ט(מ)בורו של עולם

הבה נזכר בשיר הילדים האהוב של ביאליק - מקהלת נוגנים

יוֹסִי בַּכִּנּוֹר,
פֵּסִי בַּתֹּף,
משֶׁה בַּחֲצוֹצְרָה –
וְהָמָה הָרְחוֹב.

וּבָאוּ לַחֲתֻנָּה
נָשִׁים וָטָף,
יֵצְאוּ בַּמְּחוֹלוֹת
וְיִמְחֲאוּ כָּף.

אצל ביאליק, כמו אצל ביאליק, שום דבר לא פשוט. הבית הראשון של השיר מבוסס על הפזמון של שיר יידי עממי (ממש לא צריך ידע ביידיש כדי לזהות את הדמיון)

שמער'ל מיט דעם פידל,
יענ'קל מיט דעם באַס,
שפילט מיר אויף א לידל
אויפ'ן מיט'ן גאַס

נו טוב - ביאליק הוא לא הראשון ולא האחרון שתרגם שירים מיידיש לעברית. זה נכון, אבל חפירה קצת יותר עמוקה מגלה שמדובר בפזמון החוזר של שיר שמתחיל עם עשרה אחים, ובכל בית מאבדים את אחד האחים. הפזמון החוזר מנוגד לתוכן הבתים עצמם, ומדובר כאן בסוג של "הומור שחור". בקיצור, ביאליק לקח פזמון מקאברי משיר יידי והפך אותו לשיר ילדים חביב.

כפי שסיפרתי, העבודה של ארון המשקאות מתקדמת היטב. הנה תמונה של המצב הנוכחי. הארון עדיין איננו מודבק, אבל (כמעט כל) החלקים מחוברים. בחזית הארון רואים שני חלקים - מצז שמאל חלק קבוע, ומצד ימין טמבור (דלת הזזה). בחלק העליון של הארון רואים שני חלקים - מצד שמאל טמבור, ובצד ימין חלק קבוע. הפערים שרואים כרגע בין החלק הקבוע והטמבור ייסגרו בהמשך על ידי כפיסים נוספים.

מה זה בעצם טמבור ? טמבור הוא דלת הזזה שנוסעת בתוך מסילה. בניגוד לדלת הזזה רגילה, הטמבור גמיש ולכן הוא יכול לנסוע בתוך מסילה עקומה שלוקחת אותו אל החלק האחורי של הארון. בדרך זאת מתגברים על החיסרון המרכזי של דלתות הזזה - חסימה תמידית של חלק מן הארון. על מנת להשיג את הגמישות בונים את הטמבור מכפיסי עץ שמודבקים על בד (או עור).

הסוד לטמבור טוב (כזה שנראה טוב ונוסע בצורה חלקה) מורכב משני חלקים:

1. מסילות מושלמות - על כך ברשומה הבאה.
2. דלת מושלמת - על כך ברשומה הנוכחית.

דלת מושלמת היא דלת שכפיסי העץ שלה מודבקים אל הבד בצורה צפופה וישרה כך שהם יוצרים מלבן. איך משיגים את התוצאה הרצויה? בונים ג'יג. בונים מסגרת על גבי פלטה, ולתוכה מכניסים את כל הכפיסים (למעשה החלק הצר של הכפיסים - זה שנוסע בתוך המסילה - הוא שנכנס אל המסגרת). מצופפים את הכפיסים באמצעות טריזים (בצד שמאל של התמונה). מכינים את הבד (בצד ימין של התמונה) להדבקה, מורחים דבק (מעט ככל האפשר), מניחים את הבד על הכפיסים, ומהדקים באמצעות פלטה נוספת. שימו לב כי המסגרת נמוכה מהכפיסים, כך שהיא אינה מפריעה להידוק הפלטה.

הנה עוד שתי תמונות להבהרה - בראשונה רואים את הטריזים המהדקים, ובשניה את את הפלטה העליונה מהודקת אל התחתונה באמצעות (הרבה) כליבות.

הכל טוב ויפה, אבל מה הקשר למקהלת נוגנים של ביאליק ? פסי מן השיר יעזור לנו להתחקות אחר מקור המילה טמבור. פסי מנגן בתוף - טמבור או טמבורין. המשמעות המקורית של המילה טמבור (שמקורה, ככל הנראה, פרסי) היא תוף שבנוי מסגרת עגולה עליה מתוח עור. המילה התגלגלה למשמעות של מסגרת עגולה שמחזיקה בד עליו רוקמים. בהמשך המילה שימשה גם כשם לקשת של עמודים שתמכה בתקרה, ומשם התגלגלה למשמעות של דלת הזזה הבנויה מכפיסי עץ (העמודים) שנעים בקשת.

ומי מהקוראים שיודע מדוע החברה הישראלית "טמבור" נקראת כך, מוזמן להאיר את עיני.

רואים את הלבן בעיניים

השבוע החולף היה מאתגר למדי. יום ראשון הוקדש להתאוששות מהסופה - פינוי כמויות שלג נכבדות מהמדרגות ומדרך הגישה לבית. על פי הנתונים הרשמיים ירדו אצלנו כשישים סנטימטרים של שלג תוך שלושים ושש שעות, אבל זה נתון מטעה. בגלל הרוחות החזקות שנשבו, היו בגינה מקומות שלא כוסו בשלג ולעומתם מקומות עם שלג בגובה של מטר וחצי.

ביום ראשון בערב, בחושך, בשקט, בשלג קל מאוד להזדהות עם שירו של רוברט פרוסט (1874 - 1963). נכון שיש לשיר משמעות עמוקה (עם ובלי מרכאות) שעוסקת במסעו של אדם לקראת מותו, אבל אני מציע להתענג על השיר כפשוטו. נא לקרוא בקול רם - מילים פשוטות, חריזה מושלמת (שגולשת בין הבתים) ומקצב (ימבי) מופלא. פרוסט כתב את השיר תוך מספר דקות, לאחר לילה ללא שינה בו עבד על כתיבת שיר אחר.

Stopping by Woods on a Snowy Evening

Whose woods these are I think I know.   

His house is in the village though;   

He will not see me stopping here   

To watch his woods fill up with snow.   

My little horse must think it queer   

To stop without a farmhouse near   

Between the woods and frozen lake   

The darkest evening of the year.   

He gives his harness bells a shake   

To ask if there is some mistake.   

The only other sound’s the sweep   

Of easy wind and downy flake.   

The woods are lovely, dark and deep.   

But I have promises to keep,   

And miles to go before I sleep,   

And miles to go before I sleep.

 

את יום שני הקדשנו בבית הספר ל... ניחשתם נכון... פינוי כמויות אדירות של שלג. ביום ראשון מייסון (הקת"ח) ומרק (מ"מ הקת"ח, שגם צילם את התמונה שמימין) עבדו שבע שעות על פינוי שלג, אבל - בנדיבותם כי רבה - החליטו להשאיר גם לנו קצת שלג. נכון שיש מפלסת ונושף שלג (snowblower) אבל אין מנוס מלפנות את כל השבילים (הארוכים) והמדרגות (הרחבות) באופן ידני. שלוש שעות עבודה שהותירו אותנו רטובים, קפואים, וחסרי כל מוטיבציה לפעילות נגרית מכל סוג שהוא.

את יום שלישי פתחנו בסערה, שנמשכה כחמש דקות. לכל מכונה יש קול / רעש משלה. במשך הזמן לומדים להכיר מתי הרעש הוא ״רעש טוב״ ומתי הוא ״רעש רע״. דיברתי פעם עם נגר מטייבה והוא השתמש בביטוי ״רינת המכונה״ - אע׳ניה אלמאכינה.

בסביבות השעה תשע בבוקר החלה מערכת שאיבת האבק להשמיע ״רעש רע״. עוד שתי דקות והרעש הרע התחלף בפירפורי גסיסה, והמערכת נאלמה דום. כיבינו, הדלקנו, הורדנו את הפקק, העלנו את הפקק, דפקנו מפה, דפקנו משם, נשפנו מלמעלה, נשפנו מלמטה - שום דבר לא עזר. המנוע של המערכת פורק (מדובר במנוע גדול מאוד), הועמס על הטנדר, ונלקח אחר כבוד לתיקון. חדר המכונות שלנו הושבת, ואת שאר היום העברנו בהתרוצצות לחדר המכונות בבניין הסמוך.

את יום רביעי פתחתי בהגשה חוזרת של הגלגלים שחתכתי בשבוע שעבר עבור התשעה חודשים. הגלגלים שחתכתי מדובדבן (שבעה במספר) נסדקו עד כדי כך שלא ניתן היה לחרוט אותם. לא ממש ברור למה זה קרה, וכנראה ההסבר של אלד היה המדויק ביותר - because it is bloody wood. בכל אופן, אני נאלצתי לשוב ולהכין שבעה גלגלים מדובדבן.

בין לבין הספקתי להתקדם בבניית ארון המשקאות אותו הזכרתי לפני מספר שבועות. הכיפופים הסקנדינביים היו הצלחה כבירה, המסגרת בנויה כולה, וגם הדפנות הקבועות הושלמו. הספקתי אפילו לחרוץ את המסילות עבור הטמבור, אבל על כך ברשומה הבאה.

ומה עושיים מחר ? מחר מפנים את השלג של הסופה הנוכחית.

מתגלגלים בשלג

שילוב של גיל, קור, קרח, מלח ושלג הכריעו את אחד הצמיגים במכונית שלנו. עבור הגבר (גבר) הישראלי החלפת גלגל היא עניין פעוט - מרוקנים את תא המטען אל צד הדרך, מוציאים את הגלגל הרזרבי, מוציאים את הג'ק (מגבהה) והמפתח, מרימים את האוטו, נזכרים שצריך לפתוח את הברגים לפני שמרימים את האוטו, מורידים את האוטו, פותחים את הברגים, מרימים את האוטו, מחליפים את הגלגל, מורידים את האוטו, מהדקים את הברגים, מעמיסים את תא המטען (איך יכול להיות שכל הערימה הזאת יצאה משם), מוסיפים לחגיגה את הגלגל המפונצ'ר (רצוי ישירות על השמלה שחזרה כרגע מניקוי יבש), קופצים על המכסה של תא המטען עד שהוא נסגר, נכנסים לתוך האוטו, מפעילים את המזגן על המקסימום, מנסים להרגע. כמו שאמרתי, עניין פעוט.

כמה תובנות על החלפת גלגל בחורף בקמדן, מיין. החלפת גלגל בקור של מינוס שש מעלות, כשהאוטו חונה על כביש מכוסה שלג וקרח, היא משימה מאתגרת למדי - אפילו עבור הגבר הישראלי. בטמפרטורות האלה התחושות בידיים נעלמות והמוח מפסיק לתפקד. עד מהרה אתה מתקשה להחליט היכן מסתיים המפתח ומתחילה היד שלך. בטמפרטורות האלה, קל מאוד להשתכנע שמספיקים שלושה ברגים להחזיק את הגלגל במקומו. בטמפרטורות האלה, שיחרור הגלגל הרזרבי (מי הטמבל שהחליט למקם אותו בתחתית האוטו) הופך למבצע הרואי. בכל אופן, בסיום התהליך מומלץ להפעיל את החימום על המקסימום - כך תבטיח שהתחושה תחזור לאצבעות הידיים תוך פחות מעשרים וארבע שעות.

"התשעה חודשים" סיימו חודשיים של עקומות, וכעת הם עומדים בפני שבועיים של חריטה עם סטיב גליסנר (אותו הזכרתי ברשומה קודמת). אנחנו (ה - fellows) מכינים את חומרי הגלם עבור שיעורי החריטה. זאת הפעם השלישית שסטיב מלמד חריטה, וזאת הפעם השלישית בה אנחנו מכינים את חומרי הגלם. לכל אחד מאיתנו יש "תחום התמחות" משלו בהכנות.

אני מכין גלגלים - דיסקיות עץ בעובי 6/4 אינץ' (שלושים ושמונה מילימטר) ובקוטר של 12 אינץ' (קצת יותר משלושים סנטימטר). התלמידים עושים כמיטב יכולתם להפוך את הגלגלים לקערות עץ מעודנות. הפעם ההזמנה כללה שבעה גלגלים מדובדבן, ארבעה גלגלים מאשא (ash) ושני גלגלים מצפצפה (poplar). אני מסמן (בעזרת מחוגה) עיגול על חתיכות העץ, וחותך את הגלגלים בצורה חופשית (free hand) באמצעות מסור סרט.

בריטי בשם וויליאם ניוברי (William Newberry) המציא את מסור הסרט בשנת 1808. בשנת 1858 שיפר אנגלי אחר בשם הנרי ווילסון (Henry Willson) את ההמצאה. הוא הוסיף מנגנון למתיחת הסרט על ידי הרחקת הגלגלים זה מזה. מסורי הסרט מצאו את דרכם לארצות הברית בשנת 1865. במהלך השנים מסור הסרט עבר שינויים קוסמטיים כאלה ואחרים, אך המבנה הבסיסי נותר ללא שינוי. השיפור הדרמטי חל באיכות הסרטים (הלהבים), והיום ניתן לקנות סרטים טובים מאוד במחירים סבירים למדי.

אי אפשר בלי כמה מילים על "נמו" - אותה סופת חורף אימתנית שפקדה (פוקדת) את צפון מזרח ארצות הברית. אנחנו מסוגרים בבית (מה שנקרא באנגלית snowed-in) כבר יומיים. השלג החל לרדת ביום שישי בשעה שש בבוקר, ובצהריים הילדים כבר עשו סקי בגינה. ביום שישי אחרי הצהריים הצטרפו לשלג רוחות עזות עם משבים של 100 קמ"ש. בשעת כתיבת שורות אלה (מוצאי שבת) הרוחות עדיין מנשבות, השלג נרגע, ושכבת שלג בעובי של מטר מכסה את הגינה, המדרגות ושביל הגישה אל הבית. מחר בבוקר - מפנים את השלג.

בישיבה של מטה

איך הצליחה תפילה יבשושית, שכתובה בארמית, ושזכתה להנתגדות גורפת של חכמים, להפוך לתפילה המרכזית של יום הכיפורים? לאלוהים פתרונים. כשמדובר בתפילת "כל נדרי" רב הנסתר על הגלוי. לא ברור מתי חוברה התפילה (כנראה במאה התשיעית) ועל ידי מי. לא ברור כיצד הצליחה, חרף התנגדות חכמים לאורך כל הדורות, למצוא מקומה לתוך סידור התפילה של יום הכיפורים (התרת נדרים הייתה נהוגה בכלל בראש השנה). לא ברור האם מתירים את הנדרים של השנה שעברה או של השנה הבאה (כעת נוסח התפילה כולל את שתי התקופות). בכל אופן, הנה המבוא של התפילה:

בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא

וְעַל דַּעַת הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה

אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין

לו הייתם יושבים במהלך התפילה (נהוג לעמוד) קרוב לודאי שהייתם יושבים על ספסל. מקורה של המילה בשפה היוונית - supsellion. החלק הראשון sup משמעו מטה (כמו sub בלטינית ובאנגלית), והחלק השני sellion משמעו ישיבה, מושב. ובקיצור - ספסל הוא "ישיבה של מטה".

לפני מספר חודשים נוצר שיתוף פעולה בין בית הספר לבין Farmsworth Art Museum שנמצא בעיר הסמוכה רוקלנד. המוזיאון היה מעוניין לרכוש ספסלים חדשים לישיבה, והחליט לקנות אותם מאומנים מקומיים. באופן טבעי, נוצר קשר עם בית הספר והתהליך יצא לדרך. בשלב הראשון ארבעים וארבעה אומנים הגישו שבעים ושלושה דגמים של ספסלים. וועדה מטעם המוזיאון בחרה ארבעה עשר דגמים, אותם התבקשו האומנים לבנות. בשלב השני בחרה הוועדה שני ספסלים אותם ירכוש המוזיאון. הספסלים כולם מוצגים כעת (עד לאמצע אפריל) בגלריה של בית הספר.

הספסל הראשון שנבחר נבנה על ידי Eben Blaney. הוא בנוי walnut (מה שנקרא בעברית אגוז אמריקאי) ו - ash. מדבור בספסל נוח, יפה ופשוט (במובן החיובי של המילה).

הספסל השני שנבחר נבנה על יד Libby Schrum. הספסל בנוי קופסת פיתול (torsion box) מצופה בפורניר של אדר (mapel) ואגוז פירואני. הבחירה הזאת פחות מוצלחת בעיני.הספסל לא כך כך נוח, וגם לא כל כך יפה. אבל, הבעייה המרכזית היא באופן הבנייה - אחרי כמה גרירות והתנגשויות, אני מתקשה להאמין שהפורניר לא יישבר. ימים יגידו.

לטענמי, הספסל היפה ביותר הוא זה של Kevin Rodel. הספסל בנוי אש מולבן, דובדבן מושחר ווונגה. שררה הסכמה כי הספסל יכול להיכנס למוזיאון בתור מוצג, אבל לא בתור ספסל ישיבה. הספסל משלב את סגנון ה - Arts & Crafts החביב על קווין (שעליו כתב גם ספר) עם אלמנטים מן המזרח.



כולם מוזמנים לבקר בגלריה של של בית הספר (שימו לב, אנחנו סגורים ביום ראשון), ואם זה לא מסתייע - הסתפקו בביקור וירטואלי. נתראה בשבוע הבא, בלי נדר, כמובן.

בשבח חוסר הנורמליות

הטמפרטורות הנמוכות דורשות מאיתנו להזכיר לקוראים הנאמנים מה קורה למים כאשר הם קופאים. בדרך כלל, כאשר חומרים מתקררים נפחם קטן, והצפיפות שלהם עולה. בעברית פשוטה - כוס של חומר כלשהו במצב מוצק תשקול יותר מכוס נוזל של אותו חומר, שתשקול יותר מכוס גז של אותו חומר. המים מתנהגים באופן זה עד לטמפרטורה של ארבע מעלות (אז משקלם הסגולי הוא 1 גרם לסמ"ק), אבל מכאן ואילך נפחם מתחיל לגדול, והצפיפות שלהם יורדת. בעברית פשוטה - כוס של מים מוצקים (קרח) שוקלת פחות מכוס של מים נוזליים. התופעה מכונה האנומליה של המים.

נדלג לחלוטין על ההסבר לתופעה, אך נציין כי לתופעה משמעות אדירה לחיים על פני כדור הארץ. הקרח שצף על פני המים משמש כשכבה מבודדת עבור המים שתחתיו, מונע את קפיאתם, ומאפשר ליצורים השונים שבמים להמשיך ולהתקיים. בנוסף, כאשר המים קופאים ומתרחבים הם אינם מותירים מקום למלחים, כך שהקרחונים הם למעשה קרחונים של מים מתוקים. לקפיאת המים תפקיד דרמטי באיזון רמת המלחים באוקיינוסים - רמה שחשובה ביותר לקיומם של היצורים השונים החיים במים.

אנומליה אחרת שקשורה בקפיאתם של המים ניתן למצוא בפסטיבל החורף של קמדן. זוהי השנה השלישית של הפסטיבל המחודש - החייאה של פסטיבל שהיה נחוג בעיר בשנות השלושים של המאה הקודמת. הפסטיבל המחודש נחוג באמפיתאטרון שליד הספריה והוא כולל זירת החלקה על הקרח ותחרות פיסול בקרח.

לא ברור מה מביא אנשים שפויים (טוב, אם הם נמצאים בקמדן בחורף אפשר לערער על יציבותם הנפשית) לבלות בוקר שלם בקור של מינוס שמונה מעלות ולפסל בקרח. בכל מקרה למשימה התייצבו כחמישה עשר צוותים מצוידים במצב רוח מרומם, בגדים חמים, וכלי עבודה שונים ומשונים. מיותר לציין כי הצוות שהיה מצויד באוסף הכלים המרשים ביותר היה הצוות מבית הספר - אוסף מפסלות שהצוותים האחרים היו יכולים רק לחלום עליו. אומר בעדינות שצוות בית הספר הוכיח שוב כי כלים מעולים אינם תמיד ערובה לביצועים מרשימים.

מי שהפליא לשלב טכנולוגיה עם ביצועים היה סטיב גליסנר (Stephen Gleasner), שמלמד מדי פעם חריטה בבית הספר. סטיב הביא מחרטה קטנה, חיבר אותה לאופניים עם מדווש תורן, והפליא ביצירת כדורים, בקבוקים, כוסות וכיו"ב.

חריטת כדור מצריכה מיומנות לא קטנה - במיוחד כשמהירות המחרטה משתנה תדירות (למה המדווש לא יכול לשמור על מהירות קבועה?). הנה תחילת השלב השני בחריטת הכדור.







הנה התוצאה - קודם לבדה (חדי הראייה יכולים להבחין בנגר, בצאצאית ובצלמת) ואחר כך עם כמה חברים.

ונסיים בחידה - מה הקשר בין תפילת כל נדרי ותחרות הספסלים שנפתחה לפני ימים ספורים בגלריה של בית הספר? התשובה - בשבוע הבא.

דיון שיבוצים

יום חמישי בבוקר, התחזית (בתרגום לעברית ולצלזיוס): "היממה הקרובה תהייה קרה בצורה מגוחכת (מינוס עשר במשך היום, ומינוס שש-עשרה בלילה). היממה הבאה תהייה קרה (אפס בצהריים, מינוס שש בלילה) ומושלגת, ולאחריה אנו צפויים לעוד שבוע של קור מגוחך". השלג כבר ירד, ולנו לא נותר אלא להמתין שהטמפרטורות המגוחכות יחלפו להן.

הדרך להגיע לצד השני של החורף משלבת (א) הכנה יסודית (ב) הבנה כי ההכנה היסודית היא בסיס לשינויים (ג) הרבה סבלנות. לפני פרוץ החורף הייתי שותף לפעילויות שונות ומשונות בבית הספר - איסוף כל צינורות המים (אתם באמת חושבים שהמים יקפאו וישברו את הצינורות ?), פיזור מעדרים / כפות לפינו שלג ליד כל דלת (אתם באמת חושבים שהשלג יהיה כל כך גבוה שלא נוכל לפתוח את הדלתות ?), פיזור חביות עם חול ליד כל גרם מדרגות (נו באמת, מדרגות העץ יקפאו ?) - עכשיו, ביום של קור מגוחך שמגיע לאחר יום מושלג עם קור רגיל, הכל נראה מאוד הגיוני.

אבל, כמו באימרה הידועה - כל תוכנית היא בסיס לשינויים. כשיורד שלג כבד בלילה - צפה לטלפון מהמפקחת שמודיעה לך כי "היום לא יתקיימו לימודים בבית הספר". כשיורד שלג כבד במשך היום - צפה כי לילדים יהיה "שיחרור מוקדם" מבית הספר. כשאתה מתכונן להדבקה הסופית של הרהיט עליו אתה עובד כבר חודש - צפה כי החול ייגמר בחביות ואתה תעביר את היום בנסיעה לקצה השני של העיר, העמסת הטנדר בחול ופיזורו לחביות השונות. ביום שבו לילדה יש חוג שחייה (לו היא מחכה בקוצר רוח במשך כל השבוע) ובחוץ שורר קור של מינוס עשר - צפה כי ייתקשרו ויודיעו לך "בגלל תנאי מזג האוויר - כל פעילויות הילדים מבוטלות אחר הצהריים".

סבלנות היא שם המשחק. אין טעם לצאת מהבית לפני שהמפלסת עברה ברחוב - אולי תצליח לנסוע במורד הרחוב, אבל אין סיכוי שתצליח לעלות בחזרה הביתה. כדאי לנסוע לאט - השאלה היא לא האם תחליק, אלא באיזו מהירות תחליק (רמז - עדיף להחליק במהירות נמוכה). כשיש הפסקת חשמל כדאי להפעיל את הגנרטור ולחכות - הפיזור הגיאוגרפי של התקלות רחב, פתרון התקלות אורך זמן (לרוב - כריתת עצים שנפלו על חוטי החשמל), ובכלל אסור לצוותים לצאת לשטח בתנאי מזג אוויר קשים (שלג, רוח, חושך, קור, וכיו"ב).

השיר "חורף" של גידי גוב (בעצם של יואל לרנר ואבנר קנר) שהושר לראשונה בפסיטגל של שנת 1982 מעלה געגועים לחורף ישראל.

חוץ מהכל אני גם בונה רהיטים. סיימתי את מנורת הקפיץ (תמונות בקרוב), ואני מתחיל בעבודה על ארון משקאות. כמה הסברים על מה שרואים כאן. הארון מחולק לשני תאים. התא הימני שנפתח עם דלת טמבור (צבועה אפור) חזיתית, ישמש לאחסנת כוסות. התא השמאלי, שנתפתח עם דלת טמבור עילית ישמש לאחסנת בקבוקים.הארון כולל חמישה רכיבים מכופפים - ארבעה מהם (כתומים) רגילים, ואחד (אדום) מכופף בשני מישורים מאונכים זה לזה.

איך מכופפים חתיכת עץ בשני מישורים ? שאלה טובה שהציתה דיון ער בבית הספר. מחנה האדים הרים מיד את ראשו - אחרי שעה בקופסת האדים, חתיכת העץ שלך תסכים להתכופף לכל כיוון שתרצה. זה די נכון - אני מניח שגם כל אחד מן הקוראים היה עושה כל דבר אחרי שעה בקופסת אדים. אבל, הבעייה היא בהדירות של השיטה. אם ניקח שתי חתיכות עץ, נאדה אותן ונכופף אותן, נקבל שני כיפופים דומים אבל לא זהים - עם קצת מזל רע הכיפופים עלולים די שונים. במקרה שלנו הקשתות חייבות להיות זהות אחרת הדלתות לא יצליחו לנסוע במסילותיהן. על מנת לפתור את הבעייה מחנה האדים הציע לכופף חתיכות עץ בעלות חתך גדול יותר מהנחוץ, ולאחר הכיפוף לנקות אותן לגודל הדרוש - תהליך מעייף למדי, ודי מסובך כשמדובר ברכיב עם שני הכיפופים.

מחנה הדבקת השכבות הציג את הפתרון שלו. חותכים שכבות, מכופפים ומדביקים  את הרכיב לכיוון אחד (קשת אחת). כעת חותכים את הרכיב לפרוסות בכיוון (מישור) ניצב לפרוסות הקודמות. את הפרוסות החדשות מכופפים ומדביקים לכיוון השני (הקשת השנייה). ממש לא ברור שזה יצליח. לא מעט אנשים טענו כי בעת ביצוע הכיפוף השני, ההדבקות של הכיפוף הראשון יפתחו - דבק (ובמיוחד דבק אפוקסי) הרבה פחות גמיש מעץ. על מנת לפתור את הבעייה הציע מחנה השכבות להדביק פסים ארוכים של עץ ולא שכבות. לדוגמא, במקום להדביק חמש שכבות, ולאחר מכן לחתוך אותן לחמש שכבות ניצבות ולהדביק שוב, אפשר להכין מראש עשרים וחמישה פסים ארוכים ולהדביק אותם בריבוע של חמש על חמש לאורך שני הכיפופים הנדרשים. התהליך מייגע ומסובך, למרות שעם תיכנון קפדני והרבה סייענים עשוי להצליח. בכל מקרה, מדובר כאן בהרבה מאוד קווי הדבקה, וקשה להאמין שהתוצאה הסופית תיראה טוב.

כדאי לשים לנקודה נוספת - הרכיבים מכילים חלק ישר ארוך למדי, שגם אותו אנו נאלצים לבנות מהפסים הארוכים. הנקודה הזאת העלתה מהאוב את שיטת השיבוצים (insets lamination) או בשמה העממי - השיטה הסקנדינבית. השיטה מוזכרת אומנם בספר של Joyce, אבל כיום ממעטים להשתמש בה. הרעיון פשוט - לוקחים חתיכת עץ וחורצים (בעזרת מסור שולחן או מסור סרט) חריצים באורך של החלק המכופף. בחריצים משבצים פרוסות עץ, והרי לכם כיפוף שכבות קלאסי של החלק הנדרש. גם את הכיפוף הכפול קל מאוד לבצע - בקצה האחד חורצים את חתיכת העץ במישור האחד, ובקצה השני חורצים את חתיכת העץ במישור השני. פשוט, מהיר, קל ואלגנטי. נראה שהצלחנו להביס את "חוק שימור הגועל נפש".

ולקראת הבחירות שמתרגשות על רוב קוראי הבלוג ביום שלישי הקרוב, אני מפציר בקוראים למלא את זכותם / חובתם האזרחית, שנאמר vote early vote often, הצביעו מוקדם הצביעו הרבה.

לא קלה היא, לא קלה דרכינו

מדי חודש, ביום חמישי הראשון בחודש, נערכת בבית הספר ארוחת ערב משותפת (potluck dinner). כל אחד מביא דבר אוכל לחלוק עם השאר ודבר שתייה לחלוק עם עצמו. ארוחת הערב האחרונה היוותה הקדמה לערב כשרונות - החל בציטוט סונטות של שייקספיר, וכלה בהופעה של "רוד סטיוארט" (שנשמרה לסוף הערב על מנת שהמופיע יתדלק עצמו בכמות אלכוהול שתספיק לו להיכנס לדמות).

אחד הקטעים המצחיקים של הערב היה הופעתו של מייסון - קצין התחזוקה הכל יכול של בית הספר. מייסון עלה לבמה, ובמבטא מקומי (מיינרי) כבד דיקלם את אחד הקטעים הקלאסיים בהומור של מיין - איך מגיעים למילינוקט - which way to Millinocket ? המערכון הוא חלק מסדרה שנקראת Bert & I (ברט ואני) שנכתבה בשנות החמישים והשישים. במערכון מנסה המספר לתת הנחיות כיצד להגיע למילינוקט, אבל לאחר כמה נסיונות כושלים הוא משתכנע - "אי אפשר להגיע לשם (מילינוקט) מכאן". המשפט you can't get there from here הפך למטבע לשון מיינרי.

בימים האחרונים אני קורא (יותר נכון - משתדל לקרוא) ספר שעוסק בדרך להגיע לשם מכאן. מדובר בספרו של גרג פרדריקסון Piano-Hinged Dissection. לפני שאני מאבד את מעט הקוראים ששרדו את המערכון, הנה כמה הסברים. ביתור גאומטרי (geometric dissection) הוא חיתוך של צורה גאומטרית אחת לחתיכות, סידור החתיכות באופן שונה, וקבלת צורה גאומטרית חדשה. ביתור גאומטרי הודגם כבר ע"י אפלטון וע"י מתמטיקאים איסלאמיים קדומים.

אחת המגבלות שניתן להשית על ביתור גאומטרי היא לדרוש שהחתיכות יהיו מחוברות זו לזו באמצעות צירים. ובתוך מגבלה זו ניתן להגביל אף יותר, ולדרוש שהחתיכות יהיו מחוברות באמצעות ציר פסנתר (Piano Hinge). מגבלה זו מאפשרת לבנות דגמים בצורה קלה ופשוטה. יתרה מזאת, היא גם מאפשרת לבנות דגמים בהן לחתיכות יש עובי.

על עטיפת הספר ניתן לראות דוגמא של מעבר מכוכב מחומש לכוכב מעושר. אני מניח גם כי רוב הקוראים זוכרים את המשחק בו ישנה טבעת המורכבת מעשרים וארבעה משולשים שווי צלעות מהם ניתן ליצור צורות רבות (שלושים וחמש, למען הדיוק). המשחק המקורי נקרא GeoLoop, וחובבי הנוסטלגיה מוזמנים לצפות בסרטון הבא.

הספר עצמו קשה לקריאה (ואני מגייס כאן אדיבות שאיננה אופיינית לי) - הוא מאוד מתמטי ולא ממש ידידותי לנגר המצוי. בניסיון להקל על הקורא מצורף לספר דיסק עם סרטוני הדגמה קצרים, שגם הם לא להיט גדול. אבל, הספר מתאר בצורה מדוקדת מספר רב של ביתורים גאומטריים, כך שאפשר להתעלם מההסברים שמסביב ופשוט להעתיק את הביתור בו מתעניינים.

למה אני מתעניין בנושא? אני מקווה למצוא דרכים מעניינות ויעילות יותר להרחבת (לפתיחת) שולחנות. לא ממש ראינו התפתחות בתחום הזה בעשורים האחרונים - אולי בגלל שבאמת אין כבר מה לחדש, ואולי בגלל שלא חיפשנו במקום הנכון.