעשה עץ שעבר תהליך התאבנות תחת לחץ עצום של מים מלוחים (ג'ט קשה) או מתוקים (ג'ט רך). מדובר במשפחה של עצים מחטניים שנקראת Araucariacea. העצים האלה היו נפוצים מאוד בתקופת הדינוזאורים. במקביל להיכחדות הדינוזאורים, הצטמצמה מאוד גם תפוצתה של משפחת ה - Araucariacea. במשך מיליוני שנים העצים התפרקו ונדחסו עד שהתקבלה אבן החן ג'ט.

ג'ט הוא חומר רך יחסית וקל להבריקו - שתי תכונות שהופכות אותו לחומר גלם אידאלי להכנת תכשיטים. תכשיט הג'ט העתיק ביותר נמצא בספרד, והוא מתוארך לאלף השבעה עשרה לפני הספירה. בתקופה הרומית היה שימוש נרחב בג'ט - הרומאים ייחסו לאבן יכולת להגן מפני עין הרע. הרומאים הביאו את אבן החן מעיר בשם Gagai, ששכנה באסיה הקטנה. המילה הלטינית gagates (מ-גאגאי) התגלגלה לצרפתית Jaiet, ומשם לאנגלית - Jet.

במעבר נושא חד, אבל עדיין בתחומי הממלכה המאוחדת, אני רוצה להמליץ על הסרט Nicky's Family (המשפחה של ניקי). הרופאה שיכנעה אותי ללכת עם הילדים לראות את הסרט שהוקרן באופן חד-פעמי בקולנוע המקומי (סוג של סינמטק משנות החמישים). כשהתברר לי כי מדובר בסרט שעוסק בשואה, ושההקרנה נתמכת על ידי הקהילה היהודית, ניסיתי לבצע "חילוץ לאחור". בדיעבד אני שמח שהחילוץ לא עבד, ושהלכנו לראות את הסרט.

מדובר בסרט מרגש מאוד שעוסק בשואה, אבל ממש לא מדובר ב"סרט שואה". לא תימצאו כאן את הנרטיב "שואה, גבורה, תקומה", וגם מדינת ישראל (ציונות, יהדות) לא זוכה להתייחסות כלשהי. הסרט מספר את סיפורו של בחור בריטי בשם ניק (ניקולס) ווינטון, סוחר בורסה צעיר. בשנת 1938, במקום לצאת לחופשת סקי, הוא נקרא על ידי חברו להגיע לפראג. ניק מגיע לצ'כוסלובקיה, מבין כי מצב היהודים בכי רע, ומחליט לפעול בעניין.

הוא משכנע את הנאצים לאפשר את יציאתם של הילדים היהודיים, ובמקביל הוא משכנע את הממשלה הבריטית לקבל את הילדים. הוא שולח את הילדים בצ'כוסלובקיה להצטלם, ובמקביל הוא פותח במסע שיווק נמרץ בבריטניה, על מנת למצוא משפחות מאמצות עבור מאות הילדים. הם מצליח לגייס סכומי כסף אדירים על מנת לממן את המבצע (הממשלה הבריטית דרשה 50 פאונד עבור כל ילד, שווה ערך לשבעת אלפים פאונד של היום). ניקי מצליח לארגן שישה "משלוחי ילדים", שבהם ניצלו 669 ילדים. פרוץ המלחמה עצר את המשלוח השביעי (שהיה מיועד ליום שלמחרת) ואת המבצע כולו. המבצע נעצר, ניקי התגייס לחיל האוויר הבריטי, ופרק הצלת הילדים היהודים נחתם מבחינתו.

כחמישים שנה לאחר מכן, עולה אישתו של ניקי לעליית הגג, ומגלה את המחברת בה תיעד ניקי את המבצע. המחברת מתגלגלת אל התוכנית "That's Life" (גירסת ה - BBC של "אלה הם חייך"), והנה התוצאה.

מאז מציאת המחברת אותרו כמאתיים ילדים אותם הציל ניקי, כולם רואים בו "אבא" (למעט משפחה אחת, ההורים של כל הילדים ניספו בשואה), והמשפחה של ניקי כוללת כיום כששת אלפים אנשים. הסרט Nicky's Family שיצא לאקרנים בשנת 2011 כולל קטעים היסטוריים, קטעים משוחזרים, וראיונות עם ניקי (כיום בן 104) ועם מספר ילדים. הסרט עצוב (עד דמעות) אבל אופטימי (עד דמעות) - ההשפעה האדירה של אדם אחד שמחליט לעשות מעשה, ומצליח לשנות את החיים של מאות (ואלפי) אנשים.

אני יודע שאפשר להשיג את הסרט גם בארץ. אל תמתינו ליום השואה הבא.

שבוע טוב.

זה די פשוט

מה למדנו בשבועיים האחרונים על הדמוקרטיה בארצות הברית (השוואה לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון באחריות הקוראים) ?

• מיעוט קטן ונחוש (פלג "מסיבת התה" במפלגה הרפובליקאית) יכול בקלות "לתקוע" מדינה שלמה בשביל לקדם את האינטרסים הצרים של בוחריו - הפרעה בכל דרך אפשרית לתיפקודו של הממשל.
• רוב שפוי (שאר המפלגה הרפובליקאית) לעולם יגרר אחר המיעוט הקטן והנחוש, גם אם זה בניגוד גמור לאינטרסים שלו או של בוחריו.
• ככל שהמיעוט הקטן והנחוש מבין שהפסיד את המערכה (המפלגה הרפובליקאית זוכה כרגע לשיעור אהדה של כ - 25%) כך הוא הופך לקיצוני יותר.
• המטרה שעומדת לנגד עיניו של הפוליטיקאי הממוצע היא השאיפה להיבחר בבחירות הבאות. כל דבר אחר הוא משני לחלוטין (חוץ מאשר מיקסום הרווחים הכלכליים האישיים).

עד שיימצא הפתרון למשבר התקציבי (שמאיים לגרור את ארצות הברית למשבר חוקתי בלתי פתיר) נעביר את הזמן בהאזנה לשיר This Land is your land פרי עטו של Woody Guthrie, ונשמח שמדובר במדינה של "מישהו אחר".

גות'רי כתב את השיר בשנת 1940 כמחאה נגד השיר God Bless America שנכתב בשנת 1918 ושמשמש עד היום כהמנון שני, בלתי רשמי של ארצות הברית. שירו של גות'רי זכה לעדנה מחודשת בשנות השישים, והוא אף הושר בטקס ההשבעה של אובמה. מעניין מה הייתה עמדתו של גות'רי לגבי המשבר הנוכחי. הוא אומנם היה סוציאליסט אדוק (שימו לב למדבקה על הגיטרה - This machine kills fascists), אבל גם אנרכיסט שהתנגד למעורבות של הממשל בחיי האזרחים.

אחד המשפטים המפורסמים שמיוחסים לגות'רי הוא (בתרגום חופשי) "כל טמבל יכול לעשות משהו מסובך. צריך גאון בשביל לעשות משהו פשוט". המשפט הזה משמש את Robin Wood כשהוא מסביר את השאיפה שלו לפשטות - בחיים, בתהליך העבודה ובמוצרים שהוא מפיק.

רובין ווד הוא חרט קערות (bowl turner) בריטי. הוא משתמש במחרטה שמופעלת באמצעות הרגל (pole lathe) ובמפסלות אותן הוא מייצר בעצמו. בעבר המלצתי על הבלוג שלו, שבינתיים מצא כתובת חדשה. בסרטון הבא הוא אומר: "אנשים לא מסוגלים להסביר מה הם עושים. הם ממציאים שמות מצחיקים למקצוע שלהם. אני מכין קערות עץ שאנשים אוכלים מהן. זה די פשוט".

הישענו אחורה. קחו נשימה עמוקה. ההנאה מובטחת.

כתיבה תמה

הבן האמצעי מפנטז מזה זמן רב על מכונת כתיבה. לפני שבועיים הופיעה לה מודעה ב - craigslist על מכירה של מכונת כתיבה ישנה כאן אצלנו בקמדן.  המוכר קיבל חמישה עשר דולר, והבן קיבל מכונת כתיבה Smith Corona Super Speed. מדובר במכונת כתיבה שיוצרה בארצות הברית בשנות ה - 40. איבוק קל, שימון נקודתי, החלפת סרט, והמכונה מדפיסה למופת. נסו לחשוב על מכשיר כלשהו שקניתם בחמש השנים האחרונות, ושאתם מאמינים שאפשר יהיה להשתמש בו בשנת 2080.

כתיבה במכונת כתיבה היא מסע מרתק בזמן. מסע מעולם וירטואלי, רצוף הפרעות (הנה נכנס לו דוא"ל, בוא נבדוק את זה בגוגל), שאין בו מוקדם ומאוחר (בוא נשנה את המילה החמישית, במשפט השני, בפיסקה הקודמת), ששם דגש על המראה (סוג הגופן, גודל האות, צבע האות - וזה עוד לפני שהתחלנו לטפל בפסקאות), שמאפשר שילוב סוגים שונים של מדיה (ראו התמונה למעלה), ושמאפשר פרסום עולמי בלחיצת כפתור.

מסע אל עולם מוחשי, ממוקד ומוגבל, בעל התקדמות רציפה, אחיד למראה, טקסטואלי לחלוטין, בעל תוצרים כמעט סודיים. יש לאחרונה דיבורים על שילוב העולם האנלוגי והדיגיטלי (למשל השילוב של המחברת האנלוגית של moleskine עם היישום הוירטואלי של evernote). מעניין יהיה לראות שילוב של מכונת כתיבה אנלוגית עם יישום וירטואלי של עיבוד תמלילים.

במעבר חד, כמו שהבטחתי ברשומה הקודמת, וממרחק של כמעט שבוע ימים, הנה כמה תובנות לגבי בית הספר - Centre for Furniture Craftsmanship.

בשורה התחתונה אני מלא שבחים לצוות המשרד (דורי, ויקטוריה, קאת), לצוות התחזוקה (מייסון ומארק), ובעיקר למנהל - פיטר קורן. פיטר ובית הספר חד הם. קשה לדמיין את פיטר בלי בית הספר, ועוד יותר קשה לדמיין את בית הספר בלי פיטר. מוסד בן עשרים, שוקק תלמידים מרוצים, שמחזיק עצמו מבחינה כלכלית, ששומר על רמת לימודים גבוהה ביותר, ולא פחות חשוב - שומר על אווירה נהדרת.

הקורסים הקצרים הם אלה שמציגים את האתגר הלוגיסטי / אדמיניסטרטיבי (עשרות קורסים, מאות תלמידים, תחלופה צפופה) המורכב ביותר. למעט חריגים בודדים - "העסק עובד כמו שעון שוויצרי". התוצאה - תלמידים מרוצים, שממליצים על בית הספר וחוזרים לקורסים נוספים, ומורים ששמחים לבוא וללמד מדי שנה.

על הקורס הארוך בן תשעת החודשים מנצח בהצלחה רבה אלד לואיס. זה "המקום" לכל מי שרוצה ללמוד לעומק בניית רהיטים בדרך ביניים בין המסורתי והמודרני. האתגר הראשון של התוכנית הוא מציאת האיזון הנכון בין המסורתי והמודרני (האם צריך ללמד תיב"ם או להמשיך ולהקדיש שבועיים לחריטה). האתגר השני של התוכנית הוא מציאת האיזון הנכון בין making furniture לבין furniture making. אני יודע שזה נשמע כמו עוד משחק מילים מבית מדרשו של שמעון פרס, אבל באמת מדובר בשאלה רצינית. האם מטרת הקורס היא ללמד את התלמידים כיצד לבנות רהיטים או שהמטרה היא ללמד אותם כיצד להוציא את לחמם מבניית רהיטים.

הקורס הבינוני בן שניים עשר השבועות נופל לפעמים בקטגוריה של קורס קצר ארוך, ולפעמים בקטגוריה של קורס ארוך קצר. יש תלמידים חסרי ידע מוקדם שבאים בשביל "מבוא מורחב לנגרות", ויש תלמידים בעלי ידע מוקדם נרחב שבאים בשביל "תשעה חודשים דחוסים". לא רק שיש שונות בין התלמידים, יש גם שונות בין המורים. הקורס מועבר שלוש פעמים בשנה - בכל מחזור מורים אחרים (שלעיתים מתחלפים במהלך הקורס). יש תלמידים שמסיימים את הקורס ברגשות מעורבים, יש תלמידים שמסיימים את הקורס והולכים הבייתה שמחים וטובי לב, ויש כאלה שממשיכים לקורס הארוך מתוך רצון להמשיך וללמוד.

תוכנית האומנים האורחים היא מקום נהדר למי שחש עצמו אומן ורוצה להיות אורח לתקופה מסוימת בחיי הנגרות שלו. התוכנית מארחת אמנים ברמות שונות של ידע - נגרים בתחילת דרכם מחד גיסא ונגרים בעלי שם עולמי מאידך גיסא. עבור נגרים מתחילים מדובר בתוכנית נהדרת שמאפשרת רכישת ידע רב בפרק זמן קצר. עבור נגרים ידוענים מדובר בתוכנית שמאפשרת להם לקחת פסק זמן (לרוב, לפני או אחרי תקופת הוראה בבית הספר) ולעבוד על רהיטים ספוקלטיביים. נגרי האמצע עשויים למצוא עצמם במשך שבועות ארוכים (של חורף) מוקפים בנגרים צעירים ובסגל מורים מצומצם. מצד שני, הם עשויים למצוא עצמם מוקפים בנגרים מהשורה הראשונה, ובסגל הוראה ששמח לברוח מהכיתה ולדבר על כל נושא שבעולם (כולל בניית רהיטים).

ואם עוד לא השתכנעתם שזה המקום בשבילכם, אני בטוח שהתמונה הזאת (תודה למארק) תיתן לכם את הדחיפה האחרונה.