איש אחד ומכונה אחת

טקס ה - Crit (קיצור של Critique) אמור להתרחש כל שבועיים, אבל בפועל הוא מתרחש לעיתים רחוקות יותר. הרעיון הוא שכל אחד מאיתנו (האומנים האורחים) מציג את הרהיט עליו הוא עובד, ומקבל משוב מהצוות המבקר (מנהל ומורי בית הספר) ומעמיתיו. דא עקא - אם יש מורה שאנחנו רוצים להתייעץ איתו, אנחנו הולכים לדבר איתו הרבה לפני ה - Crit, ולגבי העמיתים - אנחנו מביעים את דעותינו באופן שוטף בין אם התבקשנו ובין אם לאו. כך יוצא, במקרים רבים, שב - Crit חוזרים על דיעות שכבר הוחלפו בין האנשים הרלבנטיים לטובת האנשים הפחות רלבנטיים, בעוד האחרונים משתדלים לתרום לדיון כמיטב יכולתם. בקיצור - טקס.

לפני מספר שבועות הצטרף לטקס תום האקר (Tom Hucker). תום הוא אחד מבוני הרהיטים (מה שמכונה באמריקאית studio furniture maker) המצליחים ביותר בארה"ב, שמעצב ובונה את הרהיטים שלו בעצמו. מדובר באיש חריף, שאומר בדיוק את מה שהוא חושב - חידוש מרענן בנוף האמריקאי.

בשלב מסוים ב - Crit נסקרו ארבע כורסאות (זהות) של ברון, שזה עתה גמר את הקורס של התשעה החודשים. תום שאל אותו: "מה אתה רוצה להיות כשתהייה גדול?" ברון השיב: "בונה רהיטים, כמוך". תום השיב לו: "זה לא מה שאני רואה כאן. אני רואה כאן מישהו שמייצר רהיטים (produces furniture) ולא מישהו שבונה רהיטים (makes furniture)." תום הסביר כי יש הבדל גדול מאוד בין מישהו שמייצר סדרות (מוגבלות) של רהיטים לבין מי שבונה רהיטים יחידאיים (one off, unique). יש שוני בקהל היעד, בתהליכי השיווק והמכירה, וכמובן בתהליך העיצוב והבנייה. שני הכיוונים מכובדים וטובים, אבל חייבים לבחור באחד מהם - אי אפשר להצליח בשניהם בו זמנית. פיטר (מנהל בית הספר) הסכים עם תום, ואמר כי הוא דוחף את הבוגרים של בית הספר לכיוון ייצור רהיטים (high end production furniture) ולא לכיוון בניית רהיטים יחידאיים (one off studio furniture). הסיבה - אם בכלל יש כסף בנגרות עלית הוא נמצא בחלופה הראשונה ולא בשנייה.

עד כאן החלק שדיבר על "האיש", כעת הגיע תור "המכונה".

ביום שלישי האחרון התבקשנו ע"י מרק לעזור לו "להזיז כמה מכונות בסדנא (הבניין הישן בבית הספר)". ברון, בוב ועבדכם הנאמן נרתמו למשימה, ממנה שבנו כעבור שעתיים מיוזעים ומיוגעים.

במשך יותר מעשור שימש את הסדנא מסור שולחן מבית היוצר של Ulmia. מדובר במסור שולחן גרמני, שנבנה בשנות השישים ברזל יצוק, מדויק להפליא, בעל עגלה רחבה שנעה בקלילות של ריבה צעירה. בשל הקושי שבמציאת חלפים, נושאי בטיחות והרצון להכיר לתלמידים כלי עבודה עכשוויים הוחלט להוציא את המסור לגימלאות ולהחליפו במסור של Felder. (למתעניינים - המחיר המבוקש הוא 3,500 דולר, אבל אם תשימו 3,000 דולר על השולחן - הוא שלכם).

על מנת לפנות מקום למסור החדש, היינו צריכים להזיז את ה - Ulmia אל קצה חדר המכונות של הסדנא. למגינת ליבנו המקום היה תפוס  על ידי מכונת CNC גדולה ושולחן עבודה מסיבי. את מכונת ה - CNC דחפנו לקצה השני של חדר המכונות, ואת שולחן העבודה החלטנו למקם בחדר המכונות של הבניין הסמוך. הבאנו את הטנדר, העמסנו עליו את שולחן העבודה, ונסענו לבניין הסמוך. למגינת ליבנו המקום בו היינו אמורים למקם את השולחן היה תפוס על ידי הציוד לכיפוף אדים. הזזנו את הציוד לקצה השני של הבניין, והורדנו אחר כבוד את שולחן העבודה מן הטנדר אל מקומו החדש.

שבנו אל חדר המכונות של הסדנא. למגינת ליבנו גילינו כי על מנת להזיז את המסור אנחנו צריכים להזיז את המקצוע העליון ואת המקצוע התחתון. ניתקנו אותם ממערכת שאיבת האוויר ומן החשמל. העלינו אותם על עגלות, והזזנו אותם הצידה. הורדנו את הגלגלים של המסור (מנגנון שמסורים חדשים יכולים להתקנא בו), אבל העסק לא זז. למגינת ליבנו גילינו כי המסור מחובר לרצפה באמצעות מוטות הברגה ואומים. פתחנו את האומים, היטינו את המסור וחילצנו אותו ממוטות ההברגה. הסענו את המסור אל מקומו החדש. העלינו את המקצוע העליון והתחתון על עגלות, הזזנו אותם חזרה למקומם הטיבעי, וחיברנו אותם למערכת שאיבת האוויר ולחשמל.

בדרך חזרה אל הבניין שלנו, רקדנו לנו בהנאה את "ריקוד המכונה" של משינה.

נשיאים - יש, רוח - יש, גשם - יש

לפני שלושה שבועות נטשתי את הקוראים הנאמנים בדרכי לקנדה. ביום שישי ארזנו את התיקים ואת ציוד המחנאות, ובבוקר שבת יצאנו לדרכנו. שלוש שעות נסיעה (לא כולל הפסקת גלידה) ואנחנו בגבול. שישים שניות ואנחנו בצד הקנדי. שעתיים וחצי נוספות (לא כולל ארוחת צהריים) ואנחנו ב - Fundy National Park. את היומיים הקרובים בילינו בטיולים רגליים, בשייט בקאנו ובקאיאק, בגלישה במורד אומגה באורך מאתיים מטר, ובהתמודדות עיקשת עם יתושים אכזריים. במפרץ Fundy קיים ההפרש הגדול ביותר בין גאות לשפל - שמונה מטרים. בתמונה - סירות דייגים ברגעי השפל.

ביום שלישי בבוקר שמנו פעמינו אל Kejimkuji National Park שנמצא במרכז החלק הדרומי של נובה סקושיה. עוד לפני שיצאנו לדרכינו הבנו כי "המערכת", שאמורה הייתה להיכנס לאיזור לקראת סוף השבוע, החליטה להקדים את בואה. במהלך הנסיעה אל הפארק נפתחו ארובות השמיים, וגשמים עזים ניתכו ארצה. סקירה של אינפורמציה מטאורולוגית ממקורות שונים הבהירה לנו כי "המערכת" לא באה לביקור נימוסין חטוף. אם להשתמש במילותיו של טל ברודי "אני על המפה (הסינופטית), ואני נשארת על המפה".

מיותר לציין כי "קצת" גשם לא יגרום לישראלים נחושים לבטל את התוכניות שלהם, אבל הוא בהחלט יכול לגרום לתוכניות שלהם לעבור "התאמות" מסוימות. החלטנו להמיר את השינה באוהל בשינה בחדרי B&B, ולהמיר את הטיולים בטבע בטיולים בעיירות דייגים ציוריות, שמשקיעות את מירב המאמצים לשמור על האותנטיות שלהן - לכידת לובסטרים ושליית צדפות.

בתחילת המאה העשרים החל ייצוא נרחב של לובסטרים מנובה סקושיה לארה"ב. היצואנים היו מקבלים תשלום רק עבור לובסטרים שהגיעו בחיים אל היעד. אליה וקוץ בה (או שמא יש לומר - לובסטר וצבת בו) - הלובסטרים הם חיות טריטוריאליות ותוקפניות. הובלה של לובסטרים במיכל משותף גרמה ללובסטרים רבים להשיב את נשמתם אל הבורא טרם ההגעה אל היעד. הפתרון - נעיצת "קיסם" עץ בתוך המפרק של הצבת, כך שהלובסטר איננו יכול לפתוח אותה. הקיסמים, באורך שלושה סנטימטר, מחודדים בקצה אחד ומרובעים בקצה השני, יוצרו מעץ אורן. בתחילה הקיסמים יוצרו באופן "חובבני" על ידי אנשים שונים, בעיקר כאמצעי להשלמת הכנסה. בהמשך, בשנות השבעים הגיעה המהפיכה התעשייתית והוקם מפעל גדול לייצור הקיסמים. בשנות הזוהר שלו המפעל ייצר שלושים מיליון קיסמים בשנה. בתחילת שנות השמונים הקיץ הקץ על תעשיית הקיסמים - גומיות חזקות נכנסו לשימוש, ותוך זמן קצר דחקו לחלוטין את הקיסמים.

מאחר שמזג האוויר לא השתפר, החלטנו להקדים את שובנו הביתה, וביום שישי בצהריים עלינו על מעבורת שהובילה אותנו מהעיירה Digby אל העיר Saint John. קצת יותר משעה של נסיעה בגשם זלעפות אל הגבול, שתי דקות של תיחקור אדיב ותקיף של הלא-אזרח היחיד במכונית, ומשם כמעט ארבע שעות (לא כולל ארוחת ערב) של נסיעה בחושך, בגשם, בערפל, בכבישים צרים ומתפתלים (שנקראים, משום מה, highway) עד שהגענו הבייתה. די אם אציין כי במהלך רובה של הנסיעה נהגתי מתחת למהירות המותרת - לא דבר של מה בכך.

ומה קרה בינתיים בבית הספר? ניקיתי ועיגלתי את הדלתות המודבקות. כמו בסרטים מצוירים, לאחר יום ארוך של שימוש במשייפת אקסנטרית היד הימנית שלי המשיכה לרעוד באופן בלתי רצוי עוד שעות ארוכות. השלב הבא היה בניית ג'יג שסייע בקידוח הדלתות, ושימש כמסגרת זמנית לחיבור הצירים. הנה הדלתות מחוברות אל הצירים הזמניים (תמונה קדמית, אחורית וצדדית).

התוכנית המקורית הייתה לשלב פס של אגוז אמריקאי (walnut) בין שתי הדלתות הקדמיות, ולהקיף את הפנל האחורי בטבעת רדודה של אגוז אמריקאי. הייתה תמימות דעים כי הפס באמצע איננו מוצלח, ועדיף להצמיד את שתי הדלתות הקדמיות. כתוצאה מכך הטבעת שמקיפה את הפנל האחורי תצטרך להיות עמוקה יותר.

הפנל האחורי נחתך, והטבעות המקיפות אותו נבנו (כיפוף שכבות של 12 דפי פורניר) ונחתכו לגודל המתאים. הפורניר שיכסה את הפנל האחורי הגיע סוף סוף (מחיר מציאה של 80 דולר למטר מרובע) וכך גם הפרזול שישמש לבניית הצירים. השבוע הקרוב יוקדש לעבודה על הפנל האחורי (פורניר וחיבור הטבעות המקיפות), ועם קצת מזל אספיק גם לבנות את הצירים ולחבר את הדלתות.

וכמו שרותי נבון שרה (למילים של תלמה אליגון ולחן של קובי אושרת) - "גשם בעיתו, כמה עצב בא איתו / הכל עצר, הכל עמד, רק הגשם בא לו בזמן". טוב, לא צריך להגזים.

חבתנות

אני ממש לא בטוח שהמילה "חבתנות" היא התרגום ההולם למילה האנגלית coopering, אבל האקדמיה החליטה כי האיש שבונה חביות (copper) נקרא "חבתן", ובניית חביות (coopering) נקראת "חבתנות". מזל שאני לא צריך לנגר בעברית בימים אלה, אני מניח שעצם המילה "חבתנות" הייתה מרחיקה אותי מפרויקט ארון החצי-כדור שלי.

"חבתנות" במשמעות הנגרית שלה היא חיבור מספר לוחות עץ (צרים, עפי"ר)  זה לזה, כאשר הצדדים המחוברים נחתכים בזווית. התוצאה הסופית של החיבור הוא משטח עקום. המקרה הפשוט של חבתנות הוא כאשר הלוחות ישרים לחלוטין. במקרה כזה חתך הרוחב של הלוחות הינו טרפז, והוא קבוע לכל אורכם של הלוחות. חיתוך הצדדים מתבצע באמצעות מסור שולחן, וההדבקה פשוטה יחסית.

המקרה שלי נמצא בקצה השני של הסקלה. אני מחבר קשתות שהן חצי עיגול, בעל רדיוס גדול למדי - קצת פחות מ-400 מ"מ. חתך הרוחב של הלוחות הוא טרפז, אבל הוא משתנה לאורך הקשת. כפי שהסברתי לפני שבועיים, כתוצאה מהחיתוך מתקבלים פלחים של תפוז. לו הייתם שואלים את מייקל סקוט (המורה שלי מאנגליה) איך חותכים קשתות ברדיוס של 400 מ"מ בזווית של 5 מעלות, הייתם מקבלים את התשובה המתבקשת: "בקושי רב".

ישנן שתי תשובות נוספות - באמצעות ראוטר ובאמצעות מסור סרט. לאחר התייעצויות והתחבטויות ארוכות החלטתי להשתמש במסור סרט, ועד עכשיו אני לא בטוח שזאת הייתה הבחירה הנכונה. הג'יג ששימש אותי לחיתוך הקשתות עבר הסבה - חלקו הפנימי של עיגול ה-MDF נחתך, והוא חובר למזחלת (sled) בזווית של 85 מעלות. לפני חיתוך הקשתות עצמן, חתכתי את עיגול ה-MDF בזווית של 85 מעלות (או 5 מעלות, תלוי מאיזה צד מסתכלים). כפי שצפיתי, חיתוך ה-MDF היה משימה - איך לומר בעדינות - מעצבנת למדי. שילוב של מסור שולחן, מסור סרט (שצרח את עצמו לדעת) והרבה שיוף (מי שלא שייף MDF כאילו לא שייף מעולם) הביא את הג'יג למצבו הסופי.

בתמונה הראשונה רואים את הג'יג עם הקשתות לפני החיתוך. בתמונה השנייה רואים את העסק מקרוב, ובתמונה השלישית רואים את השכבות לאחר החיתוך. לתוהים מה מחזיק את הגי'ג במקום אספר כי בצד הימני התחתון שלו חיברתי "מדרגה" שרצה בצמוד לקצה הימני של השולחן של מסור הסרט. לתוהים היכן נמצאים ה - guides של המסור אספר (בשקט) כי הם הוסרו. המסור אמור לאפשר חיתוך של 16 אינץ' (406.4 מ"מ), אבל בשלב כלשהו של חייו החליפו לו את ה - guides המקוריים ב - guides חדשים וטובים יותר. אליה וקוץ בה. ה - guides החדשים רחבים יותר, והם אינם יכולים להידחף מעלה לתוך המסור. מאחר שהייתי חייב גובה חיתוך של 400 מ"מ לא נותרה לי ברירה אלא להסיר את ה - guides.

והתוצאה? לא מושלם, אבל מספיק טוב. התוכנית המקורית הייתה לחתוך צד אחד של הקשתות בזווית של 5 מעלות, להפוך את הקשתות ולחתוך את הצד השני. הלהב של מסור הסרט לא ממש רצה להישאר במישור אחד, וכך מצאתי את עצמי (לאחר ניקוי) עם פלחים שנחתכו בזווית של כ-8 מעלות. החלטתי לוותר על חיתוך הצד השני, ולקוות לטוב.

ההדבקה עברה בקלות יחסית. החזקתי את השכבות במקומן באמצעות קליבות קפיץ, ואז הידקתי את המבנה באמצעות סלוטייפ. באופן בלתי מוסבר, קווי ההדבקה יצאו מופלאים - גם בצד החיצוני וגם בצד הפנימי. אלת הנגרות עמדה הפעם לצידי.

בשבוע הבא מעלים את הדלתות על צירים, ובונים להן את ההשלמות בצדדים. אבל אתם תאלצו להמתין שלושה שבועות לקבלת עידכונים נוספים. אנחנו נוסעים לחופשה משפחתית לקנדה, ולפיכך הרשומה הבאה תתפרסם ב - 4.8.2013.

 חופשה נעימה.

סיכום שבועי

השבוע התרחשו מספר אירועים.

בתאריך 2.7.1776 אישר הקונגרס היבשתי השני (Second Continental Congress) את ההחלטה על העצמאות - עצמאותה של ארצות הברית מבריטניה. הקונגרס דן במשך יומיים בהכרזת העצמאות, ובתאריך 4.7.1776 אישר אותה. החתימה הפיסית על ההכרזה התחרחשה (ככל הנראה) רק חודש לאחר מכן, בתאריך 2.8.1776. ג'ון אדמס ותומס ג'פרסון היו בין חותמי ההכרזה ולאחר מכן כיהנו כנשיאים של ארה"ב. שניהם נפטרו בתאריך 4.7.1826. הנשיא החמישי של ארצות הברית - ג'יימס מונרו - נפטר אף הוא בתאריך זה - 4.7.1831.

בתאריך 4.7.1954 הוסר משטר הצנע בבריטניה. משטר הצנע החל בשנת 1942, כתוצאה ממלחמת העולם השנייה. עקרות הבית הבריטיות הוגדרו כלוחמות "בחזית המטבח". משטר הצנע הוקל בשנת 1948, והוסר לחלוטין בשנת 1954.

בתאריך 4.7.1968 שב אלק רוז (Alec Rose) אל נמל פורטסמות', לאחר שהשלים את הקפת העולם במשך 354 יום. את פניו של הירקן בן ה - 59, שהקיף את העולם בשיוט סולו, קיבלו 250,000 בריטים נלהבים. בהמשך הוא זכה לתואר אבירות, כאות הוקרה של ההישג.


בתאריך 4.7.1976 נערך מבצע כדור הרעם, שידוע בשמותיו מבצע אנטבה או מבצע יהונתן - המבצע לשחרור חטופים ישראלים / יהודים שנחטפו במהלך טיסת אייר פרנס מישראל לצרפת, והוטסו אל אוגנדה. המבצע הוכתר בהצלחה רבה - כמעט כל בני הערובה שוחחרו בשלום, והאבידות לכוחותינו היו מועטות. ולא - יהורם גאון לא השתתף במבצע.

בתאריך 4.7.1985 סיימה רות לורנס את התואר הראשון שלה במתמטיקה באוניברסיטת אוקספורד, וזכתה לציון Starred First. היא זכתה בהישג זה בהיותה בת שלוש עשרה, והייתה לאדם הצעיר ביותר שסיים תואר ראשון באוקספורד. רות לורנס לא פקדה מעולם את בית הספר - אביה לימד אותה בבית. בשנת 1998 היא נישאה לפרופסור אריה נאימרק מהאוניברסיטה העברית, וכיום רות לורנס-נאימרק היא פרופסור חבר למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים.

בתאריך 4.7.2013  הדבקת הקשתות בארון החצי-כדור שלי הסתיימה לה. אמנם הקיפוץ לאחור (spring back) די גדול (שילוב של עץ קשה מאוד ומיעוט שכבות), אבל מאחר שהוא הדיר למדי אני מקווה שזה לא יגרום ליותר מדי בעיות בהמשך התהליך. הנה כל הקשתות בתמונה אחת (שישה סטים של שלוש שכבות).

ניקוי הקשתות משאריות הדבק, וחיתוכן לגודל הרצוי הוא תהליך מורכב למדי. בשלב הראשון צריך להקציע את אחד הצדדים של הקשת. את ההקצעה מבצעים בזהירות רבה (!) על גבי ה - planer (הבריטי) או ה - Jointer (האמריקאי). מסירים (או מסיטים) את המגן העליון, ומניעים את הקשת בתנועה מעגלית מעל לסכינים. חיתוך הקשתות לרוחב הרצוי מתבצע באמצעות מסור הסרט. ממקמים את הגובל ברוחב הרצוי, וחותכים את הקשתות תוך כדי הנעתן בתנועה מעגלית.

כעת צריך לחתוך את הקשתות לאורך הרצוי, בצורה סימטרית. השיטה שבחרתי - בניית ג'יג ושימוש במסור שולחן. בתמונה הראשונה רואים את הג'יג במבט על. חצי עיגול בנוי MDF, עליו מולבשות שלוש קשתות עם קשתות המרווח ביניהן, והכל מוחזק במקום באמצעות דיבלים מעץ. בתמונה השנייה רואים תקריב של הג'יג. בתמונה השלישת רואים את המתקן עולה על מסור השולחן, מוכן לחיתוך. ברגע שהג'יג היה בנוי, חיתוך הקשתות היה קל ומהיר.

השלב הראשון בעיבוד הקשתות הסתיים. "כל" שנותר הוא לבצע את ה - coopering. על כך בשבוע הבא.

נכון שחום של 32 מעלות בצהריים שיורד לפחות מ - 20 מעלות בלילה לא מרשים את יושבי ארץ הקודש יתר על המידה. אבל, כשאין מזגנים, וכשרגילים לטמפרטורות הרבה יותר נמוכות - זה לא כל כך נעים. אין מה לעשות - נוסעים לאחד האגמים הקרובים ורובצים במים הקרירים.

על מימונה ותפוזים

ביום שישי ערך בית הספר את חגיגת המימונה השנתית שלו. ביום גשום למדי הגיעו לבית הספר כארבעה מאות מבקרים, שהערו אל גרונם כמויות מכובדות של יין ובירה, והרגיעו את קיבתם בבליסת כמויות מכובדות של שיפודים, גבינות ושאר מיני חטיפים. חוץ מהשוני הגסטרונומי נרשמו שני הבדלים משמעותיים נוספים. הראשון - לא נצפו פוליטיקאים, מרוקאים או פוליטיקאים-מרוקאים בקהל. השני - האירוע התחיל בשעה חמש והסתיים בשעה שבע (כפי שציין באוזני מרק - "בשעה תשע מגלגלים את הכבישים").

רוב הבאים הם אנשים שקשורים, כך או אחרת, לבית הספר - תורמים, תלמידים לשעבר, "אנשי שם" בתחום הנגרות, וחברי הנהלה. אליהם מצטרפים "סתם" תושבים מקומיים ותיירים מזדמנים. חוץ מאכילה, שתייה ותיחזוק קשרים חברתיים, האורחים מבקרים בגלריה, ורבים מבקרים גם בבניין "שלנו", בניין האומנים-אורחים (Fellows). כל אחד מאיתנו הציג מספר עבודות (אני הצגתי את השעון, ארון המשקאות ומשחק הזכרון), ובסך הכל היה אוסף מעניין ומרשים של עבודות. אני מצאתי עצמי מדבר במשך קרוב לשעתיים רצופות על העבודות שלי (ועל עצמי).

גארת האק (Garrett Hack) ביקר בתערוכה. הוא התבונן בעבודות שלי, ולפני שהוצאתי מילה שאל אותי אם אני אירופאי. אחרי שיישבנו את הסוגייה האם ישראל נחשבת לחלק מאירופה (התשובה: close enough), הוא הסביר כי העיצובים שלי שונים - אירופאים ולא אמריקאים. תומס מוזר (Thomas Moser) ביקר אף הוא בתערוכה, והשעון שלי זכה מפיו לציון "העבודה המוצלחת ביותר שראיתי כאן היום". נחת.

סוף השבוע מוקדש למנוחה על זרי הדפנה (מנוחה במיטה נשמעת לי הרבה יותר מוצלחת), וביום שני אני שב לבנות את הארון החצי-כדור שלי. בעלי האינטואיציה המתמטית מוזמנים להמשיך לקרוא. שאר הקוראים מוזמנים לקפוץ למטבח, להביא תפוז וסכין, ולשוב לקריאה. נא לחתוך את התפוז לשניים לאורכו (מהקצה העליון אל הקצה התחתון), ולבחור באחד החצאים להמשך ההסבר.

העיגול שהתקבל כתוצאה מן החיתוך יהיה גב הארון והוא יחובר אל הקיר. הקליפה של התפוז תהווה את הדלתות. תוכו של התפוז ירוקן, והוא יוחלף במספר מדפים. קליפת התפוז תחולק לשני חלקים - ימני ושמאלי. כל חלק יחולק לשלושה חלקים - שלוש דלתות. על מנת שהדלתות יוכלו להיפתח ולהיסגר הן יהיו בעלות רדיוס שונה, ויסובו על שני צירי סיבוב - עליון ותחתון. הנה כמה שרטוטים שיבהירו את התמונה (הראשונה - מבט מן החזית, השנייה - מבט מלמעלה, השלישית - מבט מתוך הארון החוצה).

הדלתות נבנות בשני שלבים. בשלב הראשון מבצעים כיפוף באמצעות הדבקת שכבות, ומקבלים קשת ברדיוס המתאים. עבור כל דלת מייצרים שלוש קשתות. כעת, חותכים את הצדדים של כל קשת בזווית (של 5 מעלות), ומקבלים צורה של פלח של תפוז. את שלוש הקשתות החתוכות מדביקים יחדיו, ומקבלים דלת. התהליך הזה נקרא coopering, והוא משמש בבניית חביות (cooper הוא בונה חביות).

למה 5 מעלות ? אנחנו צריכים לכסות חצי כדור - 180 מעלות. אנו מכסים אותו עם 6 דלתות - כל דלת מכסה 30 מעלות. כל דלות בנויה משלושה חלקים - כל חלק מכסה 10 מעלות. לכל חלק שני צדדים - כל צד נחתך בזווית של 5 מעלות.

על החיתוך נדבר ברשומה הבאה. הנה כמה תמונות מתהליך הכנת הקשתות. בתמונה הראשונה רואים את 54 השכבות (6 דלתות * 3 חלקים לכל דלת * 3 שכבות). בתמונה השנייה והשלישית רואים את ההדבקה עצמה. בכל הדבקה הדבקתי שלוש קשתות ברדיוס שונה (עם שתי שכבות מרווח ביניהן, בצבע חום בתמונה) - אחת לכל דלת. כך חסכתי לעצמי עבודה (הכנת תבנית כיפוף אחת במקום שלוש) וזמן (שש הדבקות במקום שמונה עשרה).

ונסיים בשירם של נורית זרחי ויוני רכטר - "קילפתי תפוז". נקווה שאני לא אצטרך לתקן את הפלחים.

קניות

ביום רביעי נסעתי למקסיקו לעשות קניות. נכנסתי למכונית בשעה 0930 ובשעה 1230 הגעתי אל היעד - מקסיקו, מיין. נסעתי לקנות עצים אצל רורי, במחסן שלו - Rare Woods USA. רורי הוא דרום אפריקאי שאוהב לדבר (ולדבר). לפני מספר שנים, לאחר שנשדד באלימות בפעם הרביעית, החליט שהוא עובר לארה"ב. מחסן העצים שלו גדול, וגדוש בכל טוב של עצים אקזוטיים. מדובר במלאי ששווה עשרות מיליוני דולרים (ואני ממש לא מגזים).

העסקים בארה"ב אינם משגשגים - שילוב של מצב כלכלי עגום והעובדה שהוא נמצא (גם במונחים אמריקאיים) בסוף העולם גורמים למכירות להתנהל בעצלתיים. את הזמן הפנוי מבלה רורי בקניית עוד ועוד עצים אקזוטיים למלאי, ובמקביל הוא מייצא עצים מקומיים (דובדבן, אלון) לדרום אפריקה - שם הם זוכים לביקוש גבוה. לפני מספר ימים רורי קיבל משלוח של אבוני (עליו כתבתי בעבר) בשווי של 60,000 דולר. כאן בתמונה רואים את העובדים פורסים את האבוני. את הנסורת הם מכנים "הזהב השחור".

אני נסעתי לרורי על מנת לקנות satinwood עבור הארון שאני עומד לבנות. השם satinwood משמש כיום "שם מטריה" למספר לא קטן של עצים. העץ נדיר ויקר, כך שהמוטיבציה להכליל תחת השם עוד ועוד עצים גבוהה. בכל אופן, satinwood "אמיתי" הוא אחד משניים:

• West Indian Satinwood - Zanthoxylum Flavum
• East Indian Satinwood - Chloroxylon swietenia

מדובר בעצים כבדים (הראשון שוקל 900 ק"ג למ"ק והשני - 975 קג" למ"ק), צפופים מאוד, בעלי גרעינים קטנים שמשנים את הכיווניות שלהם. לעץ גוון צהוב / זהוב, בעל ברק, והם נראים כמו חול על שפת הים.

כיום קשה מאוד להשיג את הדבר "האמיתי". אצל רורי ניתן למצוא מלאי מרשים של East Indian Satinwood אותו הוא מייבא מסרי לנקה. בתמונה ניתן לראות שני לוחות לפני הקצעה. הקוראים חדי העין שמים ודאי לב לחריצים שבלוחות - הם נמצאים שם לא במקרה. קיים איסור על ייצוא satinwood מסרי לנקה, אבל לא קיים איסור על ייצוא "רכיבים ארכיטקטוניים" (Architectural Components). הפתרון - לוקחים לוח עץ, יוצרים עליו דוגמא כלשהי, לוח העץ הופך לרכיב ארכיטקטוני, ואותו ניתן לייצא.

אז הנה כמה מילים על הארון אותו אני בונה. מדובר בארון בצורה של חצי כדור. הצד השטוח של חצי הכדור ייתלה על הקיר, והחזית (הדלתות) תבנה מששה חלקי כדור - בתמונה רואים את שלוש הדלתות הימניות ודלת אחת (מתוך השלוש) שמאלית. לכל דלת רדיוס שונה, על מנת שהן יוכלו להפתח זו מעל זו. כל שלוש דלתות יסובו על שני צירי סיבוב - אחד עליון ואחד תחתון. הסברים נוספים על שיטת הבנייה - באחת הרשומות הקרובות.



ולסיום, השבוע קיבלתי דוא"ל מאמא של חבר של הבן הגדול, שסיים זה עתה את כיתה ח'. האמא מציעה לנסוע בעשרה לאוגוסט לאתר פיינטבול, שנמצא במרחק של 87 ק"מ, על מנת להילחם קבוצה של הורים נגד ילדים. ואני רוצה לשאול:

1. האם מישהו מן הקוראים יודע מה הילד שלו (או הוא עצמו) עומד לעשות בעשרה לאוגוסט ?
2. האם מישהו מן הקוראים חושב שנסיעה של 87 ק"מ לאתר פיינטבול היא מרחק סביר ?
3. האם מישהו מן הקוראים חפץ להיות חלק מקבוצת ההורים (first in the tunnel - first shoot) שנלחמת בקבוצת הנערים צמאי הדם ?

אם השבתם בחיוב על יותר משאלה אחת, אני מציע שתיגשו להיבדק אצל רופא המשפחה. שבוע טוב.

בשבח החוצנים

הרכישה של waze בידי google הביאה אותי לכדי הרהורים עמוקים. מספר חברים של חברים קשורים לחברת waze, וכך מצאתי את עצמי קורא לא מעט ברכות של החברים לחברים של החברים. מפה לשם מצאתי את עצמי מהרהר בדרך בה אנו מברכים בעברית לעומת הדרך בה מברכים באנגלית.

הברכה המתבקשת בעברית היא "כל הכבוד" - עד היום אני לא ממש מבין את טיבה של הברכה הזאת. מישהו עשה משהו מוצלח, למה צריך לערב את הכבוד שלו (או שלך) בברכה ? אפשרות אחרת שניצבת בפני דוברי העברית היא "מזל טוב". האפשרות הזאת נראית לי גרועה עוד יותר - האם אתה מנסה לרמוז כי התמזל מזלו ולכך הצליח ?

הברכה המתבקשת באנגלית היא "good job" (ניתן להמיר את המילה good במילת הפלגה אחרת כגון great). אפשרות אחרת היא "well done". דוברי האנגלית לא השכילו להבין כי הכבוד הוא חזות הכל, והם - בנאיביות המאפיינת אנשים חסרי דאגות - מתייחסים למעשה עצמו. מוזר. יש עוד ברכות באנגלית, אבל כמה שתחפשו לא תמצאו אחת שקשורה לכבוד. גם הברכה "good luck" שונה מזו העברית ("מזל טוב") - באנגלית ניתן לומר אותה רק כאיחולים לגבי העתיד, ולא כברכה על משהו שארע בעבר.

רובין ווד כתב ברשומה האחרונה שלו על אנשים שלא זוכים לשבחים, וכנראה גם לא כל כך אכפת להם מכך. מדובר באנשים שפועלים במסגרת שמכונה outsider art - אומנות של זר / חיצוני / חוצני. מדובר במושג שנטבע בשפה האנגלית בשנת 1972 והוא מקביל למושג הצרפתי art brut שנטבע כשלושים שנה קודם לכן. המושג הצרפתי התייחס לאומנות שנוצרה על ידי אנשים חולי נפש, אבל המושג האנגלי רחב יותר והוא מתייחס לאומנות שנוצרה בידי אנשים שלא למדו אומנות, והם יוצרים בעצמם ועבור עצמם. במקרים רבים מדובר באנשים שנמצאים על הגבול שבין "נורמלי" לבין "חולה נפש" (אני מתנצל בפני הפסיכולוגים והפסיכיאטרים על הפשטנות היתרה), והיצירות שלהם מאופינות בנאיביות ובחזרתיות (repetitiveness).

כצפוי, בהפוך על הפוך, האומנות החוצנית אומצה על ידי הממסד (לא דוקא האומנותי) ויש היום לא מעט אוספים, תערוכות וספרים העוסקים בתחום. מי שחפץ להעמיק מוזמן לגלגל תמונות של outsider art, ולגבש את דעתו. המתקדמים מוזמנים לצפות בתוכנית של Jarvis Cocker שעוסקת בתחום (Journey into the outside). זהירות - זה בריטי, איטי, ישן, ובאיכות תמונה ירודה. הנה הפרק השני, המעניין יותר.

בשבוע הבא נשוב לנגרות - חשיפה בלעדית של הפרויקט הבא (ואתם חשבתם שהשעון היה פרויקט קשה). ועד אז - שבוע טוב.